עולם ללא ריבית (מתוך הספר "המדיניות הכלכלית של התורה" שיצא לפני 10 שנים)

תפקיד הריבית במשק מודרני- רקע

ההחלטה על גובה הריבית לבנקים נתונה בידי בנק ישראל. גובה הריבית הוא הכלי המוניטרי העיקרי בידי הממשלה לויסות צמיחת המשק – ריבית נמוכה תגביר את הצמיחה ע"י הגדלת היקף ההשקעות ונפח המסחר, אך עלולה לגרום לאינפלציה, ריבית גבוהה מאטה צמיחה, אך בולמת אינפלציה.

בנק ישראל מווסת את גובה הריבית במשק ע"י הנפקת אגרות חוב (אג"ח) ממשלתיות, הריבית במובטחת על אג"ח אלו היא הריבית חסרת הסיכון במשק.

חברות מסחריות (ולאחרונה גם רשויות מקומיות) מנפיקות "אג"ח קונצרניות\מוניציפאליות" שהריבית עליהן מורכבת מהריבית חסרת הסיכון במשק בתוספת פרמיות שונות (סיכון לחדלות פרעון, זמן לפרעון, נזילות וכו')

המערכת הכלכלית העולמית מבוססת על ריבית, כל פיתוח תעשייתי או מדעי וכל הקמת עסק או הרחבתו מחייבים מימון פיננסי. הריבית היא הכלי המקובל בעולם לגיוס הון למטרות כלכליות  ועל כן חיוני לצמיחה כלכלית.

 

על פי הפירוט וההסבר המובא בנספח בעניין איסור ריבית בתורה ובהלכה, משתמע לכאורה, ששמירה על הלכות ריבית אינה אפשרית בכלכלה מודרנית. על מנת לגייס הון לפעילויות כלכליות יש לקחת הלוואות ולשלם עליהן ריבית ואילו בהלכה נאסר תשלום ריבית בכל צורה שהיא!

 

טעמי איסור ריבית

הלוואה ללא ריבית היא נתינה מהסוג הטוב ביותר, בשניים מתוך שלושת הצוויים בתורה על איסור ריבית (שמות כב, ויקרא כה) ההקשר הוא מצות צדקה הרמב"ם בחר להתחיל את הלכות הלוואה בחיוב להלוות לעני:

"מצות עשה להלוות לעניי ישראל שנאמר אם כסף תלוה את עמי את העני עמך, יכול רשות תלמוד לומר העבט תעביטנו וגו' ומצוה זו גדולה מן הצדקה אל העני השואל שזה כבר נצרך לשאול וזה עדיין לא הגיע למדה זו, והתורה הקפידה על מי שימנע מלהלוות לעני שנאמר ורעה עינך באחיך האביון וגו'."

(רמב"ם הלכות מלוה ולוה פרק א הלכה א)

 

"שמנה מעלות יש בצדקה זו למעלה מזו, מעלה גדולה שאין למעלה ממנה זה המחזיק ביד ישראל שמך ונותן לו מתנה או הלואה או עושה עמו שותפות או ממציא לו מלאכה כדי לחזק את ידו עד שלא יצטרך לבריות לשאול, ועל זה נאמר והחזקת בו גר ותושב וחי עמך כלומר החזק בו עד שלא יפול ויצטרך".

 (רמב"ם הלכות מתנות עניים פרק י הלכה ז)

 

על פי הרמב"ם הלוואה היא קודם כל מצווה- לא עסקה כלכלית. הדרכים הטובות ביותר לתמיכה בעני הן: מתנה, הלוואה, שותפות או העסקה בצורה שתאפשר לנתמך להגיע לעצמאות כלכלית. כך ראה זאת גם הרמב"ן[1]:

"…אבל תהיה ההלואה אליו חסד, לא תטול ממנו תועלת כבוד ולא תועלת ממון:"

 (רמב"ן שמות פרק כב)

 

בכך מתבטאים העקרונות שהוסברו בשני הפרקים הקודמים על תמיכה אפקטיבית בעניים. המיוחד בהלוואה הוא שאין לה שיעור.  כל אחד מלווה כמה שרוצה ומתי שרוצה (בשונה ממעשר עני שחייבים לתת בזמן ספציפי). בגלל חשיבותה הרבה של מצוות ההלוואה חז"ל תיקנו תקנות רבות על מנת "שלא תנעל דלת בפני לוין".

למרות שטעם זה נכון ומתאים לרעיון הכללי של איסור ריבית לא ניתן לומר שזהו הטעם היחיד, שכן בגמרא ובשולחן ערוך[2] אין הבדל בין הלוואה למטרות צדקה לבין הלוואה למטרות עיסקיות[3]. (למעט אפוטרופוס של עניים ויתומים שהותר לו לדרוש ריבית מסיבות אחרות). ולכן יש לנתח את הבעיתיות הקיימת במהות ההלוואה בריבית על מנת להבין את האיסור והשלכותיו לימינו.

ההבדל בין ריבית האסורה לתשואה המותרת בהלכה:

לכאורה, היות והתורה התירה גביית דמי שכירות על חפצים מדוע נאסרו דמי המתנת מעות ("אגר נטר"[4]) בצורה כל כך גורפת? המתנת המעות כרוכה במניעת רווח אלטרנטיבי שהיה יכול להתקבל אילו היה מושקע במקום אחר.

העקרון המנחה בהבנת ההבדל בין ריבית לתשואה הוא:

"תנו רבנן: קרוב לשכר ורחוק להפסד רשע קרוב להפסד ורחוק לשכר חסיד קרוב לזה ולזה רחוק מזה ומזה זו היא מידת כל אדם"

(תלמוד בבלי מסכת בבא מציעא ע: )

ההבדל בין ריבית לשכירות הוא בחלוקת הסיכונים, בעוד בשכירות המשכיר נושא בנזקי הבלאי, שחיקת הערך, ואובדן כתוצאה מאונס, בהלוואה כספית אין בלאי פיזי[5] והאחריות על אובדן הכסף מוטלת במלואה על הלווה[6]. בשכירות המצב הוא "קרוב לזה ולזה"- רמת הסיכון מתאימה לרווח המתקבל. בהלוואה אין ללווה סיכון, אך רווחיו מובטחים ולכן הוא "קרוב לשכר ורחוק להפסד"- רווח ללא סיכון האסור על פי ההלכה. "ריבית חסרת סיכון" אסורה "פרמיית סיכון" מותרת!

ההבדל אינו בכותרת העסקה- אלא במהותה וחלוקת הסיכונים בה. בשכירות בדרך כלל האחריות מתחלקת בין הצדדים לפי נסיבות העסקה ואילו בהלוואה הסיכונים על הלווה ורווחיו של המלווה בטוחים (בבחינת "דיבר הכתוב בהווה"). חלוקת הסיכונים היא הקובעת את מהות העסקה ללא קשר אם ההלוואה ניתנה בכסף או בטובין (שוה כסף). "שכירת" כסף על מנת להתעסק בו ולהרויח תקרא "פיקדון"(=מניה בימינו) ומותר לקבל ממנה רווחים (והפסדים). "הלוואת" חפץ כאשר כל האחריות מוטלת על המקבל תמורת תשלום תקרא "הלוואה בריבית"

בעניין הסיכון לפשיטת רגל- "חדלות פרעון" קיים הבדל מהותי בין מערכת החוקים ההלכתית למערכת החוקים המערבית בשוק המודרני. על פי ההלכה מוטל על הלווה שעבוד הגוף כלפי המלווה לתשלום ההלוואה ולכן סיכון חדלות הפרעון אינו רלוונטי הלווה משועבד למלווה למשך כל חייו. בעולם המערבי השעבוד לחוב קטן יותר ולכן הסיכון לחדלות פרעון גדול יותר. בחוק המערבי, לאדם הנכנס לחובות גדולים קיימת אפשרות של פשיטת רגל המוחקת את חובותיו לנושים (אמנם מוטלות עליו מגבלות אחרות, אך הוא פטור מתשלום החוב).

הישות המשפטית הנפרדת מסוג חברה בע"מ מעצימה אפשרות זו, שכן לנושים אין זכות לפנות לבעלי המניות בחברה כלל במקרה של פשיטת רגל. פוסקי דורנו נחלקו ביחס ההלכתי המתאים לחברה בע"מ: יש הסוברים שזו שותפות מרובת משתתפים ובעלי המניות נושאים באחריות לפעילות החברה (מתוך הנחה שאין חידוש מהותי בישות המשפטית הנפרדת של חברה בע"מ) לעומתם יש הסוברים שחברה בע"מ היא ישות נפרדת ולכן בעלי המניות אינם אחראים לפעילות החברה ולא חל עליה איסור ריבית שחל על אדם יהודי גם אם השליטה בה בידי יהודי. למחלוקת זו יש נפקא מינה ישירה לעניין האפשרות לתת ולקבל ריבית על פקדונות ואג"ח בחברות בע"מ ולנושאים נוספים כמו שמירת שבת ומכירת חמץ בפסח[7]. מוסכם על כל הפוסקים שהלוואה שמטרתה צריכה ולא השקעה (כגון שיפוץ הבית או אוברדראפט בעובר ושב) אינה עולה בקנה אחד עם התר העסקא ועם רוח ההלכה.

הרב שלמה זלמן אויערבאך[8] פסק שבהלוואה לחברה בע"מ יש איסור דרבנן למרות הגבלת האחריות כיון שהוא מלוה לבעלי מניות יהודים, לשיטתו הלוואה לאוצר המדינה או העיר פחות חמורה אך עדיין אסורה מדרבנן. הרב צבי פסח פראנק[9] פסק שבהלוואה לבנק ממשלתי אין איסור רבית כי אין בעלים אנושי, אך בחברה פרטית, שאין הדבר כן, יש איסור. הרב פראנק מוסיף[10] שבקרן צדקה, מכיון שאין לה לעניים חלק בקרן והממונה על הקרן אינו שליח בעל הממון אין בה איסור ריבית "לא אסרה תורה רק מלוה למלוה". לפי הטעם הראשון בחברה ציבורית שאינה נשלטת ע"י אדם אחד ובאופן עקרוני אין לבעל מניות שליטה בחברה אולי ניתן להקל (נושא החברות הציבוריות לא היה מפותח בתקופת הרב פראנק). הטעם השני ודאי אינו תקף בחברה ציבורית שכן המנהל הוא שליח הבעלים (בעלי המניות).

הרב משה פיינשטיין[11] פסק שבעקבות הגבלת האחריות בחברה בע"מ אין איסור ריבית בהלוואה לחברה בע"מ, אך המחמירים נוהגים לעשות היתר עיסקא. פסק זה אינו רלוונטי לגבי לווים פרטיים. לפיכך, נראה שבהלוואה לחברה בע"מ יש הצדקה לקבל ריבית כפרמיית סיכון לחדלות פרעון (לכאורה לא קיימת מניעה לקבל גם פרמיית נזילות וזמן לפרעון), אין הדבר כן לגבי לווים פרטיים.

לפי הרב פיינשטיין, למעשה, השקעה באג"ח חברות תהיה פחות בעייתית מפק"ם. למרות שהריבית חסרת הסיכון במשק (המקבילה ל"אגר נטר" האסור בהלכה) מהווה מרכיב משמעותי בתמחור האג"ח, הסיכון של פשיטת רגל ללא פיצוי לנושים הופך את המלווה לשותף בסיכונים. לעומת זאת, הלוואה ללווים פרטיים בריבית אסורה מכיון שיש ללווה אחריות אישית להלוואה והבנק אינו משתתף בסיכון, ולכן תחייב היתר עסקא.

על פי הסבר זה, מצד אחד במשכנתא הבעיה מתעצמת כיון שלבנק יש בטחון משולש: אחריות אישית של הלווה, שעבוד קבוע של וביטוח המשכנתא. מצד שני רכישת בית היא עסקה משתלמת ללווה עקב העובדה שבית בבעלותו חוסך לו הוצאות על שכירות והקונה מצפה לעליית ערך הדירה בעתיד.

 

הפתרון ההלכתי: התר עסקא

בתקופת הגלות עסקו יהודים רבים בהלוואה בריבית לגויים בארצות שבהן התגוררו כיון שהלוואה לגוי הותרה בתורה (דברים כ"ג כ"א). בארצות הנוצריות נאסר על נוצרים לעסוק בהלוואה בריבית ולכן עסקו בכך יהודים. עיסוק זה היווה במקרים רבים עילה לאנטישמיות (לדוגמא: "הסוחר מוונציה"- מחזה אנטישמי מפורסם בו מוצג היהודי כמלווה בריבית).

עם המעבר מסחר חליפין פרימיטיבי לשוק תעשייתי מודרני התעורר צורך בפתרון פיננסי המאפשר השתלבות במשק העולמי. היתר העסקא מיוחס למהר"ם[12] (בן דורו של הב"ח). החל מהמאה ה16, הופיעו וריאציות שונות של "התר עסקא" שנועדו להתיר הלכתית הלוואות בריבית החיוניות להשתלבות במשק, על ידי התייחסות להלוואה כעסקה כלכלית דו צדדית ללא שינוי מהות העסקה.

ה"עסקא" היא צורת חוזה  עסקי שחז"ל מציעים להשתמש בו כך שישתלם ללווה ולמלווה ללא בעיות ריבית (ראה "הלכות גדולות[13]" בנספחים). ב"עסקא" מחצית מהסכום הוא הלוואה ומחציתו פקדון. הלווה אחראי על כספי ההלוואה בכל מצב אך לא משלם ריבית עליה. הלווה אינו אחראי על כספי הפקדון במקרה אונס ומשתתף עם המלווה ברווחים ובהפסדים מהעסק הרלוונטי. בצורה זו המלווה יודע שיקבל לפחות חצי מהסכום בחזרה במקרה של אונס או הפסד גבוה ואם יהיו רווחים הוא יהנה ממחצית הרווחים. הלווה מקבל את הרווח על הלוואה במלואו אך מחויב להחזירו במלואו גם במקרה של הפסד, על הפקדון הוא לא אחראי ולא מרויח. על המלווה לתת למלוה שכר בסיסי בתמורה "להתעסקות" בפקדון, אחרת התעסקותו תהווה ריבית על סכום ההלוואה.

"התר עסקא" הוא חוזה בין המלווה ללווה על פיו מחצית מסכום ההלוואה הוא פקדון ומחציתו מלוה. על סכום ההלוואה אין ריבית וכך לא עוברים על איסור ריבית. במקרה שיש חשד שאדם התרשל (או "שלח ידו") בפקדון, על הנפקד להשבע שנאנס או לשלם. בהיתר העסקה נקבע שבמקרה שהנפקד לא ירצה להשבע עליו לשלם קנס בגובה כפול מסכום הריבית שנקבעה. למעשה אף אחד לא רוצה להישבע בשבועה חמורה ואי אפשר להגיד בוודאות שדווקא כסף ההלוואה הפסיד ולא חלק אחר מנכסיו ולכן הוא לא יכול להישבע. כתוצאה מכך עליו לשלם את סכום הריבית הקבועה בהסכם הבנקאי כקנס על הפקדון.

פתרון התר העסקא מאפשר פעילות כלכלית של גיוס הון והשקעות פיננסיות בדרך המותרת על פי ההלכה. פתרון זה, בדומה ל"פרוזבול" שתקן הלל הזקן כשראה שהפסיקו להלוות מחשש שמיטת הכספים בשמיטה נוצר כתוצאה מאילוץ המציאות. בשונה מפרוזבול התר העסקא הוא חידוש הלכתי מוחלט ולא שימוש בתקנה קדומה ולכן החידוש בו גדול יותר.

למרות הבעיות, הרציונאל הכלכלי העומד מאחרי "היתר העיסקא" הנוכחי תקף מכמה סיבות:

• ניתן לזקוף הלוואה שניתנה לטובת צריכה (כגון ספה לבית) לחלק אחר מנכסיו של הלווה כגון חנות, דירה או השקעות פיננסיות.
• ניתן להחשיב את התועלת שיש ללווה כרווח כמקובל בתורת המחירים.
• הוצאות הבית השוטפות חיוניות ע"מ שאדם יוכל לצאת לעבודה (אחרת יאלץ לעסוק בכך בעצמו) ולכן הוצאות הבית יחשבו במובן מסוים כתנאי לעבודתו של הלווה.
• על פי "היתר עסקא" הסכום הנקוב בחוזה כ"ריבית" הוא "דמי התפשרות" בין הלווה למלווה כדי שלא יצטרך להשבע, לכן אין צורך בהוכחות ודיונים מה היה יעוד הכסף.

 

במציאות מתוקנת, שאליה שואפת התורה, שבה מלווים לעניים ללא ריבית גם קרוב לשנת השמיטה היתרים אלו אינם נצרכים. התר העסקא הוא היתר דחוק שניתן בדיעבד על מנת להתמודד עם המצב קיים[14] (למרות שכיום אין מפקפקים בתוקפו[15]). במציאות המתוקנת שאליה שואפת התורה אין הלוואות בריבית כלל[16]. לכאורה, מציאות מסוג זה אינה אפשרית מבחינה כלכלית.

 

 

חברה ללא ריבית-צדק וצמיחה כלכלית

לבחינת ההיתכנות הכלכלית של משק ללא ריבית יש לנתח מחדש את מרכיבי  המערכת הפיננסית והמוניטרית המודרנית המבוססת על ריבית.

גובה הריבית במשק מושפע מהביקוש וההיצע המצרפי לכסף במשק המקומי והעולמי, ומהמוצר התחליפי: התפוקה השולית על ההון (MPK) בניכוי פרמיית הסיכון הרלוונטית. ריבית על אג"ח מורכבת מבסיס בגובה הריבית במשק +פרמיית הסיכון של גוף המנפיק על פי דירוג חיצוני (וכן פרמיות נוספות כגון נזילות, זמן לפרעון וכו'). אפיק ההשקעה המנייתי מסוכן יותר אך נותן תשואה גבוהה יותר (בהפרש של מאות אחוזים) לאורך שנים.

גובה הריבית לפרטים נקבע על ידי הבנקים המסחריים באופן פרטני על פי רמת הסיכון לחדלות פרעון. לחברות מסחריות קיימת אפשרות לגיוס הון בבורסה בעזרת אגרות חוב (אג"ח). אפשרות זו מקטינה את תלותן בבנקים ומאפשרת להן מימון "זול" יותר מאשר האזרח הפשוט. מחיר האג"ח בבורסה מבוסס על גובה הריבית במשק בתוספת פרמיה המשתנה לפי רמת הסיכון של החברה ומשתנים נוספים.

בארצות הברית ובמדינות מפותחות נוספות נעשה שימוש בכלים פיננסיים משוכללים, על מנת לאפשר לאזרח הפשוט מימון יעיל יותר. הכלי הפיננסי שזכה לחשיפה הגדולה ביותר הוא האג"ח מגובה המשכנתאות שהעביר את הסיכון לחדלות פרעון של לוקחי המשכנתאות לקוני האג"ח מגובות המשכנתאות בבורסה. אג"ח אלו הונפקו על פי חלוקה ללווים בטוחים (prime) ומסוכנים (sub-prime). הלווים המסוכנים שילמו ריבית גבוהה יותר (פרמיית סיכון) ולכן האג"ח שלהם הניב תשואה גבוהה יותר והיה מבוקש יותר. משבר הsub-prime החל כאשר עקב עליית הריבית התקשו לווים רבים (אפילו הלווים הבטוחים) לעמוד בתשלומי המשכנתא, ולמלווים לא היתה אפשרות לממש את הנכסים בערכם המקורי כתוצאה מירידת מחירי הדירות שבאה בעקבות העליה בהיצע הדירות למכירה שבאה כתוצאה מהיקף התופעה.

משבר הsub-prime הביא לידי ביטוי את העיקרון הבעייתי מבחינה מוסרית, שלפיו פועל השוק הפיננסי המודרני. ככל שמצבו הכלכלי של אדם גרוע יותר- דורשים ממנו ריבית גבוהה יותר! החלוקה ללווים בטוחים ומסוכנים מעידה על כך שהאחריות לא היתה מוגבלת לנכס אלא חלה על כל נכסיו של הלווה. חלוקת הסיכונים לא היתה צודקת, המלווים קיבלו את כל הביטחונות ואילו האחריות נפלה על הלווים. לקיחת משכנתא בריבית גבוהה הינה צעד לא משתלם מבחינת הלווה דל האמצעים כיון שהיא מכניסה אותו לסחרור הוצאות שאינו יכול לעמוד בו. מבחינת כלל הלווים דלי האמצעים לקיחת משכנתאות בלתי מרוסנת ללא קשר להכנסה אינה חיובית מכיון שהיא מעלה את מחירי הדיור בצורה בלתי פרופורצינאלית כפי שהתברר לאחר מכן ובנוסף לכך מגדילה את הפערים הכלכליים בין השכבות החזקות לחלשות. הלוואות סלקטיביות ללא ריבית היו מביאות לירידת מחירי השכירות באותם אזורים ומאפשרת להם דיור במחיר שיוכלו לעמוד בו. הנפגעים האמיתיים ממשבר הסאב פריים הם לא הבנקים והמשקיעים אלא הלווים שפשטו רגל ונכסיהם חולטו. מובן שברמת המיקרו זהו הצעד הנכון מבחינה כלכלית על מנת למנוע הפסדים במקרה של חדלות פרעון של הלווה, אך מסתבר שהמשק "לא סובל" מצב בלתי מוסרי שכזה! לווים פרטיים אינם חברה בע"מ, כשהם פושטים רגל הם מאבדים את נכסיהם הפרטיים!

בנוסף לסכנה של קריסה כלכלית שבמצב שבו בעלי ההון מרוויחים ממצבם הקשה של העניים, העוול המוסרי שבהתנהלות זו בעייתי גם במימדים נוספים:

1. מקור הפערים החברתיים, בזבוז משאבים: הריבית היא הגורם העיקרי לפערים החברתיים ההולכים וגדלים- העשירים מקבלים כסף על כספם והעניים מפסידים כסף על מימון צרכיהם הבסיסיים. נסיונן של מדינות הרווחה לצמצם את אי השוויון מטפל בתופעות הלוואי של הבעיה המובנית שבמתן הלוואות בריבית גבוהה לחלשים. המדינה מממנת את סגירת הפערים שיוצרת מדיניות הריבית של הבנקים!
2. הונאה: במקרים רבים אדם מהמעמד הסוציואקונומי הנמוך אינו מבין במימון ואינו מבין את ההשלכות של ריבית גבוהה ולכן קיים כאן מימד של הונאה[17]. דוגמה להמחשה: בהינתן הדילמה הבאה: "במצב של ריבית קבועה של 10% במשק האם תעדיף לקבל חד פעמית 11000 ₪ או 1000 ש"ח כל שנה למשך 100 שנה" יעדיף אדם חסר ידע פיננסי את האפשרות השניה.
3. חוסר צדק: הלוה משלם למלוה הרבה מעבר לשווי ההלוואה הריאלי גם אם ההשקעה נכשלה. גובהה ההחזר תלוי בזמן עד שהלווה מצליח להחזיר את החוב ולא בהצלחת ההשקעה.
4. עוני בין דורי: שעבוד להחזר חובות גבוהה מביא לעוני בין- דורי כאשר היורשים והקרובים משועבדים לחוב.
5. נזק כלכלי ללוה,למלוה ולמשק: כאשר, כתוצאה מריבית גבוהה, חובותיו של אדם שמצבו הכלכלי היה רעוע מלכתחילה הולכים ותופחים, קטנים הסיכויים שיחזיר את חובו אי פעם ושיוכל להשתקם כלכלית. לעומת זאת, גדלים הסיכויים שיהפוך למקרה סעד ואף יגיע לשוק האפור ולפשע.
6. בזבוז פוטנציאל צמיחה: קשיי מימון לעסקים קטנים- בעלי פוטנציאל הצמיחה הגדול במשק מביאים לקריסת חלק גדול מהעסקים הקטנים בשלבים הראשונים[18]. בנוסף לכך לא ניתנת הזדמנות שווה למי שאין לו "גב כלכלי" חזק ונוצרים עיוותים כלכליים. דוגמא להמחשה: צעיר מבית עני וצעיר מבית עשיר מקימים מסעדה בעלות מליון ₪ כל אחד. העשיר קיבל הלוואה מאביו, העני מהבנק. רווחי העני: 50000 ₪ בשנה העשיר: 30000 ₪ בשנה.העני משלם 7% ריבית בשנה לבנק (70000 ₪) ולכן סוגר את העסק המצליח ונשאר בחובות הולכים ותופחים שאין לו דרך לשלם. העשיר ממשיך בהפעלת המסעדה בינונית.
7. פערים עולמיים, מדינות על סף רעב: מדינות מתפתחות רבות משועבדות לחובות ישנים של מנהיגים קודמים לבנקים ומדינות מערביות ולכן, למרות שהן עשירות באוצרות טבע, הן אינן מסוגלות להחזיר את החובות שצברו ריביות גבוהות.
8. עיוות בחלוקת הסיכון: בעוד הלוה נוטל את הסיכון בהשקעה המלוה אינו מסתכן ונהנה מתשואה לכספו גם אם ההשקעה ירדה לטמיון אלא אם הלווה פושט רגל…
9. עיוות בהקצאת משאבים: הכסף הפנוי של בעלי הממון המחפשים אפיקי השקעה מגיע לחלשים הזקוקים להלוואות לקניית מוצרי צריכה במקום להיות מושקע בפיתוח וייצור.
10. חוסר תמריץ: אין למלוה תמריץ לעזור ללוה להצליח בהשקעתו כיוון שיקבל את כספו בכל מקרה. ללוה יש אינטרס לפשוט רגל על מנת למחוק את החוב ולהתחיל מחדש.

 

 

המצב הרצוי- עולם ללא ריבית

השקעה במניות כאלטרנטיבה לאג"ח ופקדונות

קיימת אלטרנטיבה נוספת לגיוס הון בנוסף להלוואות ואגרות חוב: הנפקת מניות. מניה היא למעשה אחוז שליטה בחברה- שותפות. הנפקת מניות היא למעשה הכנסת שותפים נוספים לחברה על פי היחס בין השקעתם לבין ההון העצמי של החברה.

ככל שפוחת ההון המושקע באג"ח ופקדונות גדל ההון המושקע באפיק האלטרנטיבי- האפיק המנייתי העדיף מבחינות רבות על אג"ח ופקדונות:

• פתרון קבוע לפערים החברתיים: הפסקת הלוואות בריבית לעניים לצריכה והלוואות ללא ריבית לעניים לגישור ויציאה ממצוקה תהווה תיקון מבני של המשק כך שלא יידרשו סכומים כל כך גדולים לטיפול בפערים החברתיים. הריבית היא גורם רגרסיבי המגדיל מטבעו את הפער בין בעלי ההון שמקבלים ריבית לבין הלווים שמשלמים את הריבית.
• גמישות הביקוש דומה בשני הצדדים: החברה מחפשת משקיעים ע"מ להעלות את ערך המניה והמשקיע רוצה בהצלחת החברה ולכן גמישות הביקוש דומה אף אחד לא "צריך" את השני וכל אחד יכול לעבור לאפיק השקעה\מימון מתחרה. לעומת זאת, גמישות הביקוש של עני המבקש הלוואה נמוכה מאד "ומזמינה" הונאות, שכן סיכוייו של אדם בחובות לעבור לבנק אחר נמוכים מאד וכך הוא חייב לקבל את תנאי הבנק ותכתיביו. (הבעיה אינה קיימת באג"ח)
• צדק: המשקיע מקבל תמורת השקעתו בדיוק את שוויה הריאלי- אין חוסר צדק.
• עידוד השקעות על חשבון צריכה: שותפות מעודדת השקעות מניבות ומקשה על צריכה פרטית מעבר ליכולת הכלכלית. אדם מוכן להשקיע בעסק אבל לא במוצרי צריכה של אדם אחר. צריכה פרטית צריכה להיות מההכנסה הפנויה ולא מהלוואות. הגדלת ההשקעות והקטנת הצריכה הפרטית משפרת את מאזן התשלומים ומגדילה את הפריון והתוצר בטווח הארוך.
• הגבלת היקף ההפסד: הפסדים מעסק נפסקים כאשר העסק נסגר לעומת זאת ריבית על הלוואות אינה מפסיקה (אין הבדל בין שני המקרים לעניין כיסוי הפסדים, הפער הוא רק במימון החובות). במקרים רבים דורשים המלווים ערבות אישית גם מחברות בע"מ.
• תשואה גבוהה יותר למשקיע, צמיחה למשק: האפיק המנייתי מניב תשואה גבוהה במאות אחוזים בטווח הארוך למשקיע ולמשק. בורסה מתקדמת בהיקפי מסחר גבוהים מהווה זרז משמעותי להתפתחות כלכלית של מדינה.
• הגדלת רווחי החברות: עם גדילת האפיק המנייתי לעומת האג"ח יקטנו הוצאות המימון של הפירמות (הוצאות מימון קיימות רק על אג"ח ולא על מניות) ולכן רווחיותן תגדל. אמנם, חברות רבות מחלקות דיווידנדים המקטינים את ההון העצמי של החברה, כדי לפצות על חוסר נזילות במניה (ויוצרים בכך אפקט דומה לתלושים באג"ח תשלומים כל זמן מסוים), אך חברות שלא מחלקת דיווידנדים מגדילות את ההון העצמי של החברה בלי לפגוע ברווחי המשקיע (עליית ערך המניה היא בשיעור שווה לדיבידנד).
• הקטנת הביקוש לכסף שאינו מיועד להשקעה: גמישות הביקוש הנמוכה של עניים הזקוקים להלוואות לקיום יומיומי והריבית הגבוהה שהם מוכנים לשלם בלית ברירה, מפנה הון שיכול היה להיות מנוצל להשקעה, לטובת מימון מוצרי צריכה. עליה בביקוש להשקעה (המוצר התחליפי) מסייעת לעסקים חדשים במציאת מימון נוח יותר.
• תמריץ להצלחה: לכל הצדדים יש אינטרס שההשקעה תצליח.
• חלוקה מאוזנת יותר של גורמי הייצור והפחתת הריכוזיות במשק[19]: הלוואות ללא ריבית מקטינות את אי השוויון. רכישת מניות ע"י הציבור הרחב מפזרת את השליטה בגורמי היצור ומגבירה את התחרותיות במשק ובכך משכללת אותו. הציבור הרחב נוטה להשקיע בפיקדונות בבנקים. במידה ואותו סכום יושקע במניות, אחוז אחזקות הציבור בגורמי היצור יעלה והריכוזיות תפחת. התחרותיות במשק הישראלי נפגעת מהריבית בדרך נוספת: כיום בישראל הסכום המינימאלי לאג"ח של בנק ישראל הוא 30000 ₪ (לעומת 1000$ בארה"ב) סף זה מאלץ את החוסך הפרטי לפנות למתווך פיננסי ולשלם לו דמי תיווך על ההלוואה של בנק ישראל. כפועל יוצא מכך- המתווכים הפיננסיים צוברים שליטה על גורמי הייצור וגם מרוויחים דמי תיווך על חשבון החוסך הפרטי.
• חלוקת הסיכון שווה בין שני הצדדים.
• הקצאת משאבים יעילה: כתוצאה מכך שהשוק משוכלל, אין עיוותים בהקצאת משאבים והכסף יופנה לפעילויות הרווחיות והיעילות ביותר על מנת לקבל תשואה גבוהה. במצב הנוכחי חלק ניכר מהיצע הכסף מופנה לצריכה ולא להשקעה.
• נזילות גבוהה יותר– מטבע הדברים השקעה בנכסים מניבים נזילה יותר מהלוואה לקניית מוצרים מתכלים.

לסיכום: צמצום הדרגתי של ההלואות בריבית ומעבר לאפיק המנייתי עשוי להביא תועלת כלכלית מרובה וכן תיקון עוולות חברתיים.

 

 

 

 

 

מימון לשכבות החלשות

ביטול הריבית יביא לקשיי מימון לשכבות החלשות, שכן לחלק גדול ממשקי הבית בישראל אין כסף להשקעה והם נעזרים בהלוואות בנקאיות למימון צרכיהם. ללא ריבית לא יהיה לבנק אינטרס להלוות להם. במבט שטחי נראה שהם יהיו הראשונים להיפגע מאיסור ריבית.

בחינה מעמיקה יותר תראה שמימון מוצרי צריכה על ידי הלוואות בריבית או משיכת יתר אינו צעד משתלם כלכלית למשק בית בעל הכנסה נמוכה. ככל שמצבו הכלכלי של הלוה קשה יותר הוא יאלץ לשלם יותר ריבית ומצבו יורע יותר. האשראי "הנדיב" רק פוגע בשכבות החלשות שבמקרים רבים אינם מודעים למשמעות הריבית כפי שמסביר  רש"י :

"נשך – רבית שהוא כנשיכת נחש, שנושך חבורה קטנה ברגלו ואינו מרגיש, ופתאום הוא מבצבץ ונופח עד קדקדו, כך רבית, אינו מרגיש ואינו ניכר עד שהרבית עולה ומחסרו ממון הרבה:"

(שמות פרק כ"ב פסוק כ"ד)

 

הקלות היחסית בה ניתנת הלוואה לקניית מוצרי צריכה מביאה לעליה בביקוש ועקב כך, לעליה במחיר מעבר לערך המוצר הריאלי ובכך מקשה על השכבות החלשות. הדוגמא הממחישה את העניין היא "בועת הנדל"ן" שנוצרה בארה"ב ו"התפוצצה" במשבר ה"sub-prime" . הביקוש לקניית דירות שהונע מהאשראי ה"נדיב" בשוק האג"ח מגובות המשכנתאות הביא לעליית מחירי הדירות מעבר לערכם הריאלי על פי הביקוש ה"אמיתי". והלווים קשי היום נאלצו לשלם ריבית הולכת ותופחת בצורה שהביאה לפשיטת רגל המונית ולחזרת מחירי הדירות לערכם הריאלי.

 

 

הלוואות מודרכות כתחליף לקצבאות

 

מכיון שהלוואות בריבית פוגעות בשכבות החלשות ובמצב של משק ללא ריבית יקשה על השכבות החלשות לממן הוצאות משתנות ולקבל הלוואות גישור לתקופות קצרות יש למצוא פתרון אפקטיבי ארוך טווח לפריסת הוצאות גדולות ולהתגברות על קשיי מימון לטווחים קצרים לשכבות החלשות.

במדינות הרווחה המודרניות מוקדש בין רבע (ארה"ב) למחצית (בארצות סקנדינביה)  מתקציב המדינה השוטף לתשלומי העברה. למרות ההשקעה העצומה בתמיכה בשכבות החלשות, אי השוויון גדל בהתמדה ומעגל העוני מתרחב.

על פי הנאמר לעיל, לריבית שנאלצים לשלם השכבות החלשות השפעה מכרעת על הפערים והעוני ולכן, למרות היקפי הסיוע הגבוהים הפערים אינם מצטמצמים.

המרת תשלומי ההעברה בהלוואות בליווי מקצועי בדומה לפעילות ארגון "פעמונים" עשויה להוציא משפחות רבות יותר ממעגל העוני בהשקעה נמוכה הרבה יותר. בהלוואה ללא ריבית מתבטאים מספר עקרונות החיוניים להבאת נתמך לעצמאות כלכלית:

• תועלת יחסית גבוהה: כסף שניתן כהלוואה חוזר לשמש אחרים ליציאה מחובותיהם והתחלה מחדש. בצורה זו סכום הכסף העומד לרשות העניים גדול יותר. ההוצאות היחידות שאינן חוזרות הן הוצאות התפעול וחדלי הפרעון.
• שמירת כבודו של הנתמך: עני שמקבל הלוואה לא מרגיש מסכן כי הכסף לא בא בדרך מבזה של קיבוץ נדבות ממי שמרחם עליו אלא בעסקה רגילה כביכול.
• אין פיתוח תלותיות: העני לא נהיה תלותי כי הוא מחויב לעבוד כדי להחזיר את ההלוואה.
• אפשרות ריאלית ליציאה מהמשבר:שבירת המעגל המוכר של מחסור =< חובות תופחים<=  ייאוש מכיון שהאדם יודע שהחוב יקטן בהתמדה עד לסגירתו ולא ילך ויתפח מריבית. מקרה ממחלקת הרווחה ממחיש את העניין: זוג הורים לשני ילדים העובדים במקצועות מכניסים נאלצו לפנות למחלקת הרווחה בעקבות חובות שצברו במהלך לימודיהם ולא יכלו לעמוד בהם גם עם עבודה מכניסה עקב תפיחת החוב כתוצאה מריבית גבוהה. במקרה מסוג זה, גורמי הרווחה יאלצו לסייע להם על מנת שלא "יזרקו לרחוב" תוך הוצאה כספית משמעותית. בנוסף לכך הכנסות המדינה ממסיהם יפחתו בצורה משמעותית. לעומת זאת הלוואה לכיסוי החוב והדרכה לחסכון במשק הבית תאפשר לו להחזיר את הסכום תוך מספר שנים, להוציאו ממעגל הנתמכים ואף "להרוויח" ממנו דרך המיסים שישלם.
•  עידוד צמיחה והשקעות: אדם שמקבל הלוואה עומדת, יכול לפתוח עסק חדש ו/או להרחיב עסקים חדשים עם "אורך נשימה פיננסי" עד להתבססות העסק ללא לחצי מימון וללא החשש שישתעבד לחוב למשך כל חייו כמו שקורה בהלוואות הבנקאיות בימינו.
• פתרון לטווח ארוך: הדרכה מקצועית לניהול משק בית מעלה את הסבירות ליציאה ממעגל העוני באופן קבוע.
• הגדלת ההשקעות במשק: מתן הלוואות מסובסדות לחלשים יאלץ את הבנקים להשקיע עם הכסף באפיקים יצרניים יותר.

לסיכום: משק ללא ריבית עשוי להביא לצמצום הפערים החברתיים ולהגברת הצמיחה תוך תיקון עיוותים מוסריים וכלכליים. יש המציעים לצמצם את האוברדרפט של משקי הבית על ידי מיסוי הבנקים על האוברדרפט של לקוחותיהם. השאלה האם מיסוי מסוג זה "יגולגל" ללקוחות תלויה בגמישות הביקוש להלוואות.

 

השלכות משק ללא ריבית

החשש העיקרי בהורדה דרמטית של הריבית הוא עליה באינפלציה, הגדלת היצע הכסף על ידי הורדת מחירו (הריבית) עלול להביא לירידת ערך הכסף- אינפלציה. אינפלציה גבוהה מביאה לכמה תהליכים שליליים: סחרור בשוק העבודה בעקבות הצורך להצמיד את שכר העובדים לכח הקניה של המטבע, חוסר יציבות מוניטרית המקשה על תכנון כלכלי ארוך טווח ופגיעה בעובדים החלשים שהצמדת שכרם למדד אורכת זמן רב יותר כתוצאה מגמישות הביקוש הנמוכה שלהם לעבודה, ומחוסר הכח והידע שלהם בשוק העבודה. עם זאת יש לזכור שעיקר ההשפעה של האינפלציה היא פסיכולוגית, השווי הריאלי של הנכסים של כל פרט אינו משתנה.

על פי המודל הקיינסיאני משק ללא ריבית אמור לסבול מלחצים אינפלציוניים חזקים. בפועל, למרות הורדת הריבית בכל מדינות המערב, האינפלציה בהן אינה צומחת ואף קטנה. מקרי האינפלציה הקיצוניים ברוב המקרים נובעים ממדיניות פיסקאלית בלתי אחראית כדוגמת משבר 85' שנבלם בעיקר בעזרת מדיניות ריסון פיסקאלי. מדיניות מוניטארית מרחיבה, בצורת הלוואות ללא ריבית למשקי בית, מאוזנת על ידי מדיניות פיסקאלית מצמצמת מהווים נוסחא מאוזנת לצמיחה יציבה.

איסור הלוואה בריבית למשקי הבית החלשים לצרכי קניית מוצרי צריכה, מהווה משקל נגד לירידה בגובה הריבית המצרפי, ההלוואות לעניים מיועדות למשקי בית ספציפיים ולא לכל אחד. מהלך זה עשוי להביא גם לתוצאה רצויה של עליית את הביקוש להשקעות שאף הוא מהווה משקל נגד לירידת הריבית המצרפית.

היעד המרכזי של כל משק כלכלי הוא הגברת הצמיחה ללא נזקים חברתיים נלווים. גידול בהשקעות מביא לעליה בתוצר (=צמיחה). ככל שיפתחו ויתרחבו יותר עסקים יצרניים, יגדל נפח המסחר ותהיה צמיחה. בגמרא (תענית דף י"ט:) מזהיר רבי יוחנן מפני מצב של מיתון, שבו אנשים נתקלים בקשיי מימון ולכן נפח המסחר קטן. מצב מסוג זה עשוי לנבוע ממצב בו לא לווים ולא מלווים.    "אמר רבי יוחנן לא שנו (שלא מתריעין מיד)  אלא בזמן שהמעות בזול ופירות ביוקר[20] (אינפלציה ועליה במחירי המזון)  אבל מעות ביוקר ופירות בזול (מיתון) מתריעין אליה מיד.  דאמר רבי יוחנן: נהירנא כד הוו קיימי ארבע סאין בסלע והוו נפישי  נפיחי כפן בטבריא, מדלית איסר" (היה מצב שבו היתה תבואה בזול והיו אנשים נפוחי בטן ורעב בטבריה מחוסר כסף).  כלומר מיתון הוא מצב רע ומסוכן, ואילו אינפלציה לא נוראה כל כך.

 

כאן מתבטא באופן מעשי מאמר חז"ל: "עשר תעשר עשר בשביל שתתעשר[21]" במאקרו: ככל שיותר ילוו תהיה יותר צמיחה ושגשוג ויהיה טוב לכולם[22].

 

הבנקאות הנוצרית בימי הביניים והאיסלאמית בימינו

בנצרות בימי הביניים היה קיים מכשיר פיננסי דומה לכאורה להיתר העסקה בשם "Commenda" בבנקאות האיסלאמית של ימינו קיים כלי פיננסי דומה הנקרא "Mudaraba" גם מכשירם אלו נוצרו על רקע של איסור ריבית בהלוואות רגילות ובכך קיים דמיון לעניננו. במבנה של שני המכשירים האלה סיכון ההפסד הוא במלואו על בעל ההון עד גובה השקעתו, ולכן אינם דומים לעסקא.

הבנקאות האיסלאמית, הפועלת על פי ה"שריעה"- ההלכה האיסלאמית, מתחבטת בשאלת איסור ריבית ("Riba") במשק מודרני. אחד הכלים שפיתחו על מנת להתמודד עם הבעיה הוא "תעודת השתתפות לזמן קצוב" ("participation term certificate"). על פי תעודה זו אדם משקיע כסף בבית עסק באמצעות בנק. בית העסק ישקיע את הכסף בנכסים ומניבי רווח ומתחייב לשלם לבעל התעודה אחוז מוגדר ומוסכם מתוך הרווחים. הצדדים מסכמים מראש על שיעור התשואה ה"משוער" לתקופה קצובה. אם בית העסק הרויח בפועל שיעור נמוך מהמשוער, הוא רשאי לפנות לבנק המתווך ולדרוש הפחתת שיעור התשלום לבעלי התעודה למפרע ושינויו לעתיד. אולם לשם כך עליו לפתוח את ניהול מפעלו ואת ספרי חשבונותיו לביקורת הבנק לקבלת אישור כאמור. בפועל אף אחד אינו מעוניין בביקורת כזו וכך אחוז התשואה המשוער הופך לאחוז הריבית הקבועה בפועל. קיים דמיון בין הדרישה לפתיחת ספרים לבין השבועה הנדרשת בהיתר עסקה. הבנקאות האיסלאמית פועלת גם באפיקים נוספים: כספות (Wadiah), יזמות משותפת (Musharakah), תיווך כריבית (Murbahah) וליסינג (Ijarah). בMurbahah- הבנק קונה את הבית מהמוכר ואז מוכר אותו לקונה במחיר גבוה יותר. הקונה משלם לבנק את הסכום בתשלומים ללא ריבית. ע"מ לוודא שהכסף יוחזר דואג הבנק לשעבודים מתאימים. בIjarah מתבצעת העסקה בדומה לליסינג: הבנק מוכר ללקוח את הבית במחיר גבוה מהשוק ומקבל את ההלוואה בחזרה בתשלומים.

שיטות אלו נקראות בהלכה היהודית "הערמת ריבית" ואסורות מדרבנן (מדברי חכמים).

 

 

הצעות ודוגמאות ליישום

• מערכת הגמ"חים בציבור החרדי מהווה דוגמה לחברה הפועלת ללא ריבית. למרות שהמגזר החרדי הוא מהעניים בארץ הוא עדיין מצליח לשמר את "חברת הלומדים" בה רוב כוח העבודה הפוטנציאלי אינו עובד- הגברים עסוקים בלימוד תורה והנשים בטיפול בילדים. בנוסף לכך הפערים בתוך החברה החרדית אינם כה גדולים. ההסבר לכך הוא מערכת הצדקה והגמ"חים המפותחת בעולם החרדי. אמנם חלק נכבד מהכסף מגיע מחו"ל, אך האפשרות ללוות ללא ריבית בעת הצורך ותמיכת הקהילה בעתות משבר יחד עם חיים בצמצום מאפשרים לקיים את "חברת הלומדים" בהיקפים העצומים שלה כיום.
• מחמוד יונוס, דוקטור לכלכלה מאוניברסיטת "Vanderbilt" בארה"ב הקים בבנגלדש בנק ללא ריבית הנקרא "grameen bank" ("בנק הכפרים" בשפת המקום) מטרת בנק היא להעניק הלוואות לעסקים קטנים באיזורים עניים על מנת להעלות את רמת החיים של התושבים. הבנק מתנה את ההלוואה בקבלת 16 עקרונות לניהול כלכלי תקין של משק הבית ודאגה לדורות הבאים. לבנק 2468 סניפים והוא סיפק הלוואות לכ-7 מליון לקוחות בהיקף של כ-6.5 מליארד $ כאשר 97% מלקוחותיו הן נשים, שלהן יותר קשה למצוא פיתרונות מימון אחרים. הבנק טוען ל98% החזר הלוואות ואילו מבקריו טוענים שמדובר על 95%. על פי "wall street journal" ב2001 כחמישית מהחובות שולמו באיחור של למעלה משנה.

הבנק מלווה לקבוצות לווים כאשר כל אחד אחראי לחובו אך מערכת היחסים בין הלקוחות לבנק הבנויה על אמון ולא על חוזים מדרבנת את הלקוחות לעמוד בתשלומים על מנת להמשיך לעבוד עם הבנק.

בשלבים הראשונים התבסס המימון על תרומות פרטיות, החל משנות ה90 הבנק המרכזי של בנגלדש מממן את רוב ההלוואות. בשנים האחרונות מנפיק הבנק אגרות חוב בערבות ממשלת בנגלדש. חלק נוסף מההכנסה מגיע מעמלות שע"פ מבקרי הבנק גבוהות באופן חריג.

• ארגון "פעמונים" מספק למשפחות במצוקה כלכלית יעוץ לניהול נכון של משק הבית, במקרים רבים מלווה היעוץ בהלוואה ללא ריבית החיונית ליציאה מחובות קודמים. כיום מתבסס הארגון על תרומות, תמיכת המדינה בארגון מסוג זה תחסוך למשק משאבים רבים.
• "יוניסטרים" הינה עמותה המדריכה צעירים מהשכבות החלשות כיצד להיות יזמים ובכך מגדילה את סיכוייהם להיחלץ ממעגל העוני.
• קרן שמש בשיתוף עם קרן קורת מספקות הלוואות מסובסדות לעסקים קטנים. מרכז לטיפוח יזמות (מט"י) ומשרד התמ"ס מפעילים תוכניות דומות.

 

[1]רבי משה בן נחמן גירונדי (מגירונה), נולד בגירונה שבספרד בשנת ד"א תתקנ"ד (1194), ונפטר בארץ ישראל בשנת ה"א ל' (1270). מגדולי פרשני המקרא והתלמוד.

 

[2] רבי יוסף קארו-1488-1575 ידוע בכינויו "מרן"(ראשי תבות: ממאתיים רבנים נסמך)   ו"המחבר" (של ספר השולחן ערוך). נולד בטולדו שבספרד בשנת ה"א רמ"ח (1488) ונפטר בצפת בשנת ה"א של"ה (1575).

[3] "צריך ליזהר ברבית, וכמה לאוין נאמרו בו. ואפי' (א) הלוה הנותנו והערב א (ב) והעדים עוברים. הגה: א] ואין חילוק בין אם מלוה לעני או לעשיר. (הגהות מיימוני פ"ד מהל' מלוה ולוה)" (שולחן ערוך יורה דעה סימן קס סעיף א)

[4] אמר רב נחמן, כללא דריביתא: כל אגר נטר ליה – אסור (תלמוד בבלי מסכת בבא מציעא דף סג עמוד ב)

[5] בהלוואה אין בלאי נומינלי, הבלאי הריאלי כתוצאה מירידת כח הקניה אינו נחשב לבלאי מבחינה הלכתית (על פי "חזון איש" יו"ד עד), בנוסף לכך כח הקניה יכול גם לעלות ולכן אינו בלאי ודאי. הצמדה למדד נקראת "סאה בסאה" ואסורה. הלוואה יכולה להיות בערך נומינלי שקלי או דולרי, אך הצמדה למדד אחר שיעלה את הערך הנומינלי של ההלוואה אסור. אם אין השתתפות של המלווה בסיכון הוא לא יקבל אפילו רווח נומינלי. ב"סאה בסאה" לסאה המוחזרת שווי גדול יותר ללא סיכון למלוה.

[6] לווה שיטען שאיבד את הכסף או שהכסף נגנב ממנו יאלץ לשלם, שכן הוא אחראי לסכום הכסף ולא לשטרות. לעומתו שוכר יכול לטעון שהחפץ נגנב ממנו או התקלקל ולא לשלם.

[7] יש המוסיפים במכירת חמץ מניות של חברות המחזיקות חמץ

[8] מכונה "הגרש"ז" 1910-1995 ראש ישיבת "קול תורה" מגדולי פסקי ארץ ישראל בדורנו.

[9] רבה הראשי האשכנזי של ירושלים  (1873-1960), שו"ת הר צבי שו"ת הר צבי יו"ד סימן קכו ד"ה "אולם בבנק"

[10] מדברי שו"ת מהרי"ט (יור"ד סי' מה) הו"ד במל"מ סוף פ"ד מהל' מלוה ולוה ד"ה "ודע"

[11] מגדולי פוסקי ארה"ב (1895-1986). יורה דעה חלק ג' סימן מא'.

[12] עיין "נשך כסף המקוצר" לרב אלחנן פרץ עמוד ס"ה.

[13] חובר ע"י שמעון קיירא בשנת 741 על בסיס הספר "הלכות פסוקות" של רבי יהודאי גאון ומהווה מעין קיצור או סיכום החלק ההלכתי של התלמוד.

[14] "בית דין של מעלה אינם מסכימים להיתרים ומכים ומענישים…" (גר"א, מעשה רב החדש סעיף י"ג)

[15] חת"ס חו"מ סימן מ"ח "ומי סני למיעבד היתר מהר"ם ז"ל שהוא בלי פקפוק"

[16] "ואע"פ שכל אלה הדברים תמוהים ונראים כהערמה מכל מקום לצורך שעה אין לאוסרם כדי ליתן מחיה לבני ברית" (סמ"ע, קונטרס הריבית, דרך ארוכה אות כב).

[17] אתר עמותת "ידיד"

[18]ע"פ נתוני משרד התעשייה והמסחר המצב בישראל כיום הוא ש20% מהעסקים הקטנים נסגרים בשנה הראשונה להקמתם ועוד כ20% בשנה השניה בין השאר עקב בעיות מימון

[19] 18 המשפחות העשירות בישראל שולטות על כ-32% מהתוצר העיסקי של מדינת ישראל (על פי נתוני BDI שפורסמו לאחרונה)

[20] מפרש רבנו חננאל: "שהמעות בזול והפירות ביוקר כלומר המשא ומתן מצוי ומרויחין בני אדם". רבנו חננאל בן חושיאל קיירא (ד'תשכ"ו 965 – ד'תתט"ז 1055) הר"ח, בין פרשני התלמוד הראשונים, חי בתקופת קו התפר בין הגאונים לראשונים.

[21] תלמוד בבלי מסכת שבת דף קי"ט

[22]"החפץ חיים" בספרו "אהבת חסד" מביא טעמים נוספים למצוות הלוואה ללא ריבית מצד תיקון מידותיו של האדם. (רבי ישראל מאיר הכהן מראדין (כגן) (ה'תקצ"ח 1838 – כ"ד באלול ה'תרצ"ג 1933) המכונה "החפץ חיים" על שם ספרו הראשון, מחשובי הרבנים האורתודוקסים בדור שלפני השואה