עם קריסת הין היפני, קורסת גם תפיסת עולם כלכלית שלמה. כמה עשרות שנים לאחר הקריסה הכלכלית של הקומוניזם, גם ממשיכת דרכה הפרוגרסיבית הולכת ונמוגה.
הביטוי המאפיין ביותר של השיטה הזו הוא טעות סטטיסטית קטנה שחוזרת על עצמה בכל ניתוח כלכלי. ההתעלמות מהגיל. משווים תוצר לנפש של מדינות שהגיל החציוני בהן הוא 49, כמו יפן, למדינות שהגיל החציוני בהן הוא 30, כמו ישראל. כלומר הכנסה של בחור צעיר שסיים אוניברסיטה, לבעל ניסיון וותק של 20 שנה. במקרה של ישראל, התוצאות עדיין דומות למדינות המובילות בעולם, שזה נתון מדהים כשלעצמו.
בישראל יש עדיין כלכלנים שמתעלמים מהנחת היסוד הבסיסית לפיה ככל שהאוכלוסיה צעירה יותר, הצמיחה גבוהה יותר.
ההתעלמות הזו באה לידי ביטוי גם בחישוב החוב הלאומי, וכאן מתחילה להתבהר הבעיה האמיתית. החוב הלאומי של יפן מגיע לשיעור של כ240% מהתוצר שלה. זה נתון ממש חריג בקנה מידה בינלאומי. לשם השוואה, בישראל 70% בארה"ב עובר את ה 100%, שנחשב לרף מפחיד. אגב, חלק גדול מהחוב של ארה"ב, הוא ליפן…
כלכלת יפן נחשבת לשלישית או הרביעית בגודלה בעולם, ונחשבה בעבר לנס כלכלי. לאחר שהוכתה קשות במלחמת העולם השניה, היא צמחה במהירות, רמת החיים בה החלה לעלות, בזכות עובדים איכותיים הפעילו מפעלים משוכללים וייצרו מוצרים איכותיים שנמכרו בכל העולם. התדמית של המוצרים היפנים עלתה במהירות באופן מאוד דומה לסין בעשורים האחרונים. אבל היתה סיבה נוספת לכך שרמת החיים עלתה- הגיל.
הילודה ביפן הלכה וירדה והאוכלוסיה החלה להתבגר. בעשורים הראשונים, המשמעות הכלכלית היתה צמיחה פנומנלית ועליה ברמת החיים. חשבו על צעירים שמשקיעים את כל מרצם בעבודה ואינם צריכים לדאוג לילדים. חשבו על הגיל החציוני שעולה ככל שהתהליך נמשך: פחות ילדים לא יצרניים, ויותר אנשים עובדים. ולא סתם עובדים, אלא עובדים ללא נטל ילדים. את הנטיה האנושית לגדל ילדים החליף ה"טמאגוצ'י" למי שזוכר. משחק מחשב בו מגדלים יצור הדורש אוכל ותשומת לב. ממש גן עדן פרוגרסיבי. כך גם מקטינים אוכלוסיה ומקטינים את זיהום כדור הארץ, מקטינים מלחמות, מקטינים את כל הבעיות. אם מטרת העל היא להעלות את רמת החיים, ילדים הם נטל מיותר, הם מורידים את רמת החיים. הפרוגרסיביות במיטבה, חיה ותן לחיות.
הבעיה הזו רלוונטית רק לחלק מהמערב- למדינות שנקטו בגישה הפרוגרסיבית. בארה"ב השמרנית והמשפחתית יותר, הגיל החציוני צעיר יותר (38). התרבות הפרוגרסיבית בה כל אחד דואג לעצמו, בלי לקחת אחריות על אחרים, משלבת את פירוק הזוגיות (אישה עצמאית, הגבר לא צריך לדאוג לה) והמשפחתיות (ילד לא צריך אבא ואמא, העיקר שמקבל כסף ותנאים כלכליים, קשר זוגי כפוף להעדפה המינית) והיחס לחיים בכלל (המתות חסד, הפלות)
לאחר זמן קצר, השכנים בסין עם המשטר הקומוניסטי, ראו את התוצאות הכלכליות המרשימות והמהירות של היפנים, והחליטו לאמץ את השיטה. הממשל הסיני החל ב"מדיניות הילד האחד". נאסר על משפחות להביא יותר מילד אחד, והנה תוך כמה עשורים גם סין הגיעה לצמיחה כלכלית מרשימה ועליה ברמת החיים.
חשוב לציין שזו התנהלות אופיינית למדיניות קומוניסטית של כלכלה מתוכננת. אם באופן מדעי- אמפירי רואים שהגבלת ילודה מביאה תוצאות, סימן שזו הדרך הנכונה לכולם. כך הם הביאו לעולם את זוועות מחנות העבודה בסיביר וה"הולודומור". אם המדע מגלה תובנה חדשה, באים הקומוניסטים ומאלצים את כולם לחיות לפי התובנה הזו. במיוחד על רקע תפיסתו של קרל מרקס, המקדשת את העבודה. אם העבודה היא העיקר, צריך שכמה שיותר מהאוכלוסיה יעבדו. ואם התוצר לנפש הוא המדד היחיד, אז אפשר להוריד נפשות מיותרות ולא יצרניות מספיק. השיטה הזו קרסה ברוסיה הסובייטית, בים של רעב ועוני, כאשר המושחתים בשלטון הבינו שלמרות שהם מדכאים את האוכלוסיה וחיים על חשבונה, רמת החיים שלהם נמוכה ביחס למערב. וממשיכתה הפרוגרסיבית קורסת בימינו בים של זקנה וחובות.
הבעיה היא כמובן מתעוררת בטווח הארוך: בעליית הגיל הממוצע, יש שלב שבו ההכנסה יורדת. אנשים יוצאים לפנסיה, וצריכים שיטפלו בהם. אמנם יש להם עושר רב שצברו, אבל אין להם המשך. הם התרגלו ליטול הלוואות למימון צמיחה, ולאחר מכן נטלו הלוואות על סמך העושר שצברו, אבל לפעמים החגיגה נגמרת…
החל משנות התשעים הנס נעצר. הבנק המרכזי היפני נקט במדיניות של ריבית 0 כדי לתמרץ את הכלכלה, אך ללא הועיל. אני נחשפתי למצב הזה כאשר כתבתי עבודה סמינריונית על מצב שהיה דמיוני באותן שנים – ריבית 0. הבאתי משם דוגמא שיכול להתקיים מצב שכזה.
הכסף נועד לתמרץ הקמת עסקים חדשים והרחבת קיימים, אולי למכן תהליכים ולעבור להייטק. אבל כשאין צעירים, התמריץ לצמוח קטן יותר. החוב התנפח, אבל הצמיחה לא הגיעה.
כעת כל העולם סובל מאינפלציה, וכל הבנקים המרכזיים מעלים ריביות. אבל עם חוב כל כך גבוה, הבנק היפני לא יכול להרשות לעצמו להעלות ריבית. תשלומי הריבית על החוב "יחנקו" את תקציב המדינה.
כאשר ניתן לקבל עבור כל מטבע אחר ריבית יפה ורק עבור ין מקבלים פחות, המשקיעים מעדיפים לרכוש מטבעות אחרים, והביקוש לין יורד, ושוויו יורד בהתאם. עם ירידת שווי המטבע יורד כח הקניה של האזרח היפני, ועלויות הסחורות המיובאות עולות- בנוסף לעליה המשמעותית במחירי הסחורות בעולם.
בשלב כלשהוא, הנושים של החוב הציבורי היפני ישאלו את עצמם, אם הגיוני להלוות כספים למדינה כל כך מזדקנת. בנקים למשל, אינם מוכנים לתת משכנתא ללקוחות מגיל מסוים.
כדי להבין מה צפוי לסין בשנים הקרובות, אנחנו יכולחם להשוות ליפן. סין שנקטה במדיניות הילד האחד, נהנתה מעשורי צמיחה פנומנלית- כתוצאה טבעית מעליית הגיל הממוצע. יותר עובדים ופחות ילדים. כאשר התחיל שלב היפוך המגמה הטבעי- יותר זקנים ופחות עובדים, סין נקטה בדרך אחרת. במקום להוריד ריבית כמו יפן, ולנסות לתמרץ פעילות כלכלית, היא בחרה ליצור פעילות כלכלית פיקטיבית. אם האוכלוסיה מתבגרת, ולא מצליחים להגדיל את הפעילות הכלכלית האמיתית, יוצרים פעילות יש מאין. רכבות ואוטוסטרדות לשום מקום, וערי רפאים עם דירות ריקות. את החובות האדירים שנוצרו, הסתיר הממשל ברשויות המקומיות ואצל האזרחים שהממשל עודד אותם ליטול משכנתאות לרכישת הבתים הריקים.וגם הבועה הזו מתחילה להתפוצץ.
יזמיות הנדלן הגדולות בסין הגיעו לחדלות פרעון, וגם בנקים בסין הגיעו למשבר נזילות ואינם מאפשרים ללקוחות להוציא את כספם.
נראה שאנו חוזים בדעיכתה של תפיסת עולם אנוכית וקצרת טווח באופן קיצוני. יפן היא הביטוי הקיצוני, וכנראה שגם סין תעמוד בפני משבר דומה. חשוב להדגיש שגם במערב אירופה המצב די דומה. עם זאת למערב אירופה מגיעה הגירה צעירה מאפריקה והמזרח התיכון שקצת מאזנת את המצב (עם בעיות אחרות…)
It’s the best time to make some plans for the future and it’s time to
be happy. I have read this post and if I could I wish to recommend you some attention-grabbing things or suggestions.
Maybe you could write next articles relating to this article.
I want to learn even more issues about it!