כאשר עסקים רבים נכנסים לקיפאון, כמובן שההכנסות שלהם קטנות באופן דרמטי. אז מה עושים עם ההוצאות?
בעסקים רבים, חלק משמעותי מההוצאות קשור ישירות למוצר שהעסק מוכר ("עלות המכר"), הוצאות מהסוג הזה, קטנות בהתאם לקיטון במכירות. עד כאן הכל בסדר.
הבעיה היא שלכל עסק יש הוצאות קבועות ("תקורות") המופיעות בדוח הכספי כ"הוצאות הנהלה וכלליות".
אחת ההוצאות העיקריות בסעיף הזה הן עלויות השכר של העובדים. עסקים רבים בוחרים באפשרות של הוצאת עובדים לחופשה ללא תשלום, כך שהעובדים יוכלו לקבל דמי אבטלה מהביטוח הלאומי.
סוג נוסף של תקורות הוא עלויות השכירות. מאחר והקניונים והשווקים אינם פועלים בצורה תקינה, חלק מבעלי העסקים פונים לבעלי הנכסים בבקשה לדחות את תשלומי השכירות ואף לוותר עליהם.
הבעיה היא שבעלי נכסים רבים, רכשו את הנכס בעזרת הלוואות שעליהן הם משלמים ריבית. התשלומים בגין הלוואות אלו נחשבים מבחינה תזרימית ל"תקורות". צריך לשלם את ההלוואות בכל מקרה, גם אם אין פעילות.
נהוג בענף האשראי לומר כי "כאשר אתה חייב לבנק מאה אלף שקלים, ואין לך מאיפה לשלם, אתה בבעיה. כאשר אתה חייב לבנק מאה מיליון שקלים ואין לך איך לשלם- הבנק בבעיה". במקרה הזה, להמון אנשים אין איך לשלם ולכן המוסדות הפיננסיים בבעיה, כלומר הבעיה מתגלגלת לפתחם של המלווים- הבנקים והמוסדות הפיננסיים. אם יתעקשו לקבל מהלווים את התשלומים לפי שורת הדין, הלווים עלולים לקרוס ולא לשלם כלום. לאור זאת, המוסדות הפיננסיים נאלצים להתגמש מול הלווים.
כאן נכנסת שאלת מחיר הזמן: המפקידים מצפים לקבל את התמורה בעבור הפקדת הפקדונות שהמוסד הפיננסי השתמש בהם כדי לתת הלוואות ללקוחות, הבנק מצפה לקבל את חלקו עבור התיווך הפיננסי, ובעל הנכס מצפה לראות את התשואה על השקעתו. אף אחד לא רוצה לוותר על מחיר הזמן.
בעסקים שבהם יש פעילות ריאלית, ויתור זמני על התשלומים, עשוי להביא למצב שבו העסק יחזור למסלולו ויוכל לפרוע את ההתחייבויות במלואן. בעסקים ריאליים, הזמן נועד לאפשר לעסק להתרומם ולבסס את פעילותו.
בעסקים שבנויים על רווחים מ"המתנת מעות", מישהו חייב להפסיד את התשלום עבור הזמן שלא היתה בו פעילות. הערך שהיה אמור להיווצר מהמתנת המעות- יימחק. אם הזמן נמחק- גם הכסף נמחק.
במקרים מהסוג הזה מתברר אילו הלוואות הן עסקאות במהותן, ואילו הלוואות הן "דמי המתנת מעות"- ספסרות.
Leave a Reply