חז"ל דנו בגמרא על תיבה שעפה באויר, ועל אישה שהתעברה בהפריה חוץ גופית, מעל 1000 שנה לפני שבכלל דמיינו שזה אפשרי.
בהלכות ריבית קבע רב נחמן בגמרא (בבא מציעא ס"ג:) שיש לאסור דווקא תשלום המבטא את מחיר הזמן. "אמר רב נחמן; כללא דריביתא [כלל בדיני ריבית] הוא: כל אגר נטר ליה [שכר עבור המתנה שמוסיף תשלום על שאין המלוה גובה את הכסף עכשיו] אסור".
תמחור הלוואה מסחרית אמור לשקף בעיקר את הסיכון שכרוך בהלוואה. הגיוני שבהלוואה שיש סיכון גבוה יותר שלא תחזור, ידרשו פיצוי על הסיכון, אחרת יתנו הלוואה ללווה בטוח יותר.
צריך לשים לב להבדל במושגים: בתורה ובהלכה, המילה הלוואה מתייחסת לסיוע לנזקק, ללא ריבית כמובן. בשיח הכלכלי, המילה הלוואה מתייחסת להשקעה עסקית עם סיכונים מוגבלים יותר מאשר השקעה ישירה כמו מניות. בהלוואה הסיכון להפסד קטן יותר והרווח הצפוי מוגבל וקטן יותר.
היתר העסקא שמתיר מתן הלוואות כמקובל בימינו, משקף את העירוב הזה, וקובע כי ההלוואה היא למעשה עירוב של הלוואה הלכתית, עם עסקה כלכלית. (מבחינה כלכלית, מבלי להכנס לפרטים ההלכתיים)
בימינו, כאשר יחסית בקלות ניתן להגיע למחיקת חובות, זה בהחלט מעלה את הסיכון הכרוך במתן הלוואה מסחרית, ומצדיק נטילת פיצוי על הסיכון.
חז"ל קבעו חילוק כלכלי שמהווה גבול בין ההלוואה שנועדה לסיוע לאדם שנזקק לזמן, לבין ההשקעה שאמורה להניב תשואה, במחיר סיכון. כמובן שיש בכך אינטרס ציבורי: משאבים שיושקעו ביוזמות ופרויקטים, יביאו תועלות לציבור. במידה ואותם משאבים יופנו להלוואות בריבית לאנשים שצריכים זמן, המשק לא יתפתח באותה מידה. בעוד כאשר ניתנת לאדם במצוקה הלוואה ללא ריבית, זה עשוי לסייע לו להתאושש, כאשר הוא נאלץ ליטול הלוואה בריבית, נוצר סיכון גבוה שההלוואה לא תחזור בכלל, והלווה יתמוטט. בעת התמוטטות כזו, נפגעים כל המעגלים הסובבים את הלווה. לא רק כל אלו שבנו על רווחים עבור הזמן, אלא קרובי המשפחה והעסקים של הלווה. במשבר הסאב פריים בחר הרגולטור האמריקאי לעודד מתן משכנתאות לווים במצוקה בריביות גבוהות. כל הלווים האלה נפלו יחד, והביאו למשבר הכלכלי החמור בביותר בעשורים האחרונים.
אז איך ניישם את החלוקה הזו בקביעת מדיניות כלכלית של כלל המשק? איך אפשר לבודד את מחיר הזמן? במשק מודרני, החלוקה הופכת להיות פשוטה: הבנק המרכזי קובע מחיר זמן באופן גורף לכל המשק, ריבית הפריים. רוב ההלוואות במשק, מתומחרות לפי ריבית הפריים: לווה מסוכן יאלץ לשלם תוספת גבוהה מעל ריבית הפריים, ואילו לווה בטוח יותר ישלם פחות. במידה והבנק המרכזי משנה את ריבית הפריים, שיעור הריבית בפועל, משתנה באופן אוטומטי עבור כולם, ללא קשר לסיכון שלהם. חלוקה מובהקת בין מחיר הזמן למחיר הסיכון.
מקובל כיום לומר שחייבים שהבנק המרכזי יקבע את שער הריבית כדי לנהל את הכלכלה. זה כנראה נכון בערך כמו שצריך מנהל לשוק הלחם או לשוק הרהיטים כפי שהיה ברוסיה הסובייטית. זו כמובן בדיחה. במשקים מנוהלים מגיעים לסף רעב, בעוד במשקים בעלי כלכלה חופשית נהנים משפע עצום. הטענה שהבנק המרכזי יכול לתמוך בכלכלה בהחלטות מוניטריות, שנויה במחלוקת גדולה אם נאמר זאת בעדינות. האסכולה האוסטרית טוענת שאין צורך בבנק מרכזי, כמו שאין צורך במנהל לשוק הלחם.
האם הבנק המרכזי יכול למנוע היפר אינפלציה? בשנים האחרונות נוכחנו באופן חד משמעי שלא. ארגנטינה סבלה מהיפר אינפלציה בעקבות שחיתות, העלאות הריבית של הבנק המרכזי לא הועילו בכהוא זה לבלימת האינפלציה. גם בשנות השמונים בישראל הבנק המרכזי העלאה את הריבית כדי לבלום את האינפלציה, וזה לא הועיל בכהוא זה. חשוב להדגיש שהאינפלציה בשנות השמונים נגרמה בעיקר בגלל השחיתות בבנק המרכזי בפרשה המכונה "ויסות המניות". בהמשך, המפקחת על הבנקים שניהלה את ויסות המניות מונתה למנכלית בנק גדול בישראל, כלומר, לפחות בישראל, לא בטוח שנרצה לתת לבנק המרכזי את האחריות לשמירה על המשק.
אז מה צריך לקרות? ריבית הפריים צריכה להיות ולהשאר 0. לפני עשרים שנה כתבתי על כך כמצב דמיוני, אבל בעשור הקודם זה הפך למציאות שהביאה שגשוג עולמי. התורה וההלכה מנחים אותנו לא לגבות מחיר עבור זמן, אלא עבור סיכון. זו לא רק הנחיה רוחנית, "מיסטית". זו שיטה שמוכיחה את עצמה בפועל שוב ושוב בכל תחום. ההתערבות במשק מיותרת וגורמת סיכונים מיותרים.
Leave a Reply