איך מודדים שיפור בכלכלת המדינה?

בפרק האחרון בעונה 4 של הסדרה "שנות ה80", מנדל השומר הרומני של בית הספר מפוטר מעבודתו בדיוק לפני חתונתה המתוכננת של בתו. הסיבה לפיטורין היא העובדה שהפסיקו מקרי הוונדליזם בבית הספר ואין צורך בשומר. כאשר חלבי העבריין שומע על המצב הקשה, הוא מחליט להציל את המצב. הוא שולח את בנו לנפץ את השמשות בבית הספר, וכך השומר מוחזר לעבודתו והכל בא על מקומו בשלום.
אבל התרומה האצילית של חלבי לכלכלת ישראל, אינה מסתכמת בהחזרתו של מנדל לעבודתו, הוא גם מספק פרנסה לזגג שיחליף את החלון, ואם בנו יגיע לכלא, הוא אפילו יוריד את האבטלה במשק ויספק תעסוקה לשוטרים וסוהרים.
עכשיו, במודלים כלכליים נוהגים להפחית את הפחת (שבירת החלון) מחישוב התוצר, אבל עדיין בסך הכל, לפי חישוב התוצר המקובל- הפשע הוא תופעה חיובית מבחינה כלכלית שמגדילה את התוצר.
עכשיו ברור לכל בר דעת שפשע הוא תופעה שלילית. הן מבחינה מוסרית, והן מבחינה כלכלית. יתר על כן, גם העלויות הכרוכות במאבק בפשע הן שליליות, והמצב האידיאלי היה אילו לא היה צריך משטרה. במילים אחרות, הבעיה היא בשיטת מדידת התוצר, הבעיה אינה המציאות.
אפשר לנסח זאת בצורה סיפורית יותר: אילו הבן של חלבי לא היה שובר את החלונות, הזגג היה עוסק בבניית בתים חדשים. השוטר והסוהר היו מקימים עסק חדש ומנדל היה יכול לעבוד בו. כך היתה יותר תעסוקה וגם יותר רווחה ותועלת לכולם.
על מנת להבין מדוע שיטת מדידת התוצר עקומה כל כך, צריך להיזכר בעוד עיוות הרבה פחות בוטה, אך בעל היקף הרבה יותר משמעותי: הוצאות הממשלה מחושבות כחלק מהתוצר. הוצאות הממשלה העיקריות אמורות להיות על שמירה על הסדר והביטחון והצלת חיים. הוצאות שהן אמנם חיוניות וחשובות, אך כאמור השאיפה היא שהן יקטנו ככל הניתן. חלק זה מאפשר התנהלות תקינה של המשק.
את החלק השני של הוצאות הממשלה ניתן להדגים בעזרת סיפור נוסף מאותו פרק. מנהל הלהקה מודיע לחברים שהם נבחרו להופיע בטקס יום העצמאות, מיד לאחר מכן הוא מודיע להם שמצטרפת ללהקה סולנית חדשה. כאשר היא מגיעה מסתבר שהיא חסרת חוש מוזיקלי, אבל אביה הוא ראש העיר.
במגזר הציבורי יש שירותים רבים שאינם חיוניים. למשל תקציבה השנתי של רשות השידור מתקרב למליארד ש"ח, אבל אחוזי הצפיה בערוץ הראשון הם אפסיים לעומת הערוצים האחרים. בניגוד לערוץ הראשון, הערוצים הפרטיים משלמים עבור הזכות לשדר, ואחוזי הצפיה בהם גבוהים לאין שיעור מהערוץ הראשון. כך גם משרד התרבות שתקציבו מגיע לסכומים דומים, מממן תרבות המתאימה לערכים שהממשלה או פוליטיקאים מסוימים מעוניינים, אך הציבור לא מעוניין בהם. מאוד פשוט לדעת מהי התרבות שהציבור מעוניין בה- מה שהוא מוכן לשלם עבורה.
אם ננסח זאת בצורה סיפורית יותר: אילו הממשלה לא היתה מממנת את האמנים שמוצאים חן בעיניה, האמנים שהציבור אוהב היו מצליחים יותר. אילו הציבור לא היה נאלץ לממן מכיסו תרבות שאינו רוצה, היה לו יותר כסף להוציא על תרבות שהוא מעוניין בה.

מהיכן נובעת הטעות הזו?
אחד העקרונות המובילים במחקר הכלכלי הוא חקר התמריצים. הבעיה היא שלחוקרים יש נטייה שלא לחקור את עצמם. במיוחד כאשר פרנסתם תלויה בכך. רוב החוקרים בתחומי כלכלת המאקרו נהנים בצורה זו או אחרת מהקופה הציבורית: למדו באוניברסיטאות המממונות מהקופה הציבורית או עבדו ככלכלנים במגזר הציבורי. קביעת מדיניות ציבורית היא התחום בו מדידת התוצר הכי רלוונטית*. חוקר שיגיד שאין צורך בהתערבות הממשלה בכלכלה, דומה לרופא שיגיד שאין צורך ותועלת בבתי חולים.

אז איך בכל זאת נכון למדוד את התוצר?
הגידול בתוצר מתרחש כאשר הערך במשק גדל. כאשר נבנה בית חדש- הערך במשק גדל, כאשר מנפצים את החלונות של בית הספר- הערך במשק קטן.
כאשר יש לאנשים כסף פנוי לצרוך תרבות – הערך במשק גדל. כאשר לוקחים את הכסף של האנשים ומבזבזים אותו על מוצר שאין לו ערך, כלומר אנשים אינם רוצים אותו- הערך במשק קטן.

איך אפשר לדעת מתי נוסף ערך ומתי לא?
לפי הכסף. על פי כללי החשבונאות, רווח נוצר כאשר נוצר ערך. כאשר מוצר נמכר במחיר גבוה מהמחיר שבו נקנה- נוצר רווח=ערך. כאשר עובד קיבל שכר עבור עבודתו נוצר רווח=ערך.
על מנת לייצר ערך, יש עלויות, והן מנוכות מהערך. אחת העלויות היא עלות המיסים. עלות זו נגרעת מהערך, אך מהצד השני היא חיונית ליצירת הערך. ללא הגנת רשויות המדינה לא ניתן היה לייצר ערך. ככל שתידרש פחות התערבות מהמדינה יווצר יותר ערך. ככל שיווצר יותר ערך, יהיה יותר טוב לכולם. כדי שזה יקרה יש להוציא את הוצאות הממשלה (G) ממשוואת התוצר. (כן, הפוך מקיינס).

מה הטעות הנגררת מתוך היחס השגוי להוצאות הממשלה?
לאחרונה שמעתי הרצאה של פרופסור מפורסם, שהסביר שהוא וחבריו המרצים נהנים לספר לסטודנטים שלו שהבנקים מייצרים כסף, כי זה מאוד מפתיע אותם. (לזכותו יאמר שגילה שאינו מומחה בכלכלה מוניטרית)
כמובן שעל פי כללי החשבונאות בוודאי שבנקים אינם מייצרים כסף, המאזן שלהם מאוזן. גם הבנק המרכזי אינו מייצר כסף, גם המאזן שלו מאוזן. בעת הצורך הוא מעמיד הלוואות או נוטל הלוואות לפי הצורך**. כאשר מניחים שהגדלת הוצאות הממשלה אמורות להגדיל את התוצר, צריך להמציא הסבר מהיכן מגיע הכסף שהממשלה מוציאה. כאשר הממשלה נוטלת הלוואות ללא כיסוי (בעיני השוק), השוק מוצף בכסף (נומינלית) אך אין מאחורי הכסף הזה ערך (ריאלי) כך שערכו של הכסף נשחק (אינפלציה). לא נוצר כסף חדש***. הכסף פשוט שווה פחות. את כל ההלוואות צריך להחזיר.

 

* כלכלני מאקרו בשוק ההון אינם יכולים לקבוע מדיניות אלא מנסים לצפות את החלטותיהם של הכלכלנים במגזר הציבורי
** הבעיה שהביאה את ההיפר אינפלציה היתה האפשרות של הבנק המרכזי להעמיד הלוואות לממשלה ללא הגבלה ואיפשרה גרעון בלתי מוגבל. חקיקת חוק שמנע את האפשרות הזו והגבלת הגרעון, היו הגורמים העיקריים לבלימת האינפלציה בשנות ה80. כך מסביר משה מנדלבום, נגיד בנק ישראל בספרו האוטוביוגרפי "לתפארת כלכלת ישראל"
*** כמובן שאיננו מדברים על הדפסת הכסף הפיסית שאין לה שום משמעות לעניין יצירת כסף חדש. ההדפסה הפיסית היא צעד טכני בלבד. נועד לנוחות השימוש ומניעת זיופים. אם ידפיסו המון שטרות, הם פשוט יחכו בכספומט עד שמישהו ימשוך אותם. מעל 95% מהכסף נמצא כרשומה בחשבונות שונים. הכסף המזומן הוא חלק קטן מהמחזור.