כאשר האזרח הישראלי נוסע לחו"ל, פערי המחירים בקופה מעוררים בו תחושה מיידית כי החיים בישראל יקרים בצורה קיצונית. חופשות זולות במערב אירופה מייצרות אשליה פסיכולוגית של נחשלות כלכלית מקומית, בעוד שבפועל מדובר בתוצר לוואי של מטבע מקומי (שקל) חזק ועוצמה מבנית של כלכלת ישראל.
במדדי המאקרו-כלכלה הבינלאומיים, מדינת ישראל מציגה נתון פתיחה יוצא דופן: התוצר הנומינלי לנפש חצה את רף ה-70,000 דולר. אם מורידים מהרשימה העולמית מקלטי מס מובהקים (כלוקסמבורג ואירלנד), הרי שמלבד ארצות הברית, אוסטרליה, נורבגיה והולנד – כמעט אין כלכלות מגוונות ומפותחות שמקדימות את ישראל.
מול נתון זה, התחושה היא כי יוקר המחיה הופך את העושר הזה לתיאורטי בלבד, ולכן יש לשקלל את מדד כוח הקנייה (PPP). מדד זה מכונה "תוצר הריאלי". אולם, ניתוח אובייקטיבי של מבנה השוק מציג זווית הפוכה: חישוב התוצר פועל בסל סגור; העושר הלאומי מיוצר, קיים ומחולק בתוך המשק, והמדד הנומינלי הוא המשקף האמיתי שלו. מערכת המיסוי משנה את מבנה השוק – היא מייצרת יוקר מחיה מלאכותי בצד אחד, ומספקת שירותים חיוניים שהאזרח רגיל לצרוך במחיר אפסי בצד השני.
צד החובה: יוקר המחיה נובע במידה רבה ממיסוי עקיף
מדינת ישראל מנהלת מדיניות מכוונת של מיסוי עקיף אגרסיבי על מוצרי צריכה מוחשיים, המעלה בצורה מלאכותית את רמת המחירים הכללית במשק:
- ענף הרכב: על פי נתוני רשות המיסים, מס הקנייה הבסיסי על רכב נוסעים חדש בישראל עומד על 83% (בתוספת 17% מע"מ ומסי נמל). משפחה הרוכשת רכב משפחתי ממוצע ב-170,000 ש"ח, משלמת כ-85,000 ש"ח מס ישיר למדינה. לשם השוואה, בארה"ב מס הקנייה הממוצע (Sales Tax) נע בין 4% ל-9% בלבד, ובאירופה המערבית המע"מ הממוצע על רכבים עומד על כ-20% ללא מסי קנייה עודפים.
- ענף האנרגיה: מס הבלו על הדלק בישראל, יחד עם המע"מ, מהווה כ-55% עד 60% מהמחיר לצרכן בכל תדלוק. בארה"ב, המיסוי הפדרלי והמדינתי על דלק עומד על כ-15% בלבד.
- אפקט השרשרת: המיסוי הקיצוני על רכבים מסחריים, משאיות ודלק אינו נעצר בסוכנות הרכב; הוא משוקע בתוך עלויות הלוגיסטיקה, השינוע וההפצה של המשק כולו, ובכך מייקר את עלות הייצור והאספקה של כל מוצר פיזי שנמכר בישראל, ממזון ועד טואלטיקה. מדד ה-PPP סורק את המחירים הסופיים ומציג מצג של יוקר מחיה קיצוני.
צד הזכות: שירותי מפתח קיומיים מחוץ למשוואת המחירים
הכסף שנגבה בשרשרת האספקה משנה את מבנה השוק בצידה השני של המשוואה. הצרכן הישראלי מקבל רשת ביטחון של שירותים חיוניים שמחירם בשוק החופשי במערב גבוה במאות אחוזים, והוא כה רגיל אליהם עד שהם נשמטים מתפיסת יוקר המחיה שלו.
- עלויות בריאות בארה"ב: על פי נתוני המרכזים הלאומיים לסטטיסטיקת בריאות בארה"ב (CDC) ונתוני הבנק העולמי, ההוצאה לנפש על בריאות בארה"ב היא הגבוהה בעולם ועומדת על כ-13,400 דולר בשנה. משפחה אמריקאית ממוצעת מפרישה כ-$1,200 בחודש (כ-4,400 ש"ח) עבור פרמיות ביטוח בריאות פרטיות, ונדרשת להשתתפויות עצמיות (Deductibles) של אלפי דולרים נוספים לפני קבלת כיסוי.
- עלויות בריאות באירופה: במערב אירופה, למרות קיומן של מערכות ציבוריות, ההוצאה הממוצעת לנפש עומדת על כ-6,500 דולר בשנה. חולים נדרשים לעיתים קרובות לרכוש ביטוחים משלימים יקרים או לממן מכיסם תרופות מחוץ לסבסוד הלאומי.
- האנומליה הישראלית: ישראל מוציאה רק כ-7.4% מהתמ"ג שלה על בריאות (לעומת ממוצע OECD של 9.2%). למרות זאת, האזרח משלם מס בריאות פרוגרסיבי נמוך, ומקבל בקופות החולים ביקורי רופאים וסל תרופות בעלות אפסית או סמלית, ללא חשש מפני פשיטת רגל כלכלית בשל אירוע רפואי.
שקלול הפוך: התיקון הדמוגרפי שמענק יתרון לישראל
בעוד שהכלכלנים הנוטים לפסימיות משתמשים במדד ה-PPP כדי להוריד את מקומה של ישראל בדירוג העולמי, ניתוח דמוגרפי קר מחייב לבצע שקלול הפוך לחלוטין: תיקון המדד כלפי מעלה על בסיס הגיל החציוני של האוכלוסייה.
הגיל החציוני בישראל עומד על כ-30 שנה בלבד, לעומת כ-42 שנה באירופה ובארה"ב. בכל מקום בעולם שכר העבודה עולה עם הגיל. בעשור הראשון לשנות העבודה של אדם הוא נמצא בשלב הכניסה, ואילו בעשורים הבאים הוא בשיא הקריירה. ועדיין הישראלי מייצר יותר. במקביל במדינה עם ילודה גבוהה, אנשים משקיעים זמן בילדים, והמדינה משקיעה משאבים בחינוך. מדינה עם ילודה נמוכה יכולה להתרכז רק בייצור. ועדיין הישראלי מייצר יותר. (שקלול זה מכונה הדיבידנד הדמוגרפי)
כאשר מנתחים את צריכת שירותי הבריאות, אמור להתגלות היתרון המבני: האוכלוסייה הישראלית צעירה יותר ולכן אמורה לצרוך פחות שירותי בריאות. מחקרי בנק ישראל שביצעו תקנון מלא לגיל (סטנדרטיזציה) מוכיחים כי גם לאחר ניטרול יתרון הגיל הצעיר, ישראל מקבלת יותר בריאות ותפוקה רפואית לכל שקל מושקע, תוך הצגת תוחלת חיים מהגבוהות בעולם (מקום 4 ב-OECD, כ-83.8 שנים) ותיירות מרפא מייצאת שמכניסה מט"ח ישיר למערכת.
השיטה לטוב ולרע: בין בריאות לחינוך
שינוי מבנה המשק באמצעות המיסוי אינו פועל באופן אחיד, וזוהי השיטה לטוב ולרע. בעוד שבמערכת הבריאות הריכוזיות וקופות החולים מייצרות הצלחה בולטת ויעילות קיצונית, אותה שיטה בדיוק יכולה לייצר במערכת החינוך הציבורית כשלים מבניים, בירוקרטיה ובזבוז משאבים. בעיה יכולה להתבטא בהישגים נמוכים במבחנים בינלאומיים (כמו מבחני פיזה למי שמאמין שהם מדד רלוונטי), ובבעיות ערכיות, למרות תקצוב הולך וגדל. זוהי האנומליה של התערבות ממשלתית: במקום אחד היא מביאה להצטיינות, ובמקום אחר לבזבוז, אך התוצר הלאומי כמכלול נותר קשיח ואמיתי.
השורה התחתונה
יוקר המחיה המשתקף במדדי ה-PPP מודד במדויק את מחיר המכונית והקוטג' בקופה, אך אינו משקף את העובדה שהישראלי צורך מערכת בריאות מתקדמת ותוחלת חיים מהגבוהות בעולם בעלות אפסית.
התוצר הנומינלי הגבוה של ישראל משקף את העושר הלאומי יותר מאשר המכונה "ריאלי", בשקלול PPP. התוצר הריאלי האמיתי גבוה הרבה יותר גם מהתוצר הנומינלי. המדינה בחרה לשנות את מבנה השוק כך שהיא גובה את המיסים במיכל הדלק ובסוכנות הרכב, ומעניקה בתמורה שירותי רפואה וחינוך. כאשר משקללים את סך רשתות הביטחון הללו לצד היתרון הדמוגרפי המובהק, מצבו הכלכלי האמיתי של האזרח הישראלי טוב עוד יותר מכפי שמשתקף בנתונים הסטטיסטיים היבשים.
השקלול האמיתי צריך להיות הפוך: התוצר הריאלי של ישראל גבוה יותר מהנומינלי- אדם חציוני בן 30 בישראל, מרויח כמו אדם בשיא הקריירה בארה"ב והולנד. יתר על כן, הגידול הטבעי בישראל יוצר ערך עתידי לנכסים.
Leave a Reply