הרב אוהד תירוש סיפר כי כאשר הגיעה משפחתו לשכונת קרית מנחם בירושלים, הם הקימו מערך של חלוקת סלי מזון לנזקקים בשכונה. לאחר כמה חודשים, החלו חלק מהנזקקים להחזיר להם חלק מהמוצרים, כי הם לא אוהבים את המותג של המוצר שהיה בסל ורוצים משהו יותר איכותי. הוא סיפר שהילדים שלו מאוד שמחו לקבל את המוצרים בחזרה, כי המוצרים שהנזקקים החזירו היו עבורם שדרוג. כלומר הנזקקים שביקשו סיוע, חיו ברמה גבוהה יותר מאלו שנתנו את הסיוע.
הרמב"ם כותב בהלכות עבדים שעבד שמוכר עצמו חייב לפדות את עצמו ברגע שמתאפשר לו. ("מגרע פדיונו ויוצא")
מקשה עליו הרדב"ז: הרי בעת המכירה העבד מקבל תשלום עבור 6 שנים מראש, לכאורה אחרי זמן קצר הוא יכול לפדות את עצמו. הרי האדון מספק לו את כל צרכיו, ואסור לו למכור עצמו בחובו.
התירוץ השלישי של הרדב"ז לקושיא הוא שמדובר בעבד "גרגרן" שהאוכל והתנאים של האדון אינם מספיקים לו (האדון חייב לספק לעבד רמת חיים לפחות כמו שלו). לפי ההסבר, העבד מוציא את כספו על רכישת מוצרים ברמה גבוהה יותר מהאדון.
מהסיפור בהתחלה, ומסיפורים של עובדים סוציאליים רבים, ניתן להבין שלעיתים קרובות אנשים המוגדרים כעניים ונזקקים חיים חיי מותרות, וכנראה שהמחסור שלהם נובע מכך.
הפתרון של העבדות נוגע בשורש הבעיה: העבד רואה את ההתנהלות ואת רמת החיים של האדון ולומד שגם מי שנחשב עשיר, אינו מרשה לעצמו כל דבר. רק כאשר העבד יפסיק לקנות לעצמו דברים מעבר למה שהאדון קונה לעצמו ומשפחתו, יתפנה לו כסף לפדות את עצמו.
העבדות היא חינוך מקרוב, חינוך להתנהלות פיננסית מושכלת, היא מטפלת בשורש הבעיה ולא בסימפטומים.
Leave a Reply