הקדמה

 

המאמר הראשון בנושא של חוברת זו התפרסם בשנת 2002 ה'תשס"א, ופורסם כספר לאחר מחקר כלכלי ותורני מקיף ויסודי בשנת 2008. המחקר הכלכלי נערך באוניברסיטת אריאל, בהנחיית ד"ר דניאל שיפמן. המחקר התורני נערך בהנחיית הרב שמואל הרשלר במסגרת תוכנית "חי רועי" ב"מוסדות בני דוד- עלי".

בעבר היה מקובל לחשוב שיש להתאים את הוראות התורה לכלכלה המודרנית, המהדורה הזו יוצאת לאור בשאיפה שמתוך הבנה מקצועית וכוללת של הוראות התורה, הכלכלה המודרנית תמשיך להתקדם לכיוון ערכי ומוסרי לאור העקרונות הנפלאים שגילו לנו חז"ל בתורה.

 

המחבר:

כלכלן (MBA), מרצה לכלכלה, חשבונאות ותמחיר

עורך אתר "מסתברא כלכלה עברית"

ומנכ"ל "לולבי" – גידול ושיווק  ארבעת המינים

 

 

הספר מוקדש לעילוי נשמת חבריי שנפלו במערכות ישראל:

• יהונתן נתנאל
• נעם מאירסון
• דגן ורטמן

 

ולעילוי נשמת סבי וסבתי:

יהודה ועליזה בן אלי וחיים שמואל לוי

 

 

ליצירת קשר, הערות והזמנת שיחות:

YEHUDA@LULAVI.COM

 

 

 

תוכן

תוכן 2

עבד עברי 3

פרדוקס העוני והפערים החברתיים בישראל. 5

פשיעת הרכוש בישראל. 9

העבדות כמודל העסקה. 12

מהי עבדות מודרנית?. 13

העבדות כמודל העסקה- דוגמאות. 15

עבדות כפתרון לפשיעת רכוש.. 19

סיכום עבד עברי 21

היעילות הכלכלית של מודל העבדות. 22

הצעה למחקרים עתידיים. 25

היכן מופיעים דיני עבד עברי בתורה ובהלכה. 27

המקורות העוסקים בסוגיית עבד עברי בתורה. 31

נספחים תורניים. 33

עקרונות עבד עברי על פי סדר ההלכות של הרמב"ם. 44

סוף דבר. 54

 

 

 

עבד עברי

 

עצם העלאת הרעיון של עבדות בעידן המודרני, נשמע מזעזע. העבדות שהייתה מוכרת לעולם לאורך ההיסטוריה, הייתה התעללות שפלה בחלשים. בדרך כלל היו העבדים בעולם העתיק, בני עמים שהפסידו במלחמות מול עם אחר ונלקחו על ידו לעבדים, ובניהם המשיכו להיות עבדים לדורות. עבדים אלו היוו סחורה לכל דבר, ואדונם היה רשאי לעשות בהם, ככל העולה על רוחו. לאורך ההיסטוריה,  מצאו את מותם עבדים רבים ,עבדים שהושלכו לחיות טרף לעיני המון משועשע ברומא, עבדים שחורים שנדחקו למוות על ידי סוחרי עבדים באוניות המשא בדרך למכירה באירופה ואמריקה ועוד רבים אחרים .  היחס לעבדים היה משפיל ואכזרי, מטרתה היחידה של העבדות הייתה ניצול העבד להנאותיו ורווחיו של האדון.

לכאורה, יש לשאול, מדוע תורת ישראל, שהביאה את בשורת המוסר לעולם, מציעה עבדות כפתרון לבעיות של עוני ופשע? הראי"ה קוק (נספח 2 איגרת פט) מסביר את רעיון העבדות ומטרותיו על פי התורה:

ראשית, השיטה של עובד שכיר במשכורת נמוכה, אינה בהכרח יותר טובה מהעבדות, שכן, למעביד אין עניין לדאוג לבריאותם, לקידומם ולרווחתם של עובדיו השכירים[1]. לדוגמא הוא מביא את עובדי המכרות באירופה בתקופתו, שעבדו בתנאים מחפירים ומסוכנים. כורים רבים לקו במחלות קשות ובמקרים רבים התמוטט המכרה וקבר תחתיו את הכורים. מקרים אלו לא גרמו הפסד כספי גדול למעביד, כי כל עובד שחלה או מת, הוחלף ע"י אחר בלי עלות למעביד, ולכן לא היה לו אינטרס לשפר את בטיחות המכרות.

לעומת זאת כאשר אדם "קונה" את העובדים והם הופכים לרכושו , יש לו אינטרס להשקיע בהם כדי לשדרג את יכולותיהם לטובתו האישית ולשמור עליהם מפני פגיעות ,שכן אם הם נפגעים הוא מפסיד מכך. במקרה של עובדים שכירים אין לו הפסד כספי ישיר במקרה של פגיעה בעובד, אם לא יאלץ לשלם פיצויים. כמו כן, אין לו אינטרס לשדרג את העובד, שרשאי לעזוב מתי שירצה, כיון שהמעביד לא יודע אם יהנה מהשדרוג. גם בימינו ניתן לראות שלחברה מסחרית אין בעיה לפטר עובדים ,בעיקר ברמת הכשרה והשכלה נמוכה- החלשים ביותר, על מנת להגדיל את רווחיה למרות פיצויי הפיטורים הקבועים בחוק. כלומר, עובדים שכירים מבחינת המעבידים עדיין מהווים "סחורה" בשוק העבודה.

לא השיטה היא הבעיה אלא השימוש שנעשה לאורך ההיסטוריה במושג העבדות הפך אותו "למפלצת" כלומר בני אדם רשעים השתמשו בכלי שנועד על פי התורה ,להיטיב עם העבד ועם האדון ולתקן את החברה, לדיכוי החלשים בחברה ולביטוי היצרים האפלים ביותר של החברה האנושית.

חקיקה המגנה על העובדים יכולה לשפר את המצב, אך על מנת לגעת בשורש הבעיה. יש לדאוג שלמעביד תהיה מוטיבציה מסחרית אמיתית לדאוג לטובת העובדים. טבען של חוקים ותקנות להיעקף ע"י גופים מסחריים בעזרת רואי חשבון ממולחים וקבלני כוח אדם שפוטרים את המעסיק מחובותיו החוקיות והמוסריות כלפי העובד. בנוסף לכך לעובדים החלשים, בדרך כלל, אין ידע מספיק לגבי זכויותיהם.

התורה מציעה לבעיית העוני הפרדוקסלי ולבעיית פשיעת הרכוש הנובעת מתוכה, פתרון אמיתי, המטפל בשורש הבעיה ולא בסימפטומים שלה, בצורה הממלאת את צרכיו הפיזיים של העני והפושע ומשפחותיהם. הפתרון המוצע בתורה מקדם אותם חברתית, כלכלית ומקצועית. לעומת זאת, הפתרונות הנוכחיים מנקים את מצפון החברה על ידי הדחקה והרחקה של הבעיה במקום טיפול בה. תוך כדי קידום העני והפושע, מקדמת התורה את האינטרסים הכלכליים של העשירים, בצורה המביאה צמיחה אמיתית למשק ללא המחיר החברתי הכבד, שבדרך כלל מתלווה לצמיחה, של אי השוויון בהזדמנויות והגדלת הפערים הכלכליים והחברתיים בין המעמדות.

 

פרדוקס העוני והפערים החברתיים בישראל.

הסביבה התחרותית שבה אדם חשוף לרמת חיים גבוהה מאד של חלק קטן מהאוכלוסייה, לתרבות פרסומות וצריכה מוגזמת ולמדיניות אשראי "נדיבה" מעודדת אנשים לצרוך מעבר ליכולותיהם הכלכליות. שילוב אלמנטים אלו המבוססים על אשליות, מביא אנשים רבים למצבים קשים כתוצאה מאי היכולת לספק את צרכיהם בלא קשר להכנסתם. תופעה זו מכונה בספרות "אנומיה".

כיום נפוץ מאד מצב של אנשים הנתמכים על ידי גורמי רווחה שונים ממשלתיים ומהמגזר השלישי (עמותות) בזמן שהם חיים מעל רמת החיים שהכנסתם מאפשרת להם. אני נתקלתי בסוג זה של אנשים בחלוקת סלי מזון בעמותת "ניצב רפאל" כאשר אנשים שהבאתי להם סלי מזון הביתה המשיכו לשבת על ספת עור מול טלוויזיה משוכללת (כאשר בבית הורי מעולם לא העלו על הדעת לרכוש מוצרים שכאלה) ואמרו לי איפה להניח את המצרכים. מאוחר יותר התברר לי שהמצב קיצוני אף מזה ובמקומות מסוימים במשפחות המחלקות סלי מזון ה"פינוק" של הילדים הוא ממה שהמשפחות ה"נזקקות" מחזירות כיוון שהמוצרים שקיבלו אינם ברמה מספיק טובה עבורם…

סביר להניח שהתנהגות "בזבזנית" זו  זה היא חלק מהגורמים שהביאו אותם למצב בו הם מבקשים סיוע מגורמי רווחה. כמו כן סביר להניח שסיוע כספי לא יעזור להם לצאת מהמצב שאליו נקלעו כל עוד ההוצאות גבוהות מההכנסות.

יכול להיות שמדיניות האשראי הבנקאי בישראל ותרבות הפרסומות והצריכה המעודדת אנשים לצרוך מעבר ליכולותיהם הכלכליות "אשמה" חלקית במצב זה, אך לא ניתן להאשים את הבנקים ואנשי השיווק בכל התופעה הזו. יש לרדת לשורש התופעה ולבחון את דרכי הטיפול בה בהתאם.

כל עוד רוב הסיוע לנזקקים נעשה על ידי גורמים ממשלתיים וגופים גדולים הסיכוי לפתרון ארוך טווח לבעיה – נמוך, שכן גופים גדולים חייבים לעבוד על פי קריטריונים קבועים ולא ניתן לבדוק ביסודיות את הרגלי הצריכה של כל מי שמבקש סיוע. בנוסף לכך לא ניתן לקבוע קריטריונים ברורים בעניין בצורה שבה אנשים שבאמת זקוקים לסיוע לא "יפלו בין הכיסאות" שהרי למעשה גם אדם שיש לו מוצרי צריכה ברמה גבוהה אבל הוא נמצא בחובות שגדולים מיכולתו לשלם לא יכול לקנות אוכל למשפחתו. במצב כזה ברור שעדיף סיוע במצרכים ולא בכסף, אך גם סיוע שכזה לא יפתור את הבעיה אלא יאפשר רק קיום בסיסי .לכן במצב הנוכחי ימשיכו גורמי הרווחה לתמוך באנשים החיים מעבר ליכולתם ואלו ימשיכו להיות נטל על החברה[2] בלי הצדקה. כלומר תמיכה בכסף ו\או שווה כסף לא תפתור את הבעיה ואף עלולה להגדיל את הבעיה בשל ההרגל לתלות ותחושת ה"מגיע לי" שמתפתחת עם התמיכה בעיקר כאשר היא באה מגופים גדולים ולא מאדם ספציפי שעוזר לחברו. הקצבאות הפכו מעזרה לחלש לשירות ממשלתי מן המנין.

מקרה שקרה בלשכת הרווחה בירושלים ממחיש את העניין: מטופלת פנתה לעובדת הסוציאלית שמטפלת בה בבקשה ש"תשיג לה" תרומה של מכונת כביסה חדשה במקום הנוכחית שהתקלקלה. כאשר היא פנתה לממונים עליה הורו לה לברר אם הזמינה טכנאי וכך עשתה. משנתברר לה שלא, בקשתה נדחתה. זמן קצר לאחר מכן קיבל הממונה עליה נזיפה מחבר מועצת העיר על התנהגותה של העובדת הסוציאלית…

הנחת העבודה צריכה להיות שאנשים מסוג זה אינם רמאים מטבעם אלא יש להם צורך אמיתי לרמת חיים גבוהה יותר כתוצאה מלחץ חברתי או תכונות אישיות (תחרותיות, קנאה) ו\או חלומות אישיים (חלום להיות עשיר,לקנות מכונית יוקרה וכדומה). כלומר ישנם אנשים שרמת החיים שלהם חשובה להם יותר מהכבוד העצמי שלהם עד כדי כך שהם מוכנים להיחשב כמקרי סעד ובלבד שיהיו להם מוצרי צריכה ברמה גבוהה (ספת עור,טלוויזיה גדולה, סלולרי משוכלל). החברה חייבת לדאוג לסיפוק צרכיהם או הסדרתם במסגרת חינוכית תומכת אחרת יהפכו למקרי סעד ואולי אף יפנו לדרכים לא מקובלות ולא כשרות לסיפוק צרכיהם.

ניתן לפטור את עצמנו מוסרית מדאגה לסוג כזה של אנשים בטענה שלא מגיע להם סיוע כיוון שהם חיים מעל לרמת החיים שהכנסתם מאפשרת להם. אמירה פטרונית שכזו מתעלמת לפעמים, מהמקובל בחברה בה הם חיים שבה ישנן נורמות חברתיות מקובלות שמי שלא יכול לעמוד בהן באמת נזקק לעזרה. מצבים  כאלו נפוצים על פי גורמי רווחה דווקא באזורים מוכי העוני בישראל בהם יש הוצאות שאינן קיומיות אך הכרחיות לאדם בחברה שבה הוא חי על מנת להיות חלק מהחברה. בעיירות הפיתוח ניתן לראות מכוניות יוקרה לא מעטות, פלאפונים חדישים ואירועים מפוארים שבהם ניתנות מתנות נדיבות. בערים החרדיות, המובילות את טבלת העוני בישראל ,עלות הלבוש גבוהה מאד (שטריימל כ2000$, חליפה כ200$ וכו'), ההוצאות על חתונות עדיין גבוהות למרות התנגדות הרבנים לחתונות מפוארות והגבלת מספר המוזמנים ובנוסף לכך עלות הדיור בירושלים ובבני ברק מרקיעה שחקים והביקוש רק גובר. בחברות הללו אדם שלא עומד בנורמות האמורות יתקשה להשתלב בחברה. המציאות מוכיחה שלרוב השתלבות בחברה חשובה לאנשים יותר מצרכים בסיסיים אחרים.

במצבים שכאלה, מחד גיסא, באה לידי ביטוי הדרכת התורה בדאגה לנזקק "די מחסור אשר יחסר לו" (דברים פרק ט"ו פסוק ח') כלומר על החברה לדאוג לנזקק לכל צרכיו הסובייקטיביים ולא רק לתנאי החיים המינימאליים להישרדות(נספח 1 מסכת כתובות סז:). מאידך גיסא, מובן שאדם שזקוק לרמת חיים שאינו יכול לממן מהווה נטל גדול על החברה והיא לא יכולה להרשות לעצמה להמשיך במצב כזה לאורך זמן כלומר תמיכה של החברה מהווה פתרון לטווח הקצר אך לא יכולה להימשך לטווח ארוך.

חשוב להדגיש שבמצב המשק הנוכחי גם עבודה מאומצת לא יכולה להוות פתרון לאדם ששואף לרמת חיים גבוהה מאד כיוון שלהכנסה שמאפשרת רמת חיים גבוהה מאד מגיע רק אחוז קטן מאד מהאוכלוסייה. בנוסף לכך, אלו שיכולים להרשות לעצמם רמת חיים גבוהה מאד משתייכים כמעט תמיד למשפחות הספורות המחזיקות במרבית הנכסים במשק ולעומתם נדיר למצוא כאלה שהגיעו לעושרם כתוצאה מחריצותם וכישרונם[3] . בדרך כלל אלו שמגיעים לרמת חיים גבוהה מאד הם עצמאים, אך לא בהכרח. בכל מקרה לאדם ממעמד סוציו-אקונומי נמוך כמעט שאין סיכוי להגיע לכך מכמה סיבות:

• סטטיסטית אחוז מזערי מהשכירים והעצמאים מגיע לרמת חיים גבוהה מאד. (הכנסות האלפיון העליון גבוהות משמעותית אפילו משאר העשירון העליון)
• על מנת להקים עסק, נדרש הון התחלתי רב שאין לעני אפשרות להשיגו בלי לשלם ריביות גבוהות במשך שנים ארוכות. עובדה זו כמעט שאינה מאפשרת הקמת עסק, שכן על יזם המקים עסק ללא הון התחלתי לעמוד בהוצאות מימון (ריביות) גבוהות במיוחד בשנים הראשונות לעסק עקב הסיכון הרב בהקמת עסק חדש (פרמיית סיכון (risk premium. במידה והוא לא בטוח שהתשואה על ההשקעה תגיע לגובה הריבית הנדרשת ממנו הוא לא יפתח את העסק. מצב כזה כמעט לא ריאלי, שכן הריבית במשק קרובה תמיד לתשואה הממוצעת על ההון והוא צריך להשיג תשואה גבוהה הרבה יותר כדי לכסות את עלויות המימון ואת פרמיית הסיכון. מדובר בסיכון בלתי סביר מבחינתו אלא אם יקים חברה בע"מ, וכך, גם אם לא יעמוד בתשלום החוב והחברה תפשוט רגל הוא לא ינזק אישית אך זה כמובן מצב לא רצוי. לעומת זאת בעל הון התחלתי יכול לפתוח עסק שבשלביו הראשונים לא יביא תשואה גבוהה ולכן קיים סיכוי רב יותר שיקים עסק ויצליח בו. עסק מתחיל, מטבעו מכניס פחות. (האפשרות השנייה העומדת בפניו היא לפנות למשקיע או קרן הון סיכון אך במקרה זה הבעלות על החברה לא תהיה שלו והוא הופך להיות מעין שכיר של המשקיע).
• על מנת לעבוד בעבודה מכניסה יש לרכוש השכלה רבה ויקרה מאד אם מחשיבים את עלות הקיום בזמן הלימודים והזמן שבו לא ניתן לעבוד. רכישת השכלה קשה במיוחד למפרנס משפחה שלא יכול להקדיש את רוב זמנו ללימודים.
• על מנת להקים עסק או להצליח כשכיר יש צורך בידע וניסיון רב בתחום.
• על מנת לנהל עסק עצמאי או להתקדם כשכיר יש צורך בקשרים רבים עם הגורמים בתחום והכרת הנורמות והקודים החברתיים של הרמות הסוציו-אקונומיות הגבוהות של החברה (סגנון דיבור, נימוסים, תחומי עניין).
• בשכבות הסוציו-אקונומיות הנמוכות קיים "מחסום מנטלי" מרכישת השכלה גבוהה כתוצאה מהצורך של רוב הסביבה "לשרוד" כלכלית וללמוד מקצוע כמה שיותר מהר ( באוכלוסיות מיעוטים בד"כ ישנה דחיפה להצטיינות יתירה על מנת להשתלב בחברה אך השכבות החלשות אינן מיעוט בפני עצמו כמו כן התופעה קיימת בעיקר במיעוטים המבוססים יותר כמו דתיים ועולים מרוסיה ).

 

התנגשות זו, בין רצונם של אנשים רבים לחיות ברמת חיים גבוהה משהכנסתם מאפשרת כתוצאה מנורמות חברתיות או מאופי אישי, לבין חוסר האפשרות הריאלי להגיע לכך עשויה להביא לתסכול רב ומסוכנת מאד מבחינה חברתית. סכנה זו מתבטאת בשני מישורים:

• פערים חברתיים גדולים מדי ואי שוויון הזדמנויות יוצרים מתחים חברתיים קשים בין חלקי החברה. כיום מספר מצומצם של משפחות שולט על מרבית גורמי היצור במשק וסיכוייו של אדם ממעמד סוציו-אקונומי נמוך להגיע לרמתם אפסיים. העושר הופך למשפחתי, ובצירוף עם התהליך של חיבור הון לשלטון, המצב בישראל בפרט ובעולם המערבי בכלל, מתחיל להיות דומה, מבחינה מבנית, למצב בימי הביניים (פיאודלי) בו האצילים היו בעלי השדות (=גורמי היצור) ושאר העם עבד אצלם (כנראה שגם שם זה לא הטריד אותם יותר מדי שכן מצב זה נמשך שנים רבות עד שהתפוצץ). על פי סקר שהוזמן על ידי ארגון "צו פיוס" (נספח ב') הפער המטריד ביותר את הציבור הישראלי כיום, הוא הפער בין המעמדות הכלכליים-חברתיים בישראל.
• ניתן למצוא מתאם גבוהה בין פערים חברתיים לבין רמת הפשיעה[4]– באזורים בהם הפער החברתי-כלכלי גדל רמת הפשיעה עולה (למעט אזורים בהם קיימת רמת עזרה הדדית גבוהה, כגון אזורים דתיים וחרדיים בארץ) .

 

אמיל דורקהיים, בספרו "התאבדות" (1897) טבע לראשונה את המונח "אנומיה". המושג מתאר מצב של בלבול המתקיים ברמת האינדיבידואל או הקולקטיב, כאשר נורמות חברתיות אינן ברורות, חלשות, סותרות או נעדרות. מצבים "אנומיים" הם בדרך-כלל תוצאה של שינויים חברתיים חדים שערערו קווים מנחים של ציפיות ודפוסי התנהגות. בהיעדרם של הקווים המנחים הללו, מועדים חברי הקולקטיב להתנהגות שעלולה להיות מוגדרת כסטייה חברתית. בני אדם אנומיים דוחים או אינם מסוגלים למצוא להם נורמות חברתיות בעלות משמעות שבאמצעותן יוכלו לארגן את חייהם או למצוא בהם טעם. משאיבדו את תחושת השייכות החברתית הם עשויים לפנות לפשע, למאבק אנוכי על עוצמה, או אף להתאבדות. הסתירה בין תרבות הצריכה למציאות הקיימת, בה רק מתי מעט יכולים לקנות כל מה שירצו ורוב האוכלוסייה חשופים לגירויים שלא יוכלו לספק, עשויה ליצור מצבים אנומיים.

 

 

לסיכום, ישנם מקרי עוני רבים, הנגרמים מרצונם של אותם אנשים להגיע לרמת חיים גבוהה מאד כאשר מצבם הכלכלי אינו מאפשר זאת. תרבות הצריכה, מדיניות האשראי, תחרותיות ופערים חברתיים מפתחים אצל אנשים רבים, אשליות שאינן ברות השגה כתוצאה מהמבנה הריכוזי של המשק ("אנומיה"). ניתן וצריך לדאוג לחלק מהצרכים שמעבר לרף הקיום הבסיסי, אך מקרי קיצון מצריכים טיפול יסודי יותר. מקרי הקיצון נמצאים בסיכון גבוה להדרדרות לפשע.

 

פשיעת הרכוש בישראל.

עבריין הרכוש הממוצע (להוציא נרקומנים[5]) הוא לרוב אדם שגדל ו\או חי בחברה המעלימה עין מפשע ואולי אף מעודדת פשיעה, שכן נדיר למצוא אדם ממשפחה מבוססת וחברה תקינה העוסק בעבריינות רכוש[6]. ישנן חברות המצדיקות סוגים שונים של פשיעה. באזורים בהם גרים אנשים מחתך סוציו-אקונומי נמוך, כאשר הפערים החברתיים גדולים, ניתן למצוא תפיסות המצדיקות פשיעת רכוש אלימה (BLAU&BLAU 1982). ניתן לשער שהסיבה להצדקת מעשים כאלו קשורה לתחושת הניצול, אי השוויון והניכור חברתי למעמדות החברתיים הגבוהים יותר שבדרך כלל מהווים קורבנות לפשיעת הרכוש (ניתן לטעון ששם יש יותר מה לגנוב אך מצד שני שם יותר קשה לגנוב). אולי מצבם הכלכלי של הקורבנות מהווה מעין תירוץ מוסרי לגנבים. בשכבות הביניים והגבוהות ניתן למצוא חברות המצדיקות "פשיעת צווארון לבן". על אף שפשיעת "צווארון לבן" פחות מפחידה ופחות שכיחה, הנזקים ממנה גדולים יותר[7] ומסכנים את כלל המשק. פשיעת "צווארון לבן" נובעת מרצון לרמת חיים גבוהה מאד וניכור כלפי הנפגעים מהפשע. הגורמים לפשיעת הרכוש הם: הנורמות  החברתיות המקובלות בחברת הפושע, ניכור, פערים חברתיים, ורצון קיצוני להגיע לרמת חיים גבוהה מאד[8].

מניעיו של אדם שגונב כיום במדינת ישראל אינם הישרדות פיזית שכן שירותי הרווחה במדינת ישראל דואגים לכל אדם לצרכי קיום מינימאלי בכל שלב בחיים (מהעריסה עד לקבר) וחלק ניכר מהעבריינים אינם עניים[9]. בנוסף לכך, ברוב המקרים, עברייני הרכוש נמצאים בגיל שבו הם כשירים לעבוד. ככלל, על פי הספרות המקצועית וההיגיון הפשוט, המניעים לפשיעת הרכוש הם פסיכולוגיים-חברתיים ולא קיומיים-כלכליים.

הטיפול בפשיעה המקובל כיום הוא מאסר בבית כלא. הרציונל העומד מאחרי שיטה זו הוא הפרדת הפושעים מהחברה תוך הענשתם בעונש מרתיע[10]. ישנם ניסיונות לשקם אסירים על ידי הכשרה מקצועית מתאימה אך למעשה היא אינה מצליחה להחזיר את האסיר לחברה, שכן, על פי נתוני השב"ס (נספח ג) מעל 60% מהאסירים כיום מרצים תקופת מאסר שניה ומעלה. כלומר אם לוקחים בחשבון גם את אלה שבין תקופות המאסר שלהם ניתן לומר בבירור ששיטה זו לא משקמת את האסיר ולא מורידה את רמת הפשיעה ואף משיגה תוצאות הפוכות למרות עלויות ישירות ועקיפות עצומות למשק שהולכות וצומחות[11] עם השנים . ההוצאות הישירות של המשק על בתי הכלא מתבטאות באחזקת בתי הכלא, משכורות לסוהרים וזמן העבודה של האסירים והסוהרים שהיה יכול להיות מנוצל לעבודות יצרניות. הנזקים הישירים והעקיפים[12]  (נספח ה) של הפשיעה הגוברת מתבטאים ב:פחת (depreciation) מוגבר של ההון הפיזי (capital), הוצאות עקיפות על הגנה מפשיעת רכוש כגון שמירה, אזעקה וביטוח ורגולציות נגד פשיעת צווארון לבן המהוות נטל על המגזר העסקי.

בחינת שיטה זו מגלה שהיא נדונה מראש לכישלון מכמה סיבות :

1. לאחר שאסיר משתחרר מהכלא בתום תקופת מאסר, סביר להניח שרוב חבריו יהיו מחברה שבה פשיעת רכוש היא דבר מקובל יחסית ואולי אף מוערך ולכן קיימת סבירות גבוהה שיחזור לעסוק בפשע.
2. שפת הדיבור שלו ונורמות ההתנהגות שלו מתאימות לאסירים ולכן גם אם ירצה להשתלב בחברה ובעבודה יקשה עליו מאד להתגבר על מחסום השפה והנורמות ההתנהגותיות.
3. פשע, הוא התחום בו הוא מבין ומתמחה, שכן בבית הכלא סביר להניח שלומדים טכניקות חדשות ומוצלחות יותר מזו שבה השתמש ונתפס. שם מרוכזים כל הפושעים יחד ויש להם הרבה זמן פנוי… למרבה האבסורד, בית הכלא הוא מקום ההכשרה האופטימאלי לעבריין המתחיל.
4. רוב המעסיקים לא ירצו להעסיק אדם שהורשע בגניבת רכוש ומשתייך חברתית לחברה שעוסקת בפשע אלא אם יקבל תמריצים יוצאי דופן ולכן קשה לאסיר משוחרר למצוא עבודה אחרת.
5. גם אם המעסיק לא יודע את עברו של האסיר (מחיקת רישום פלילי), ולא מבין באיזה סוג אדם מדובר מתוך שפת הדיבור שלו והתנהגותו, עדיין מעסיק מעדיף בדרך כלל להעסיק אדם שהוא מכיר (בעיקר בעבודות לא מקצועיות שבהם היצע העובדים גבוהה). ברוב המקרים, לאסיר משוחרר, אין חברים שהם מעסיקים. כלומר אין לו מספיק קשרים חברתיים למצוא עבודה.
6. גם אחרי הכשרה מקצועית, במקרים רבים, אסיר משוחרר יוצא לשוק העבודה בגיל מבוגר יחסית עם ניסיון מועט יחסית.

ניתן לומר ששיטת הטיפול בפשע הנהוגה כיום אינה מצמצמת את היקף הפשיעה ולא משקמת את האסירים אלא בעיקר מרחיקה את הבעיה מהחברה בצורה זמנית, אך בטווח הארוך – מגדילה את הבעיה . יתר על כן, שיטה זו כרוכה בעלויות עצומות למשק שרק הולכות וגדלות עם השנים. בנושא זה אין הבדל גדול בין מדינת ישראל לשאר העולם המערבי בו נהוגה שיטת ענישה זו וגם בהן רמת הפשיעה עולה בקביעות.

העונש המוצע בתורה[13] לעבירות רכוש "קטנות" (שבהן יש לגנב אפשרות לשלם את הקרן) הוא מלקות. עונש זה מיושם בסינגפור בצורה מוצלחת ומוריד את רמת הפשיעה שם לרמה אפסית בעלויות מזעריות יחסית. ענישה פיזית לא קיימת במדינות מערביות מסיבות "מוסריות". רוב העולם המערבי המתנגד מוסרית לענישה פיזית[14] , מתעלם מהפגיעות הפיזיות והנפשיות שנגרמות לאסיר בכלא[15]. בעניין זה ההלכה היהודית מציעה צורת אכיפה מרתיעה, שנועדה להרחיק את האדם מעבירה בלי לפגוע בו ובמשפחתו[16] בטווח הארוך ובלי להגדיל את מעגל הפשיעה. מדינת ישראל צריכה להחליט אם לחזור למקורות העם היהודי מדורי דורות ולאמץ גישה המטפלת בבעיה באופן פרטני או לאמץ "מוסר" מערבי ה"מטאטא את הבעיה מתחת לשטיח" ומגביר את הפשיעה על ההשלכות המוסריות והכלכליות הקשות שלה על החברה, על קורבנות הפשיעה, על משפחות הפושעים ועל הפושעים עצמם שדרכם לחזור לחברה נחסמת .

חלק מהמניעים לתפיסת העולם השוללת ענישה פיזית נעוצים בהיסטוריה של הענישה הפיזית בעולם שהייתה נהוגה בעיקר במשטרים אכזריים ואפלים, אך יש לזכור שגם בשיטת הכליאה נעשו שימושים אכזריים לא פחות (הבסטיליה , אי השדים, הגולגים) כלומר לא השיטה היא הבעיה אלא דרך השימוש בה.

על פי אמיל דירקהיים, ה"אנומיה החברתית" נוצרת בעיקר בשולי החברה. לשיטתו תופעת הפשיעה ותופעת ההתאבדות נובעות מתופעה זו. לאור זאת מובן שעל מנת לטפל בשורש הבעיה, יש למצוא פתרון חברתי יסודי לשולי החברה בכדי שלא יגיעו למעגל הפשע.

על פי סאת'רלנד וסייקס, "תיאוריית ההתחברות הדיפרנציאלית"- פשיעת רכוש היא תופעה חברתית, כאשר "הגנב המקצועי" רואה בכך אומנות ובתי הכלא מהווים "בית ספר" ללימוד המקצוע מטובי המומחים… לדידם, אין קשר בין גניבה לפשעים מסוג אחר.

העובדה שתהליכי דמוקרטיה וקפיטליזם מביאים לעליה בפשיעה מוסברת בצורות שונות על ידי חוקרים שונים: על פי בונגר (התומך במקרסיזם) , ערכי הקפיטליזם חסרי הגבולות מביאים לפשיעה.לעומתו , קיימת אסכולה (פרי, לומברזו) הטוענת כי "הרוויה העבריינית"-הסובלנות לפשיעה היא זו שמעלה את רמת הפשיעה.

לסיכום פרק זה, ברוב המקרים, הגורמים לפשיעת הרכוש הם הנורמות  החברתיות המקובלות בחברת הפושע ורצון קיצוני להגיע לרמת חיים גבוהה מאד ללא יכולת חוקית לעשות זאת ("אנומיה").  מניעיו של אדם שגונב כיום במדינת ישראל אינם הישרדות פיזית. לפערים חברתיים השפעה משמעותית על הרחבת מעגל הפשיעה, אך הקטנת הפערים החברתיים לא מקטינה את מעגל הפשע (BLAU & BLAU 1982)

טיפול בתופעה על ידי כליאה לא מקטין את מספר העוסקים בפשע, אלא להפך. את אפקט ההרתעה ניתן להשיג על ידי ענישה פיזית. בשאלת הטיפול בעבירות רכוש גדולות ו\או כרוניות , בהן אין לגנב יכולת לשלם יש למצוא פתרון מקיף ויסודי יותר. אדם שהגיע למצב כזה נמצא בבעיה רצינית המצריכה פתרון יסודי ומקיף מבחינה מנטלית, חברתית וכלכלית על מנת להוציא אותו ממעגל הפשע ולשלבו מחדש בחברה .

 

 

העבדות כמודל העסקה

 

כדי להבין את כוונת המקורות במודל העבדות נפנה להלכה מפתיעה במסכת בבא בתרא סח. ודרכה ננסה להבין את יתרונותיו  של העבד עבור האדון להבנתם של חז"ל. על פי המשנה: "רבי שמעון בן גמליאל אומר – מכר את העיר מכר את הסנטר". כלומר העבד נמכר אגב הקרקע. ומיהו אותו סנטר? מסביר רשב"ם (נכדו של רש"י) " עבד הממונה להגיד ולאחוויי תחומי השדות של מי זה ושל מי זה והוא עבד לשר העיר ואי אפשר לעיר בלא אותו" כלומר מדובר במנהל בעל ניסיון ואיש אמון של בעל הנכסים, שמכיר אותם על בוריים. חשיבותו כל כך רבה עד כדי כך שאם הנכס נמכר, יש למכור את העבד איתו. הוא מהווה את ליבת הידע של העסק. במשק מודרני יותר ויותר מתברר שליבת העסקים של רוב החברות המסחריות הוא הידע והמוניטין שלה, את הציוד הפיסי והשירותים הנדרשים ניתן לבצע במיקור חוץ.

 

כדי להבין מי הם האנשים שאמורים להפוך לעבדים להבנתם של חז"ל, כדאי להעמיק בקושיה של הרדב"ז על הרמב"ם המובאת בנספח. הרמב"ם פוסק שאדם שנמכר לעבד חייב לפדות את עצמו כנגד תשלום החלק היחסי של הזמן שנותר, ברגע שיתאפשר לו. אם כן מאחר ואדם שמוכר עצמו מקבל תשלום מראש בעת המכירה, הוא יכול לפדות את עצמו מיד אחרי תקופת עבודה מינימלית. למשל: אם מכר עצמו ל6 שנים תמורת 600, יכול לפדות עצמו אחרי חצי שנה תמורת 550.

בתירוצו השלישי מסביר הרדב"ז שמדובר באדם "גרגרן ביותר" שתנאי המחיה של האדון אינם מספיקים לו והוא מעוניין בתוספות. הסבר זה מתאים בדיוק לתיאור פרדוקס הרווחה המתואר בפרקים הקודמים. מדובר באדם שחי ברמת חיים שאינה מתאימה למצבו, אדם שחי באנומיה חברתית.

 

 

מהי עבדות מודרנית?

 

כדי להבין כיצד ניתן ליישם את העבדות כמודל העסקה מודרני, כדאי לחפש את המודל הקרוב ביותר לכך במשק המודרני. האם מצב בו עובד קבלן אינו זכאי לתנאים סוציאליים ויכול להיות מפוטר בכל רגע הוא "עבדות מודרנית" כפי שטוען השמאל הכלכלי?

כמובן שהמצב הזה הוא בדיוק ההפך מהעבדות המתוארת בתורה ובהלכה. עבדות מודרנית קיימת כיום, ודווקא השמאל הכלכלי מאוד מעודד אותה והימין הכלכלי יוצא נגדה בחריפות.

רוב העובדים במגזר הציבורי ועובדים רבים בארגונים הגדולים מועסקים בשיטת ה"קביעות". בשיטה זו, לאחר תקופת מבחן בה נבחנת התאמת העובד לארגון, וכוונתו להישאר בארגון לטווח הארוך, מוענקת לו "קביעות". במצב זה, הארגון מתחייב שלא לפטר אותו ולא לפגוע בתנאים הסוציאליים שלו, והעובד מבין שהוא צפוי להמשיך בארגון לטווח ארוך ולא צפוי להנות מהעלאת שכר או שדרוג מעמד באופן החורג מהנורמות בארגון. כך למשל, כאשר מנהל אינו מרוצה מעובד, ניתן להעבירו לתפקיד או למקום אחר קרוב למקום מגוריו של העובד, אך לא לפטר אותו ולא לפגוע בשכרו. מצד שני, עובד מצוין שתרם רבות לארגון לא צפוי לקבל תגמול יוצא דופן. מבנה השכר בנוי על שכר בסיס נמוך יחסית לענף שיחד עם הטבת הקביעות, מעודדת עובדים להישאר בארגון שנים ארוכות. שיטת הקביעות מתאימה בעיקר לארגונים שנדרשת בהם יציבות ואמון של הציבור.

המעסיק אמנם מגביל את עצמו ביחס לעובדים, אך נהנה משימור ידע וניסיון ארגוני, מעלויות שכר נמוכות יותר, ובעיקר מנאמנות של העובדים כלפי הארגון. כך להפתעתם של כלכלנים מהימין הכלכלי, ארגונים מסוג זה מצליחים לשרוד גם בשוק תחרותי.

המאפיינים העיקריים של שיטת הקביעות דומים להפליא למאפיינים של עבד עברי בתורה: התחייבות הדדית לזמן ארוך, (עבד- 6 שנים או עד היובל, קביעות- עד הפנסיה) שכר עבודה בסיסי וקבוע (בעבד- סכום ראשוני המקוזז מול העבודה ומענק בשחרור, בקביעות פנסיה נדיבה) ותנאים סוציאליים טובים באופן חריג (בעבד- רמת חיים של האדון, בקביעות- הטבות ומתנות, שעות עבודה נוחות וחופשים, ביטוחים והפרשות)

למוסד העבדות היו במאות האחרונות יחסי הציבור גרועים מאוד. כאשר מדברים כיום על עבדות, מתכוונים לניצול האכזרי של עבדים שהיה נהוג לאורך ההיסטוריה העולמית (אגרות ראיה פט). העבדות המתוארת בתורה היא ההפך ממה שאנחנו מכנים עבדות. עם הפיכת העולם לטוב יותר ומוסרי יותר, ברחבי העולם מגיעים למודל כלכלי דומה מאוד לעבדות המוצעת בתורה.

 

כיצד ארגונים שנהוגה בהם קביעות מצליחים להתמודד בשוק החופשי?

שיטת הקביעות נהוגה בעיקר במגזר הציבורי (ממשלה עיריות), אך ארגונים לא ממשלתיים רבים (תחבורה, בתי חולים, תעשיות בטחוניות, בנקים, מוסדות אקדמיים רשות השידור) מצליחים לשרוד שנים רבות ואף להרוויח בשוק החופשי, למרות שלכאורה לעובדים באותם ארגונים אין תמריץ להביא תוצאות. באופן מפתיע, אותן חברות שורדות יותר שנים מחברות בעלות מבנה שכר תחרותי יותר.

שירותים רבים במגזר הציבורי עלולים לעבור הפרטה, אך באופן מפתיע, למרות העלויות וחוסר היעילות, אותם השירותים אינם מופרטים.

הסיבה העיקרית לכך היא המעורבות האישית של העובדים בארגון. בעת משבר, או איום מהותי על הארגון, בחברות בעלות מבנה שכר גמיש ותחרותי- העובדים יחפשו מקומות עבודה חלופיים. במקומות המעסיקים עובדים במודל של קביעות, כל העובדים יתגייסו לטובת הארגון. כאשר רשות השידור עמדה בפני סגירה, ניצלו כל העובדים את הבמה שניתנה להם באופן לא חוקי ולא אתי- למאבק בהחלטה, והיא הוקמה מחדש בשם אחר. כאשר היה איום על התעשייה האווירית, העובדים התפקדו באופן אישי לליכוד והפעילו לחצים על מקבלי ההחלטות.

הלחץ הציבורי לרפורמה בשירותי החשמל והמים אינו גדול. חלק מהסיבה לכך היא שלאנשים רבים יש קרובים וחברים שעובדים באותם ארגונים, ופחות נעים להם להיאבק בהם.

אפשר לטעון הרבה טענות על השיטות, אבל במבחן התוצאה השיטה מצליחה. השותפות של הארגון עם עובדיו, והאופק הייחודי שהוא מציע להם מביא לנכונות להקרבה אישית למען הארגון. כמובן שאופק הקביעות מאפשרת לאותם ארגונים לתת לעובדים שכר נמוך יותר מארגונים שאינם מעניקים קביעות.

בשולי הדברים: התפישה לפיה חרב הפיטורין מהווה תמריץ לעבודה טובה יותר, מושתתת על הנחות שאינן נכונות בהכרח:

1. ניתן לדרג ביצועים של עובדים- היה נכון בפס יצור, כיום בעבודות מורכבות, המדידה כמעט בלתי אפשרית. יכול להיות עובד שנחמד ללקוחות ולכן מטפל בפחות לקוחות, יכול להיות טכנאי שלוקח את המקרים היותר מורכבים ולכן מספיק פחות.
2. המנהל יודע מי עובד יותר טוב- בדרך כלל העובד ש"מייחצ"ן" את עבודתו בצורה הטובה ביותר, יחשב המוצלח ביותר.
3. המנהל מעוניין בעובד הטוב ביותר- בכל ארגון מעורבים שיקולים של פוליטיקה פנים ארגונית.
4. עבודה קשה יותר מביאה תפוקה גדולה יותר- עובד מנוסה מביא תוצאות גבוהות יותר במאמץ קטן יותר
5. עובד משכיל יותר מביא תפוקה גבוהה יותר- ברוב המקרים היידע הנדרש הוא ידע ספציפי שהניסיון בתפקיד, בארגון ובתחום, הרבה יותר רלוונטיים מתעודות מקצועיות.
6. תחלופת עובדים משתלמת לארגון-

א. קיימות עלויות של לימוד והדרכה של עובדים חדשים וזמן שמושקע בכך.

ב. עלויות גיוס וניהול כח האדם עולות. קיימת עלות גבוהה לפיטורי עובדים.

ג. הנאמנות לארגון נשחקת, וכן האמון בו.

ד. אובדן ידע ארגוני יוצר כפילות עבודה.

ה. יש להשקיע יותר בגיבוש העובדים.

 

לסיכום: ארגון שמגביל את זכותו לפטר עובדים לא בהכרח מפסיד מכך, אולי אפילו מרוויח. אומרים שהבעיה עם הסוציאליזם היא שהוא לא עובד, הקביעות עובדת אפילו בשוק החופשי.

 

 

העבדות כמודל העסקה- דוגמאות

 

עתודה

 

עקרונות דומים ביותר לעקרון עבד עברי שבתורה ניתן למצוא כיום בעיקר בצבא. ישנם בצבא מספר מאפיינים בולטים המאפשרים לבחון אפשרות של יישום עקרונות עבד עברי שבתורה בימינו כאשר עצם הרעיון של תיקון החברה באמצעות הצבא קיים בצבא מאז הקמתו ("עם בונה צבא בונה עם") ומתבטא בקיומו של חיל חינוך המפעיל תוכניות חינוך לחיילים ולאוכלוסיה ופרויקטים חברתיים כגון "נערי רפול[17]" וכדומה.

אחת המסגרות שהצבא מעודד היא העתודה האקדמית, בה החייל לומד מקצוע אקדמי על חשבון הצבא ובנוסף לכך מקבל את צרכי מחייתו מהצבא. עם סיום לימודיו הוא מתחיל לעבוד במקצוע צבאי המתאים למה שלמד וכך רוכש גם ניסיון בתחום. בתמורה להטבות אלו החייל מתחייב למספר שנות שירות קבע בתפקידו.

שני הצדדים מרוויחים מעסקה זו, החייל:

• רוכש השכלה בחינם ובמידה והוא צריך לפרנס את משפחתו הצבא מממן זאת במלגות לשכבות החלשות ותשלומי תשמ"ש (תשלום משפחה) לחיילים בסדיר.
• מתאפשר לו להתרכז בלימודים בלי צורך לדאוג למחייתו ולפרנסת משפחתו.
• יוצא לשוק העבודה עם ניסיון רב שמהווה יתרון משמעותי על שאר ה"מתמודדים" מולו בשוק העבודה (כיום כמעט שאין משרות שבהן ניסיון בתחום אינו תנאי סף למעט משרות סטודנט בשכר מינימלי).
• מתרגל למוסר עבודה גבוהה הנובע מהקשיחות היחסית של המסגרת.
• יש לו אפשרויות קידום רבות בתוך המערכת הודות לגודל המערכת הצבאית.
• מענק שחרור מכובד המאפשר לו להתחיל את חייו האזרחיים בצורה טובה ואף לפתוח עסק עצמאי בתחום. לעומת זאת באופציה ה"אזרחית " מסיים תואר אקדמי יוצא לשוק עם מעט מאד הון עצמי עקב מיעוט הזמן הפנוי לעבוד והוצאות המחיה הבסיסיות לאורך שנות הלימודים. (במקרים רבים ע"פ נתוני גורמי רווחה הלוואות שנלקחו למטרת קיום בתקופת הלימודים יוצרות מצבים בהם גם אחרי שנות עבודה רבות עדיין לא נמחקים החובות עקב הריביות הגבוהות).

הצבא מצדו מרוויח:

• עובד ברמה מקצועית גבוהה הנובעת מהכשרה מתאימה והתמחות ארוכה בתחום ספציפי.
• היכרות מעמיקה של העתודאי עם המערכת הצבאית על יתרונותיה וחסרונותיה וצרכיה, לאור מטרותיה של היחידה בה הוא משרת ולאור ערכי צה"ל.
• יכולת תכנון כוח אדם שנים מראש. עזיבה פתאומית של עובד מצריכה מציאת מחליף מיידי (משימה לא פשוטה בתפקיד המצריך כישורים מיוחדים ).
• נתוני פתיחה מתאימים לתפקיד משלבי המיון הקודמים לתחילת בלימודים כלומר ישנה אפשרות לקבל מראש רק את המתאימים לתפקידים הרצויים ללימודים בתחום.
• הכשרה על פי צרכי הצבא ובהכוונתו כך שיש לצבא יותר אפשרות לאסוף נתונים על יכולותיו והתאמתו לתפקידים ספציפיים ואף למקד את לימודיו בתחומים הרלוונטיים לתפקידו המיועד. ניתן אף לשנות את הכשרתו תוך תקופת הלימודים במקרה של שינוי בצרכי הצבא אפשרות המקנה גמישות רבה לעומת השוק האזרחי שבמקרה של שינוי יאלץ לחכות לתגובת כוחות השוק ב"שוק ההשכלה", למצב החדש.
• החייל מחויב לשירות ארוך של כמה שנים כך שאין חשש שיחליט לעזוב את תפקידו באופן לא צפוי. נתון זה חשוב במיוחד בארגון שחייב להיות מוכן תמיד למצבי חרום פתאומיים.
• בטחון מידע -החלטה של עובד זמני לעזוב עלולה להביא לזליגת מידע קריטי חסוי מהמערכת – דבר שהצבא לא יכול להרשות לעצמו.
• עלות נמוכה מאד היות וחלק גדול מהשירות הוא בסדיר וגם המשכורות בצבא הקבע הנמוכות בצורה משמעותית לעומת מקבילותיהן באזרחות.

 

השירות בצבא דומה לעבד עברי גם באספקטים נוספים:

זכויות:

• הצבא מהווה "כרטיס כניסה לחברה" לאוכלוסיות חלשות (כגון עולים חדשים).
• חובת הצבא לדאוג לכל צרכי החייל ומשפחתו.
• אסור לגרום לחייל נזק פיזי או נפשי.
• אסור להשפיל אותו בעבודות מבזות כגון שירות אישי או עבודה שאין עימה קצבה (עבודות ללא תכלית).
• תנאי המחיה שלו לפחות כמו של מפקדו ("דוגמא אישית", אמנם, לא תמיד מיושמת בפועל בצבא, אך אלו ערכי צה"ל ).
• זכאי למענק שחרור.

חובות:

• זמנו לא בידו – אפשר "להקפיץ" אותו גם באמצע הלילה וחופשותיו נתונות לשיקול דעת מפקדו.
• חייב לבצע כל פקודה שהוא מקבל.
• אסור לו לעבוד לעצמו (כיום ישנם חיילים המקבלים אישורים חריגים בנושא).
• לא יכול לעזוב את תפקידו בכל עת שירצה.

 

 

 

 

 

המשק היפני

 

במשק היפני, עובד שנכנס לחברה מסחרית נשאר בה עד יציאתו לפנסיה. שיטה זו מאפשרת שימור ידע ברמה גבוהה ואי זליגת מידע עסקי לחברות מתחרות. העובד מרויח קביעות ויציבות בעבודה גם כאשר תנאי השוק משתנים, השתלמות מקצועית והטבות נוספות. בשנים האחרונות תופעה זו נחלשת. ניתן לשער שלשיטת העסקת העובדים במשק היפני בעבר היה חלק משמעותי בצמיחה יוצאת הדופן שלה מאז מלחמת העולם השניה.

 

 

תוכנית "עתידים"

 

דוגמה טובה ליישום העקרון בפן הכלכלי- חברתי שלו. חברה מממנת לסטודנט מאזור מצוקה, שאחרת סיכויו לרכוש השכלה וניסיון קטנים מאד, את שכר הלימוד והמחיה בזמן הלימודים. הסטודנט, מחויב לעבוד בחברה לפרק זמן מסוים ומשם יש לו אפשרות לפתח קריירה.

 

 

הצעות נוספות

 

בעלי מלונות עשויים להפיק תועלת מרובה מעסקה עם משפחה במצוקה, שההורים בה, יעבדו במלון תמורת סיפוק צרכי מחיה לתקופה של כמה שנים. העלות לבעל המלון אפסית (כמעט תמיד יש חדר ריק. שאר העלויות השוליות נמוכות, הודות ליתרונות לגודל). התועלת שלו מעובד המכיר את המערכת היטב וזמין בכל שעה גדולה מאוד. בתקופה זו, המשפחה חיה ברמת חיים גבוהה יחסית. בתום התקופה יצאו לשוק עם ניסיון מקצועי רב בתחום. עסקה מסוג זו יכולה להציל משפחה במשבר כלכלי ולתת לה הזדמנות להשתקם, ובו זמנית להגדיל את רווחי המלון. הבעיה בפתרון מסוג זה היא שמשפחה לא תרצה לגור במלון לטווח ארוך. פתרון אפשרי לבעיה יכול להיות מגורים נפרדים לעובדים שיאפשרו בניית קהילה והשתקעות לכמה שנים תוך חסכון משמעותי בעלויות הדיור שיועיל לכל הצדדים.

אנשי עסקים עשויים להפיק תועלת גדולה, מעוזר אישי צמוד המכיר את מטרותיו, שיקוליו, וסדר העדיפויות שלו. חוזה ארוך טווח המבטיח רמת נאמנות גבוהה (שמירת סודות ושיקולים עסקיים) והתמקצעות בתחום. הקניית השכלה מתאימה לעבד, עשויה לתת לאיש העסקים תשואה גבוהה יותר בהמשך התקופה. העבד רוכש השכלה וניסיון ברמת חיים גבוהה משמעותית מכל חלופה אחרת.

מפעלים גדולים עשויים לחסוך עלויות גדולות על ידי המרת התשלום הכספי, בתנאי מחיה כגון רכב פלאפון דיור וכדומה. ככל שהארגון גדול יותר כך החסכון גדול יותר. הצבא לדוגמה, מפצה על משכורות נמוכות יותר מהשוק האזרחי על ידי הטבות בתנאי מחיה שעלותם לצבא נמוכה משמעותית מעלותם לאזרח. במקרה זה קיימים רווחים נוספים כתוצאה משיטת המיסוי (זיכוי על הוצאות עבודה), אך הם לא קשורים לכוחות השוק ולכן נתונים לשינויים חקיקתיים ולא מעידים על יעילות השיטה.

קשישים עשירים, במקרים רבים, מחזיקים עובד סיעוד בביתם. לרוב מדובר בעובדים זרים. "סידור" זה חוסך עלויות דיור ומזון גדולות. החזקת משפחת מצוקה בבית חוסכת את העלויות הגדולות ביותר למשפחה בעלות אפסית לעשיר המאפשרת חסכון בתשלום הכספי. במקרה זה קיים דיבידנד פסיכולוגי נוסף: משפחה צעירה מפיגה את בדידותו של הקשיש.

 

 

עבדות כפתרון לפשיעת רכוש

 

ראשית, יש לשאול כיצד ניתן להתאים פתרון מסוג זה למספר גדול של אנשים? התשובה לכך היא, שלאור העובדה ש60% מהאסירים מרצים תקופת מאסר שניה ומעלה, הוצאת אנשים ממעגל הפשע מקטינה את מספר האסירים הממוצע בטווח הארוך פי כמה. עיקר המאמצים במלחמה בפשיעה צריכים להתרכז בהקטנת מעגל הפשיעה בטווח הארוך ולא ב"כיבוי שריפות" מקומי בצורת הרחקת הפושע מהחברה לתקופה מסוימת.

 

עבודות שירות

 

יישום חלקי של עקרונות עבד עברי קיים בעבודות שירות. כיום פתרון זה הוא המועדף על ידי שופטים וקציני המבחן, בעיקר לעבריינים לא מועדים, מתוך הבנת חסרונות הכלא שנמנו לעיל (עמוד 39). יש בשיטת ענישה זו כמה אלמנטים משיטת "עבד עברי":

1. ענישה בצורת עבודה פרודוקטיבית.
2. חיבור (אמנם חלקי) לחברה חיובית.
3. עונש שמטרתו לחנך ולא "נקמה" בעבריין.
4. לא מגיע לכלא, שמכניס את האסיר עמוק לתוך מעגל הפשע.

יש בעבודות שירות חסרונות אחרים שיכולים להיפתר במידה והשיטה תיושם במלואה:

1. לא מספיק זמן לשינוי (משך תקופת העבודות ומספר השעות ביום).
2. נתפס כהתחמקות מעונש ובמקרים רבים אין רצון להשתנות.
3. לא מופרד מהחברה בה היה ולא מכניס אותו לחברה תקינה.
4. "רוח ההתנדבות" לא משפיעה על אנשים "מחוספסים".
5. כרוך בהשקעת משאבים, כיון שפתרון זה לא פועל עם כוחות השוק.
6. לא מקנה לפושע מקצוע שיוכל לעבוד בו בתום התקופה.
7. מספר השעות היומיות הקטן יחסית לא מקנה לו סדר יום של אדם עובד.
8. לא מכסה את הנזק שנגרם מהפשע שעשה. כיסוי הנזק חשוב גם בפן הפסיכולוגי. (דירקהיים)

 

 

 

 

שיקום במסגרות סגורים ומרוחקים

צה"ל לא מגייס בעלי רישום פלילי. שירות צבאי יכול להוות שיקום מועיל לכל הצדדים. הסכום שהיה מיועד להחזקת האסיר בכלא  יועבר לצבא וישמש לסיפוק צרכיו השונים. בסיס ה"עסקה" עשוי להיות מערכת הזכויות והחובות הנזכרת לעיל.

חקלאים רבים בישראל מחזיקים עובדים זרים ודואגים למחייתם. תופעת העובדים הזרים יוצרת בעיות קשות בפני עצמה. ניתן להחליף את העובדים הזרים במורשעים בעבירות רכוש. שיטה זו  יכולה להיות יעילה בעיקר במקומות מבודדים שבהם אפשרויות הבריחה מצומצמות.

הממשלה עשויה להרויח מהקמת חוות חקלאיות ייעודיות לנושא זה, בעיקר לאור עליית מחירי מוצרי המזון הבסיסיים בעולם והאפשרות לייצר אנרגיה מתירס.

 

 

 

בהצעות בפרק זה קיימים יתרונות רבים שהוזכרו לאורך המאמר:

1. שילוב החלש והפושע בחברה-הזדמנות להתחיל מחדש.
2. הרחקת פושע מהחברה השלילית בה היה, הוצאת משפחת מצוקה מהחברה שבה התפתחה המצוקה- יציאה ממעגל העוני והפשע.
3. דאגה למשפחה של העני ושל הפושע.
4. הקטנת הפער החברתי והניכור.
5. חסכון גדול בעלויות ורווחים גדולים לעבד, למעסיק, ולמשק.
6. העבד צובר ניסיון מקצועי, המעביד נהנה מהניסיון, בסוף התקופה המשק מרוויח עובד מקצועי.
7.  העבד מקבל מוסר עבודה וערכים, המעביד נחשף מקרוב למצוקת השכבות החלשות.
8. ניתן מענה משולב, הכולל בכל המישורים: כלכלי, חברתי, מוסרי וכו'.
9. תנאי החיים של העבד משתפרים משמעותית, למעביד יש עובד נאמן לטווח ארוך 24 שעות ביממה.

 

 

 

סיכום עבד עברי

ישנם מקרי עוני רבים, הנגרמים מרצונם של אותם אנשים להגיע לרמת חיים גבוהה מאד כאשר מצבם הכלכלי אינו מאפשר. תרבות הצריכה, מדיניות האשראי, תחרותיות ופערים חברתיים מפתחים אצל אנשים רבים, אשליות שאינן ברות השגה כתוצאה ממבנה המשק הריכוזי("אנומיה"). ניתן וצריך לדאוג לחלק מהצרכים שמעבר לרף הקיום הבסיסי, אך מקרי קיצון מצריכים טיפול יסודי יותר. מקרי הקיצון נמצאים בסיכון גבוה להדרדרות לפשע

ברוב המקרים, הגורמים לפשיעת הרכוש הם הנורמות  החברתיות המקובלות בחברת הפושע ורצון קיצוני להגיע לרמת חיים גבוהה מאד ללא יכולת חוקית לעשות זאת ("אנומיה").  מניעיו של אדם שגונב כיום במדינת ישראל אינם הישרדות פיזית. לפערים חברתיים השפעה משמעותית על הרחבת מעגל הפשיעה, אך הקטנת הפערים החברתיים לא מקטינה את מעגל הפשע (BLAU & BLAU 1982)

טיפול בתופעה על ידי כליאה לא מקטין את מספר העוסקים בפשע, אלא להפך. את אפקט ההרתעה ניתן להשיג על ידי ענישה פיזית. בשאלת הטיפול בעבירות רכוש גדולות ו\או כרוניות , בהן אין לגנב יכולת לשלם יש למצוא פתרון מקיף ויסודי יותר. אדם שהגיע למצב כזה נמצא בבעיה רצינית המצריכה פתרון יסודי ומקיף מבחינה מנטלית, חברתית וכלכלית על מנת להוציא אותו ממעגל הפשע ולשלבו מחדש בחברה .

התורה מציעה לבעיית העוני הפרדוקסלי ולבעיית פשיעת הרכוש הנובעת מתוכה, פתרון אמיתי, המטפל בשורש הבעיה ולא בסימפטומים שלה, בצורה הממלאת את צרכיו הפיזיים של העני ומשפחתו. הפתרון המוצע בתורה מקדם אותו חברתית כלכלית ומקצועית לעומת הפתרונות הנוכחיים שמנקים את מצפון החברה בצורה הדחקה והרחקה של הבעיה במקום טיפול בה. בו זמנית מקדמת התורה את האינטרסים הכלכליים של העשירים, בצורה המביאה צמיחה אמיתית למשק ללא המחיר החברתי הכבד ,שבדרך כלל מתלווה לצמיחה, של אי השוויון בהזדמנויות והגדלת הפערים הכלכליים והחברתיים בין המעמדות.

העבדות על פי ההלכה היא חלק אינטגרלי ממערכת החיים שאמורה להתקיים במדינה היהודית העתידית. על פי התורה אדם יכול להפוך לעבד עברי באחת מהדרכים הבאות:

אדם שגנב ואין לו לשלם את הקרן- שווי הגניבה, או, אדם שהעני ואין לו כלום ומחליט למכור עצמו לעבדות. פתרון זה מיועד לאדם שנמצא בחובות כבדים ביותר או לאדם שאיכות החיים הפיזית שלו חשובה לו יותר מכבודו. הפתרון אינו מיועד לחלשים בחברה- נשים וגרים, על החברה לדאוג לקבוצות אלו בצורה יותר מתחשבת ועדינה. מותר להמכר רק למשפחה המהווה דוגמא חיובית. יש לנהוג בעבד בכבוד מרגע מכירתו, בצורה שלא ידעו שהוא עבד ואסור לצער אותו בשום אופן. על האדון להשוות את רמת החיים של העבד ומשפחתו לרמת החיים שלו. על האדון לפתח את הקריירה של העבד במידת האפשר. על העבד לנהוג בעצמו מנהג עבדות, נאמנות מוחלטת לאינטרסים של האדון וזמינות בכל שעה. בכל שלב יכול העבד לפדות את עצמו ולצאת לחופשי, בכל מקרה, יוצא לחופשי ביובל. עבד שלא רוצה להשתחרר בסוף שש השנים שנגזרים על מי שנמכר בגנבתו- תרצע אוזנו. על האדון לתת לעבד מענק שחרור לא מתכלה עם יציאתו כדי שיהיה לו בסיס לעסק עצמאי.

 

 

היעילות הכלכלית של מודל העבדות

 

פרק זה מציג גרפית נתונים שניתן להבין בהיגיון פשוט באופן טוב יותר מאשר בהצגה גרפית. ברור לכולם שהוספת נפש למשק בית מהווה חיסכון לעומת אחזקת משק בית נוסף עבור נפש בודדת. ברור שעני שנכנס למשק בית של עשיר יזכה לרמת חיים גבוהה יותר. החישובים יראו לנו כיצד שימוש בממוצעים והצגות גרפיות אקדמיות דווקא פוגע בהיגיון הבריא.

יתרון הגודל במשפחה נלקח בחשבון על ידי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה בחישוב "נפש סטנדרטית"- (כל נפש נוספת במשפחה נחשבת פחות מאחד) כלומר ההנחה דלעיל היא הנחת יסוד בחישובי הלמ"ס, כאשר בשאר העולם נפש סטנדרטית מחושבת באופן נמוך אפילו יותר.

כדי להבין את עיקרון ההוצאה לנפש, נראה שלפי נתוני הלמ"ס (מעובדים), ההוצאה השולית הממוצעת למשפחה, בהוספת נפש למשפחה היא 1439.6 ₪ (שיפוע המשוואה, a). עלות הנפש הראשונה כ6,500 ₪. העלות הממוצעת לכל נפש יורדת ב-817.5 בתוספת נפש למשפחה. (החל מ-5 נפשות בממוצע למשק בית ההכנסה וההוצאה הממוצעת למשק בית פוחתת בנתוני הלמ"ס כל המשפחות מעל 5 נפשות נכללות בקטגוריה אחת- 7.2 נפשות בממוצע. התופעה נובעת מהעובדה שבישראל, במקרים רבים, משפחות גדולות עניות יותר).

כדי להבין את ההבדל בהרגלי הצריכה בין עניים לעשירים, נראה בגרף השני שהעשירון העליון מכניס בממוצע 5905 ₪ מעל ההוצאה שלו. העשירון התחתון מוציא בממוצע 4348 ₪ מעל ההכנסה שלו, ולכן, שיפוע עקומת ההכנסה על פי עשירון תלול משמעותית מהצריכה, בעיקר בקצוות. לעשירים יש יותר ממה שהם יכולים לצרוך ולעניים אין מה שהם צריכים. הצריכה של העשירון העליון כבר הגיעה לרוויה ולכן סביר שהעלות השולית שלהם נמוכה יחסית. לעשירון התחתון אין מספיק למימון סל בסיסי והוא "צורך מעבר ליכולתו".

העלויות השוליות פוחתות משמעותית בכל נפש שנוספת למשפחה. חישוב ההוצאה מורכב מצריכה אישית כמו: מזון, השכלה, ביגוד וכדומה, וצריכה של משק הבית כמו דיור, ריהוט רכב, בידור, משחקים וכדומה. הוספת נפשות ממשק בית עני למשק בית עשיר תוך השוואת רמת החיים של העניים למשק הבית העשיר עשויה להגדיל את הצריכה האישית, אך השפעתה על צריכת משק הבית תהיה פחותה. לדוגמא: משפחה המחזיקה בריכה פרטית ורוצה להעניק למשפחה אחרת אותם תנאי מחיה לא צריכה עוד בריכה פרטית (אפשרויות היישום יוסברו בהמשך).

 

 

לסיכום: ההוצאה של העני גבוהה משמעותית מהכנסתו, ההוצאה של העשיר נמוכה משמעותית מהכנסתו. מעבר של פרט יחיד, מהעשירון התחתון לתוך משק בית בעשירון העליון, מעלה את רמת החיים שלו מקצה לקצה בעלות מזערית לפרט העשיר ובעלות שלילית (רווח) למשק (כ2000 ₪). את התמורה יכול לקבל העשיר בעבודה מותאמת לצרכיו שתתן לו תועלת מקסימלית.

 

 

הגרפים נבנו על פי הלוחות בלשכה המרכזית לסטטיסטיקה:

הוצאה לפי מספר נפשות, הכנסה לפי מספר נפשות, הוצאה לפי עשירונים, הכנסה לפי עשירונים.

 

הערות:

• הנתונים נכונים למהדורה הקודמת (2008)
• בגרף השני העקומות "עשירון" ו"נפשות" אינן מופיעות כי ערכן נמוך מ10.
• העקומה "הוצאה לנפש" נבנתה לפי ממוצע הנפשות הקיים בכל עשירון, הקטן עם העליה בעשירונים. הוא אמור להיות פחות תלול מכיון שהעלות השולית לנפש פוחתת .
• נתוני הגרף לפי נפש ולא לפי "נפש סטנדרטית".
• בציר הX בגרף הראשון- 6נפשות מתאר משפחה מרובת ילדים בעלת 7.2 נפשות בממוצע. ( השינוי לצורך נוחות הקורא)
• העובדה שההוצאה לנפש רגילה (לא סטנדרטית) בעשירון העליון היא 7184 נובעת בעיקר ממיעוט הנפשות במשק הבית בעשירונים העליונים (2.67 בעליון לעומת 4.59 בתחתון).

 

 

 

 

 

 

 הוצאה על פי עשירון

 

 

 

 

 הצעה למחקרים עתידיים

 

על מנת ליישם את עקרונות עבד עברי בימינו יש למצוא את "קו החוזה" בין העשיר לעני בעסקה המדוברת כך שתהיה הכי משתלמת לשני הצדדים.

נדגים את קו החוזה בתיבת אדג'וורת:

תיבת אדג'וורת' מורכבת משני גרפים של עקומות תועלת היוצרות תיבה. השטח החסום בין שתי עקומות התועלת נקרא "העדשה המצמצמת", והוא השטח בו תועלת שני הצדדים גדלה. שם תתכן כריתת חוזה. הקו שבו התועלת לשני הצדדים גדולה ביותר נקרא "קו החוזה". שם צריך להיכרת החוזה.

:U(R) ככל שתועלת העשיר מהעבודה גדלה, הוא מוכן לוותר על חסכון, כלומר להגדיל את הוצאותיו כדי לפרנס עוד נפשות .

U(P): ככל שהעני מעלה את רמת החיים שלו, עליו לוותר על חירותו.

יש למצוא את נקודת האיזון, בה מצד אחד, התועלת של העשיר מעבודה גדלה מספיק כדי שיפרנס עוד נפשות ברמת החיים שלו, ומצד שני העני רמת החיים של העני תגדל, כך שיהיה מוכן לוותר על חירותו.

על מנת לבדוק זאת יש להפיץ שאלון בין משפחות במצוקה קשה ו\או אדם ו\או משפחה שהדרדרו לפשע ולבדוק:

• עד כמה הם היו מוכנים לוותר על חירותם תמורת עליה משמעותית ברמת החיים?
• לאיזו רמת חיים הם מצפים בתמורה לכך?
• האם היו מוכנים לגור אצל אדם עשיר?
• לאיזה פרק זמן היו מעוניינים לעשות זאת?
• האם יעדיפו עסקה זו על החלופות הקיימות (קצבאות \ פשיטת רגל \ כלא \ עבודות שירות)?

יש לבדוק במשקי הבית בעלי ההכנסה הגבוהה :

• האם היו מוכנים לפרנס אדם או משפחה מרקע חברתי כלכלי נמוך, ברמת החיים שלהם, בתמורה לעבודה?
• מה היקף העבודה שהיו מצפים לקבל בתמורה?
• איזה סוג עבודה יועיל להם בצורה מיטבית?
• עד כמה מהווה חוזה ארוך טווח בנאמנות גבוהה יתרון מבחינתם?
• האם יש להם רצון ואפשרות לבנות לעבד קריירה?
• עד כמה עבודה בתמורה לטובין תחסוך בעלויות לעומת משכורת כספית?

 

לדעתי, אין ספק שעסקה מסוג זה משתלמת לשני הצדדים. המחסום העיקרי שעשוי להתעורר הוא הפער החברתי- הסטיגמות שנובעות מהניכור ההולך וגובר בין השכבות באוכלוסיה.

 

היכן מופיעים דיני עבד עברי בתורה ובהלכה.

 

מקורות

דיני עבד עברי נוהגים רק בזמן שהיובל נוהג (נספח 3). מסיבה זו, בגלות, נושא זה לא היה רלוונטי ועקב כך לא עסקו הפוסקים בסוגיה זו מבחינה הלכתית[18]. יוצא מן הכלל הוא ה"יד החזקה" לרמב"ם שעסק בכל הנושאים המוזכרים במקרא ובתורה שבעל פה ופסק הלכות לגביהם. על רקע זה המקורות העיקריים שמהם ניתן ללמוד על נושא עבד עברי מבחינה הלכתית הם המקרא, המשנה והגמרא והרמב"ם.  יש לציין שרק ברמב"ם מוקדש חלק נפרד להלכות עבדים (מופיע בתוך ספר "קנין") ואילו במשנה ובגמרא הלכות עבדים מופיעות כבדרך אגב. בדרך כלל מופיעים דיני עבד עברי בתוך דיני קידושין וגירושין בגלל העובדה שהוא נקנה ומשתחרר בדרכים דומות ודיניו דומים במישורים מסוימים לדיני נשים ולפעמים גם בדיני ממונות מתוקף היותם קנין ממוני של האדון בעל מאפיינים יחודיים.

 

 

מהות דין עבד עברי

בפרשת משפטים דיני עבד עברי ("נמכר בגנבתו") מופיעים בין דיני נזיקין ופלילים, בפרשת בהר ("מוכר עצמו")בדיני שמיטה ובפרשת ראה ("נמכר בגנבתו") בצמוד לדיני שמיטה וצדקה. הופעת העבדות בהקשרים שונים בתורה מלמדת על האספקטים השונים שלה : משפטי, כלכלי, חברתי,מוסרי, אישותי (באמה עבריה), רוחני ועוד. הרמב"ם בחר להתייחס לעבדות בדיני קנין אחרי הלכות שכנים ושלוחים כלומר ניתן לראות בכך עסקה כלכלית בין שני אנשים ולא בדיני שמיטה (רוחני – כמו שבת שעיקר ענינה רוחני, אך יש בה גם צד סוציאלי) או צדקה (חברתי-מוסרי ולא כלכלי-מסחרי. צדקה לא משתלמת מבחינה כלכלית גרידא) ניתן להניח שלדעתו קניית עבד היא עסקה כלכלית "משתלמת" לכל הצדדים.  בי"ד החזקה פוסק הרמב"ם הלכות לעתיד לבוא, לזמן שעם ישראל ישוב לארצו ויחיה בה חיי מדינה עצמאיים על פי התורה, שהרי מובאים בו הלכות מלכים ומלחמותיהם,קרבנות, פרה אדומה וכו'.ניתן להסיק ממיקום הלכות עבדים בספר קנין שהוא ראה בעבדות חלק אינטגרלי מהמערכת החברתית- כלכלית שאמורה לפעול בעם שנוהג על פי התורה (ראה גם נספח 3 שם משמע שכאשר עם ישראל ישוב לארצו וכל שבט ישב בנחלתו מצות היובל עתידה לחזור ואיתה מצות עבד עברי ) בשונה משמיטה וצדקה שבהן השכר מהקב"ה מובטח, אך במישור הכספי הישיר אין לכך הצדקה כלכליות .

 

על פי התורה אדם יכול להפוך לעבד עברי באחת מהדרכים הבאות:

1. אדם שגנב ואין לו לשלם את הקרן- שווי הגניבה
2. אדם שהעני ואין לו כלום ומחליט למכור עצמו לעבדות

לא בכדי קשרה התורה בין שני מקרים אלו. כפי שראינו לעיל בין שני נושאים אלו קיים קשר הדוק. מטרת העבדות היא טיפול בשורש הבעיה מבחינה כלכלית-חברתית לכלל ופסיכולוגית-נפשית לפרט. מסיבה זו  התורה נותנת לנו פתרון דומה לשתי הבעיות, אם כי קיימים מספר הבדלים בין הפתרונות[19] .

כאמור לעיל, הראשון שמפרט בצורה מסודרת את דיני עבד עברי לאורך מסורת הפסיקה בהלכה היהודית הוא הרמב"ם בספרו "היד החזקה". מפורטים בו דיני הקניה, השימוש והשחרור של עבד ואמה עבריים מבחינה הלכתית- משפטית. רס"ג[20] מביא את מצות שחרור עבד עברי בספר המצוות (נספח 4 בעשה ס"ב). ספר החינוך[21] (נספח 5) מביא תמצות קצר של דיני עבד עברי ופירוש "מנחת חינוך" עליו מתפלפל בכל דיני עבד עברי בצורה מסודרת. מפרשים רבים לתורה כגון "רקנאטי"[22] (נספח 6), "אור החיים"[23] (נספח 7)ואחרים מפרשים את פרשיות עבד עברי בצורה רוחנית על סדר הפסוקים כיחס בין ישראל לקב"ה, בין האדם לעצמו וכדו'. רש"י  מביא פירוש הלכתי על סדר הפסוקים. הרש"ר הירש[24] (נספח 8) מבין את סוגיית עבד עברי כדרך לתיקון החברה במקום בתי כלא.   ההבדלים בין צורות ההתייחסות נובעים, בין השאר, מהזוית בה בוחר הפרשן לבחון את הסוגיה.

ההתמקדות במאמר זה היא בפן הרעיוני של סוגיית עבד עברי ולעניין זה יותר מתאים היה סידור הלכות עבד עברי על פי הרש"ר הירש בפירושו לתורה, בו הוא מסביר את ההגיון שבדיני עבד עברי על פי סדר הפסוקים בפרשת משפטים. אך על מנת להתייחס לעניין בצורה מקיפה, נכון יותר לבחון את הנושא לאור הלכות עבדים ברמב"ם.

בהלכות עבדים ברמב"ם ישנם מספר סוגי עבדים  (נמכר בגניבתו, מוכר עצמו, אמה עבריה, עבד כנעני, ישראל שמכר עצמו לגוי) בשני הסוגים הראשונים ההתמקדות היא בפן הכלכלי חברתי מוסרי ולכן נתמקד בהם. לעומת זאת בשאר סוגי העבדות קיימים אספקטים נוספים שאינם קשורים ישירות למאמר זה ולכן יוזכרו רק כאשר הם נוגעים לבירור דיני שני הסוגים הראשונים.

אמה עבריה אמורה לכתחילה להיות מיועדת לאדון או לבנו למטרת נישואין . עיקר מטרת דין זה הוא הגנה על ילדה קטנה שאין להוריה יכולת לפרנסה בתקוה שבדרך זו תגדל בצורה טובה ונכונה יותר. לא סביר ש"מעשה ידיה" של קטנה משתלם כלכלית לאדון אלא מדובר כאן בסוגיה אישותית במהותה והענין הכספי משני לו.ניתן לראות זאת גם מהעובדה  שכסף הקניה הופך לכסף קידושין (כיום נהוג לתת טבעת במקום כסף) ברגע הייעוד ("ואינו צריך ליתן לה כלום שמעות ראשונות לקידושין ניתנו" פרק ד הלכה ז ברמב"ם) כלומר קניית האמה מתבררת כקידושין למפרע . מדברי ה"משנה למלך"[25]  ברור שמדובר במצב של חוסר כל כשעומדת בפני האב הברירה למכור את עצמו או את בתו ולמען עתיד המשפחה נאלץ לבחור בברירה השניה "ופירש"י בע"כ (בעל כורחו) דאב אם יש לו ונראה דלעולם לא כפינן לאב על כסף מכירתה שיחזירם לאדון אלא אם היו לו קרקעות ומכר את בתו מפני שהיה חס עליהם או שנפלו לו נכסים בירושה לאחר מכן הוא שכופין לאב לפדותה וז"ש (זהו שאמר) רש"י אם יש לו דאלת"ה (דאי לא תימא הכי) למה ליה למימר אם יש לו פשיטא דאם אין לו לא כייפינן ליה דאטו היעלה על הדעת שנכוף אותו שישכיר עצמו כדי לפדותה…" (משנה למלך הלכות עבדים פרק ד הלכה ב). במקרה שהאדון לא לוקח אותה לאשה לו או לבנו הוא מחויב לתת לה "מענק שחרור" כמו של עבד עברי (פרק ג הלכה י"ב) שיאפשר לה להמשיך בחייה בכבוד ולהתחתן עם אחר.

עבד כנעני חייב לטבול לשם עבדות וכאשר הוא ברשות אדון יהודי הוא מחוייב במצוות כאשה יהודיה (פטור ממצוות עשה שהזמן גרמא). כאשר עבד כנעני משתחרר הוא הופך מיד להיות יהודי לכל דבר המחוייב בכל המצוות ויכול אף להערים ולטבול לשם בן חורין במקום לעבדות (רמבם פרק ח' הלכות יז-כ). ולכן יש כאן צד משמעותי של גיור "ומותר לשחררו לדבר מצוה, אפילו היא מדבריהם, כגון שלא היו בבית הכנסת י' הרי זה משחרר עבדו ומשלים בו מנין י', וכן כל כיוצא בזה"…"המוכר עבדו לעובד כוכבים או לגר תושב, יצא לחירות" ( שולחן ערוך יורה דעה סימן רסז) שמעצב במידה רבה את מהות העבד הכנעני ואת ההלכות לגביו. ניתן אולי לראות בתקופת העבדות תקופת הסתגלות ולמידה לחיים יהודיים. "אחד הגרים ואחד העבדים המשוחררים, דין אחד לכולם" (שולחן ערוך אבן העזר סימן ד סעיף כב).

ישראל שמכר עצמו לגוי , דיניו שונים מעט ממי שמכר עצמו לישראל אחר כאשר השוני העיקרי הוא שמצווה על כל אחד מישראל (כולל על עצמו) לפדותו ("מצווה ביד כל אדם מישראל לפדותו" פרק ב הלכה ז) על מנת "שלא יטמע בין הגוים" כפי שמסביר שם הרמב"ם.

ניתן לומר ש"נמכר בגניבתו" ו"מוכר עצמו" הם "נושאי הליבה" בסוגיית עבד עברי .כך משתמע גם מלשון הרמב"ם בתחילת הלכות עבדים :" עבד עברי האמור בתורה זה ישראלי שמכרו אותו ב"ד על כרחו או המוכר עצמו לרצונו," (פרק א הלכה א) .

 

 

 

 

סיכום הלכות עבד עברי לפי הרמב"ם (פירוט בנספח)

על פי התורה אדם יכול להפוך לעבד עברי באחת מהדרכים הבאות:

אדם שגנב ואין לו לשלם את הקרן- שווי הגניבה, או, אדם שהעני ואין לו כלום ומחליט למכור עצמו לעבדות. פתרון זה מיועד לאדם שנמצא בחובות כבדים ביותר או לאדם שאיכות החיים הפיזית שלו חשובה לו יותר מכבודו. הפתרון אינו מיועד לחלשים בחברה- נשים וגרים, על החברה לדאוג לקבוצות אלו בצורה יותר מתחשבת ועדינה. מותר להמכר רק למשפחה המהווה דוגמא חיובית. יש לנהוג בעבד בכבוד מרגע מכירתו, בצורה שלא ידעו שהוא עבד ואסור לצער אותו בשום אופן. על האדון להשוות את רמת החיים של העבד ומשפחתו לרמת החיים שלו. על האדון לפתח את הקריירה של העבד במידת האפשר. על העבד לנהוג בעצמו מנהג עבדות, נאמנות מוחלטת לאינטרסים של האדון וזמינות בכל שעה. בכל שלב יכול העבד לפדות את עצמו ולצאת לחופשי, בכל מקרה, יוצא לחופשי ביובל. עבד שלא רוצה להשתחרר בסוף שש השנים שנגזרים על מי שנמכר בגנבתו- תרצע אוזנו. על האדון לתת לעבד מענק שחרור לא מתכלה עם יציאתו כדי שיהיה לו בסיס לעסק עצמאי.

העבדות על פי ההלכה היא חלק אינטגרלי ממערכת החיים שאמורה להתקיים במדינה היהודית העתידית.

 

 

 

המקורות העוסקים בסוגיית עבד עברי בתורה

 

פרשת משפטים פרק כ"א.

(א) וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם:

(ב) כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד וּבַשְּׁבִעִת יֵצֵא לַחָפְשִׁי חִנָּם:

(ג) אִם בְּגַפּוֹ יָבֹא בְּגַפּוֹ יֵצֵא אִם בַּעַל אִשָּׁה הוּא וְיָצְאָה אִשְׁתּוֹ עִמּוֹ:

(ד) אִם אֲדֹנָיו יִתֶּן לוֹ אִשָּׁה וְיָלְדָה לוֹ בָנִים אוֹ בָנוֹת הָאִשָּׁה וִילָדֶיהָ תִּהְיֶה לַאדֹנֶיהָ וְהוּא יֵצֵא בְגַפּוֹ:

(ה) וְאִם אָמֹר יֹאמַר הָעֶבֶד אָהַבְתִּי אֶת אֲדֹנִי אֶת אִשְׁתִּי וְאֶת בָּנָי לֹא אֵצֵא חָפְשִׁי:

(ו) וְהִגִּישׁוֹ אֲדֹנָיו אֶל הָאֱלֹהִים וְהִגִּישׁוֹ אֶל הַדֶּלֶת אוֹ אֶל הַמְּזוּזָה וְרָצַע אֲדֹנָיו אֶת אָזְנוֹ בַּמַּרְצֵעַ וַעֲבָדוֹ לְעֹלָם:

 

פרשת בהר פרק כ"ה.

(לט) וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ עִמָּךְ וְנִמְכַּר לָךְ לֹא תַעֲבֹד בּוֹ עֲבֹדַת עָבֶד:

(מ) כְּשָׂכִיר כְּתוֹשָׁב יִהְיֶה עִמָּךְ עַד שְׁנַת הַיֹּבֵל יַעֲבֹד עִמָּךְ:

(מא) וְיָצָא מֵעִמָּךְ הוּא וּבָנָיו עִמּוֹ וְשָׁב אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ וְאֶל אֲחֻזַּת אֲבֹתָיו יָשׁוּב:

(מב) כִּי עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לֹא יִמָּכְרוּ מִמְכֶּרֶת עָבֶד:

(מג) לֹא תִרְדֶּה בוֹ בְּפָרֶךְ וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ:

(מד) וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ אֲשֶׁר יִהְיוּ לָךְ מֵאֵת הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתֵיכֶם מֵהֶם תִּקְנוּ עֶבֶד וְאָמָה:

(מה) וְגַם מִבְּנֵי הַתּוֹשָׁבִים הַגָּרִים עִמָּכֶם מֵהֶם תִּקְנוּ וּמִמִּשְׁפַּחְתָּם אֲשֶׁר עִמָּכֶם אֲשֶׁר הוֹלִידוּ בְּאַרְצְכֶם וְהָיוּ לָכֶם לַאֲחֻזָּה:

(מו) וְהִתְנַחַלְתֶּם אֹתָם לִבְנֵיכֶם אַחֲרֵיכֶם לָרֶשֶׁת אֲחֻזָּה לְעֹלָם בָּהֶם תַּעֲבֹדוּ וּבְאַחֵיכֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ בְּאָחִיו לֹא תִרְדֶּה בוֹ בְּפָרֶךְ: ס

(מז) וְכִי תַשִּׂיג יַד גֵּר וְתוֹשָׁב עִמָּךְ וּמָךְ אָחִיךָ עִמּוֹ וְנִמְכַּר לְגֵר תּוֹשָׁב עִמָּךְ אוֹ לְעֵקֶר מִשְׁפַּחַת גֵּר:

(מח) אַחֲרֵי נִמְכַּר גְּאֻלָּה תִּהְיֶה לּוֹ אֶחָד מֵאֶחָיו יִגְאָלֶנּוּ:

(מט) אוֹ דֹדוֹ אוֹ בֶן דֹּדוֹ יִגְאָלֶנּוּ אוֹ מִשְּׁאֵר בְּשָׂרוֹ מִמִּשְׁפַּחְתּוֹ יִגְאָלֶנּוּ אוֹ הִשִּׂיגָה יָדוֹ וְנִגְאָל:

(נ) וְחִשַּׁב עִם קֹנֵהוּ מִשְּׁנַת הִמָּכְרוֹ לוֹ עַד שְׁנַת הַיֹּבֵל וְהָיָה כֶּסֶף מִמְכָּרוֹ בְּמִסְפַּר שָׁנִים כִּימֵי שָׂכִיר יִהְיֶה עִמּוֹ:

(נא) אִם עוֹד רַבּוֹת בַּשָּׁנִים לְפִיהֶן יָשִׁיב גְּאֻלָּתוֹ מִכֶּסֶף מִקְנָתוֹ:

(נב) וְאִם מְעַט נִשְׁאַר בַּשָּׁנִים עַד שְׁנַת הַיֹּבֵל וְחִשַּׁב לוֹ כְּפִי שָׁנָיו יָשִׁיב אֶת גְּאֻלָּתוֹ:

(נג) כִּשְׂכִיר שָׁנָה בְּשָׁנָה יִהְיֶה עִמּוֹ לֹא יִרְדֶּנּוּ בְּפֶרֶךְ לְעֵינֶיךָ:

(נד) וְאִם לֹא יִגָּאֵל בְּאֵלֶּה וְיָצָא בִּשְׁנַת הַיֹּבֵל הוּא וּבָנָיו עִמּוֹ:

(נה) כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם:

 

פרשת ראה פרק ט"ו.

(יא) כִּי לֹא יֶחְדַּל אֶבְיוֹן מִקֶּרֶב הָאָרֶץ עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לֵאמֹר פָּתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לְאָחִיךָ לַעֲנִיֶּךָ וּלְאֶבְיֹנְךָ בְּאַרְצֶךָ: ס

(יב) כִּי יִמָּכֵר לְךָ אָחִיךָ הָעִבְרִי אוֹ הָעִבְרִיָּה וַעֲבָדְךָ שֵׁשׁ שָׁנִים וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת תְּשַׁלְּחֶנּוּ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ:

(יג) וְכִי תְשַׁלְּחֶנּוּ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ לֹא תְשַׁלְּחֶנּוּ רֵיקָם:

(יד) הַעֲנֵיק תַּעֲנִיק לוֹ מִצֹּאנְךָ וּמִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ אֲשֶׁר בֵּרַכְךָ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ תִּתֶּן לוֹ:

(טו) וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיִּפְדְּךָ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה הַיּוֹם:

(טז) וְהָיָה כִּי יֹאמַר אֵלֶיךָ לֹא אֵצֵא מֵעִמָּךְ כִּי אֲהֵבְךָ וְאֶת בֵּיתֶךָ כִּי טוֹב לוֹ עִמָּךְ:

(יז) וְלָקַחְתָּ אֶת הַמַּרְצֵעַ וְנָתַתָּה בְאָזְנוֹ וּבַדֶּלֶת וְהָיָה לְךָ עֶבֶד עוֹלָם וְאַף לַאֲמָתְךָ תַּעֲשֶׂה כֵּן:

(יח) לֹא יִקְשֶׁה בְעֵינֶךָ בְּשַׁלֵּחֲךָ אֹתוֹ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ כִּי מִשְׁנֶה שְׂכַר שָׂכִיר עֲבָדְךָ שֵׁשׁ שָׁנִים וּבֵרַכְךָ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה: פ

 

 

נספחים תורניים.

1. תלמוד בבלי מסכת כתובות דף ס"ז:

ראש הטופס

 

2. אגרות ראי"ה אגרת פ"ט
3. רמב"ם הלכות שמיטה ויובל פרק י' הלכה ח'.

משגלה שבט ראובן ושבט גד וחצי שבט מנשה בטלו היובלות שנאמר וקראתם דרור בארץ לכל יושביה בזמן שכל יושביה עליה, והוא שלא יהיו מעורבבין שבט בשבט אלא כולן יושבים כתקנן, בזמן שהיובל [נוהג בארץ] נוהג בחו"ל שנאמר יובל היא בכ"מ (בכל מקום י.ב.) בין בפני הבית בין שלא בפני הבית.

הלכה ט

ובזמן שהיובל נוהג נוהג דין עבד עברי, ודין בתי ערי חומה, ודין שדה חרמים ודין שדה אחוזה, ומקבלין גר תושב ונוהגת שביעית בארץ והשמטת כספים בכל מקום מן התורה, ובזמן שאין היובל [נוהג] אינו נוהג אחד מכל אלו חוץ משביעית בארץ, והשמטת כספים בכל מקום מדבריהם כמו שביארנו.

שולחן ערוך יורה דעה סימן רס"ז סעיף יד'.

אין עבד עברי נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג. והני מילי למקנייה גופיה לשאר דיני עבד עברי, אבל היכא דקנייה שבאי למעשה ידיו בדינא דמלכותא, כגון שנשבה במלחמה שמכרוהו גובי המס, הדר מצי לזבוני ישראל למעשה ידיו, ומצי האי עבד למיהב לרביה ישראל דמי מקנתו או דמי שוויו, ונפיק, ויד האדון על התחתונה ליקח הפחות.

 

4.רבי סעדיה גאון (רס"ג), ספר המצוות.

 

5.רבי אהרון הלוי מברצלונה (רא"ה), ספר החינוך.

 

 

6. ריקאנטי שמות פרק כא פסוק ב .

(ב) כי תקנה עבד עברי שש שנים יעבוד ובשביעית יצא לחפשי חנם [שם ב']. התחיל המשפט הראשון בעבד עברי, מפני שיש בשלוח העבד בשנה שביעית סוד שמיטין ויובלות, ובמקומו יתבאר בגזירת האל. ואמרו רבותינו ז"ל [ויקרא רבה כ"ט, ט'] כל שביעי חשוב, למעלה רקיע השביעי חביב, שמים רקיע שחקים זבול מעון מכון ערבות, ערבות חביב שנאמר [תהלים ס"ח, ה'] סולו לרוכב בערבות. בארצות השביעי חביבה, ארץ אדמה ארקא גיא נשייה חלד תבל, תבל חביבה שנאמר [שם ט', ט'] ישפוט תבל בצדק. בדורות השביעי חשוב, אדם שת אנוש קינן מהללאל ירד חנוך, והוא חביב שנאמר [בראשית ה', כ"ד] ויתהלך חנוך את האלהים. בבנים השביעי חשוב, אליאב אבינדב שמה יהונדב אונם שפטיה דוד השביעי, והוא חשוב מכולם. במלכים השביעי חביב, שאול איש בושת דוד שלמה רחבעם אביה אסא, והוא החביב שנאמר [דברי הימים ב' י"ד, י'] ויקרא אסא אל י"י אלהיו. בשמיטות השביעית חביבה שנאמר [ויקרא כ"ה, י'] וקדשתם את שנת החמשים שנה. בשנים השביעית חביבה שנאמר [שמות כ"ג, י"א] והשביעית תשמטנה ונטשתה. בימים השביעי חשוב שנאמר [בראשית ב', ג'] ויברך אלהים את יום השביעי.

בחדשים השביעי חביב, הוי אומר [ויקרא כ"ג, כ"ד] בחודש השביעי.

 

7. רבי חיים בן עטר, פירוש "אור החיים" על התורה.

 

 

8. הרב שמשון רפאל הירש, פירוש על התורה.

 

 

8. רבי דוד בן זמרא (רדב"ז), שו"ת רדב"ז.

 

9. ש"ך חושן משפט סימן שלג ס"ק יז. (יז) בקבע שלש שנים כו' – וכן הוא בד"מ ר"ס של"א ובספר באר שבע דף קי"ב ע"ב ובספר אגודת אזוב דף ק"ז ע"ד כתבו דט"ס הוא וצ"ל יותר מג' שנים שכן הוא בהגה"מ ודבריהם נכונים שכן מבואר בהגה"מ שם להדיא וז"ל כי לי בני ישראל עבדים ולא עבדים לעבדים תימה אם כן כשם שאסור למכור בע"ע כך יהא אסור להשכיר עצמו מדקרי הכא פועל עבד וי"ל דפועל לא מיקרי עבד אלא שכיר והא דילפינן ליה מעבד היינו לענין קולא והיינו דכתי' כי משנה שכר שכיר עבדך דהיינו שש כדכתי' בישעי' שלש שנים כימי שכיר א"כ ע"ע ו' שנים היינו משנה שכר שכיר ונ"ל דמה"ט יש ליזהר למלמד או לסופר או שאר מלאכו' שלא להשכיר עצמן להיות בבי' ב"ה בקבע עמו ולהיו' סמוך על שלחנו בלי הפסק יותר מג' שנים דכל טפי מג' שנים נפקא לי' מתורת שכיר ועבד (נ"ל שצ"ל אע"ג דעבד כו') גמור לא הוי לכל הלכותיו מ"מ כיון דנפקא מתורת שכיר קאעבר על כי לי בני ישראל עבדים וקצת ראי' מפ' מפנין מעשה באדם א' שירד מגליל העליון והשכיר עצמו אצל בע"ה ג' שנים כו' ומדנקט ג' שנים משמע דטפי לא מצי לאשתעבודי תשו' הר"מ עכ"ל (וכן הוא באבן עזרא פ' ראה ע"ש) והע"ש והסמ"ע לא הרגישו בזה והבינו דג' שנים אסור וכתבו הטעם דג' שנים שם שכיר עליו ואסור להיות שכיר ואישתמיטתהו הגהת מרדכי הנ"ל דאדרבה שכיר מותר אלא דטפי מג' שנים אסור דנפקא ליה מתורת שכיר, עוד כ' בס' באר שבע שם דמדברי התוספות פ"ק דב"מ דף י' משמע שמותר אפי' יותר מג' שנים שכתבו וז"ל כי לי בני ישראל עבדים נ"ל דמ"מ מותר להשכיר עצמו דדוקא ע"ע שא"י לחזור בו ואינו יוצא קודם זמנו אלא בשטר שחרור עובר משום עבדי הם עכ"ל וגם במרדכי פ' האומנין כ' כדברי התוס':

 

10. קדושת יום טוב רבי יום טוב בן ישראל יעקב אלגאזי.
11. מהר"ם שיק על תרי"ג מצוות מצווה שמ"ח אות ב'.
12. שמואל א פרק ח.

(יא) וַיֹּאמֶר זֶה יִהְיֶה מִשְׁפַּט הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר יִמְלֹךְ עֲלֵיכֶם אֶת בְּנֵיכֶם יִקָּח וְשָׂם לו ֹבְּמֶרְכַּבְתּוֹ וּבְפָרָשָׁיו וְרָצוּ לִפְנֵי מֶרְכַּבְתּוֹ:(יב) וְלָשׂוּם לוֹ שָׂרֵי אֲלָפִים וְשָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְלַחֲרֹשׁ חֲרִישׁוֹ וְלִקְצֹר קְצִירוֹ וְלַעֲשׂוֹת כְּלֵי מִלְחַמְתּוֹ וּכְלֵי רִכְבּוֹ:(יג) וְאֶת בְּנוֹתֵיכֶם יִקָּח לְרַקָּחוֹת וּלְטַבָּחוֹת וּלְאֹפוֹת:(יד) וְאֶת שְׂדוֹתֵיכֶם וְאֶת כַּרְמֵיכֶם וְזֵיתֵיכֶם הַטּוֹבִים יִקָּח וְנָתַן לַעֲבָדָיו:(טו) וְזַרְעֵיכֶם וְכַרְמֵיכֶם יַעְשֹׂר וְנָתַן לְסָרִיסָיו וְלַעֲבָדָיו:(טז) וְאֶת עַבְדֵיכֶם וְאֶת שִׁפְחוֹתֵיכֶם וְאֶת בַּחוּרֵיכֶם הַטּוֹבִים וְאֶת חֲמוֹרֵיכֶם יִקָּח וְעָשָׂה לִמְלַאכְתּוֹ:(יז) צֹאנְכֶם יַעְשֹׂר וְאַתֶּם תִּהְיוּ לוֹ לַעֲבָדִים:

 

13. רש"ר הירש, פירוש על התורה, פרשת בהר.

 

 

עקרונות עבד עברי על פי סדר ההלכות של הרמב"ם

 

פרק א

 

הלכה א

רמב"ם הלכות עבדים פרק א הלכה א : "כיצד גנב ואין לו לשלם את הקרן ב"ד מוכרין אותו כמו שאמרנו בהלכות גניבה, ואין לך איש בישראל שמוכרין אותו בית דין אלא הגנב בלבד" רק אדם שגנב ואין לו לשלם את שווי הגניבה בית הדין מוכר אותו לעבד על מנת לשלם לנגנב את שוויה אבל לא על מנת לשלם את הקנסות המוטלים עליו. התשלום שבין אדם לחברו (המקביל ל"דין האזרחי" בימינו) חייב להיות משולם במלואו על ידי הגנב גם במחיר חירותו. לעומת זאת לטובת הקנס שהוא "תשלום חובו לחברה" ("הדין הפלילי" בימינו) לא שוללים את חירותו של האדם . שלילת חירות מאדם היא מוצא אחרון בלבד ומתבצעת רק כאשר אין לגנב  אפשרות להחזיר את שווי הגניבה עצמה ולא כעונש רק מי ש"שקוע עמוק בבוץ" ימכר לעבדות כלומר , לא לוקחים אדם מבוסס והופכים אותו לעבד אלא רק מיקרי קיצון – כאלה שגונבים יותר ממה שיש להם. ניתן לשער שמצב כזה יכול להתקיים כתוצאה מרעבתנות וחמדנות קיצונית או מחובות גדולים שאותו אדם מרגיש צורך לשלם גם במחיר של פשיעה.

"מוכר עצמו כיצד זה ישראל שהעני ביותר נתנה לו תורה רשות למכור את עצמו שנאמר כי ימוך אחיך עמך ונמכר לך ואינו רשאי למכור את עצמו ולהצניע את דמיו או לקנות בהם סחורה או כלים או ליתנם לבעל חוב אלא אם כן צריך לאכלן בלבד, ואין אדם רשאי למכור את עצמו עד שלא ישאר לו כלום ואפילו כסות לא תשאר לו ואח"כ ימכור את עצמו". (שם) רק אדם שאין לו שום רכוש ואין לו מה לאכול רשאי למכור עצמו לעבדות . בכסף שמקבל העבד עבור מכירתו אסור לו לקנות סחורה או בגדים אלא רק אוכל. סוגיית מוכר עצמו ברמב"ם מעלה שתי תמיהות:

1. מה יחס התורה וההלכה למוכר עצמו לעבדות- מצד אחד הפתרון מוצע על ידי התורה כמענה לאדם שהפך להיות עני ועל פי הרמב"ם אם המכירה נעשתה כדין אין על קרוביו (ולא על עצמו) חיוב לפדות אותו, חיוב כזה קיים רק במוכר עצמו לגוי (פרק ב הלכה ז).(אם היה חיוב כזה- היה חייב לפדות עצמו ברגע שמקבל את כסף מכירתו שאז יש לו בדיוק את הסכום הדרוש על מנת לפדות את עצמו…). מצד שני אדם שרוצה להשאר עבד רוצעים את אוזנו והיחס לכך בגמרא שלילי : "רבן יוחנן בן זכאי היה דורש את המקרא הזה כמין חומר: מה נשתנה אזן מכל אברים שבגוף? אמר הקב"ה: אזן ששמעה קולי על הר סיני בשעה שאמרתי +ויקרא כה+ כי לי בני ישראל עבדים – ולא עבדים לעבדים, והלך זה וקנה אדון לעצמו – ירצע. ור"ש ב"ר היה דורש את המקרא הזה כמין חומר: מה נשתנה דלת ומזוזה מכל כלים שבבית? אמר הקב"ה: דלת ומזוזה שהיו עדים במצרים, בשעה שפסחתי על המשקוף ועל שתי המזוזות ואמרתי כי לי בני ישראל עבדים – ולא עבדים לעבדים, והוצאתים מעבדות לחירות, והלך זה וקנה אדון לעצמו – ירצע בפניהם". (תלמוד בבלי מסכת קידושין דף כ"ב:)

הרמ"א[26]  כותב בהערותיו ("הגה")על ה"שולחן ערוך" :  "התחיל הפועל במלאכה, וחזר בו בחצי היום, חוזר, ואפילו קבל כבר דמי שכירותו ואין בידו לשלם לבעל הבית, יכול לחזור בו והמעות חוב עליו, שנאמר: כי לי בני ישראל עבדים (ויקרא כה, נה), ולא עבדים לעבדים. הגה: ומהאי טעמא אסור לפועל, אפילו מלמד או סופר, להשכיר עצמו להיות בבית בעל הבית בקבע שלשה שנים (הגהות מרדכי פרק האומנין)". (חושן משפט סימן של"ג סעיף ג') לכאורה ניתן להבין מכאן שאסור לאדם למכור עצמו לעבדות בשום אופן שכן על עבודה כשכיר הוטל איסור כדי שלא ידמה לעבדות. ש"ך[27]  מסביר שמדובר רק במצב שיש לו מה לאכול שאז גם הרמב"ם אסר על אדם למכור עצמו, אך לא כאשר אין לו אפילו כסות שאז מותר לו למכור עצמו לעבד ולכן כמובן שמותר לו להשכיר עצמו לתקופה ארוכה. לסיכום: העבדות היא דבר שלילי כאשר אינה חיונית ויש דרכים אחרות לפתור את הבעיות, אך במצב של חוסר כל אין לאדם בעיה למכור עצמו לעבדות.

2.אם הוא אינו רשאי לחסוך את הכסף ולא לקנות בו מוצרי צריכה אלא רק מזון מה יעשה עם הכסף שהרי האחריות למזונותיו מוטלת על בעל הבית?

לשאלה זו מציע הרדב"ז[28] (נספח 8) כמה תשובות:

1.העבד התנה עם האדון שלא יזון אותו ואת משפחתו וכסף הקניה משמש את העבד לקניית מזונותיו ומזונות ביתו.פתרון זה נדחה על ידו כיוון שהוא דחוק

2."אם עבר ומכר עצמו ונתן דמיו לבעל חובו" מדובר באדם שבעל חובו לוחץ אותו מאד בצורה כלשהיא והוא מעדיף למכור את עצמו לעבדות ולהחזיר את החוב למרות האיסור. ניתן לחשוב על שני מצבים שיכולים להביא אדם לעשות זאת:

2.1. בעל חוב תקיף שלוחץ אותו בצורה קיצונית

2.2. חוב שיוצר לחייב אי נעימות קיצונית

3. "א"נ כגון שהיה גרגרן ביותר ולא יספיקו לו מזונות שנותן לו רבו שהרי אין רבו חייב אלא להשוותו לעצמו במאכל ובמשתה" מדובר באדם רעבתן בצורה קיצונית שהמזון שמספק לו בעליו (שחייב להיות ברמת האיכות של מזונו של האדון) אינו מספיק טוב בשבילו והוא משתמש בכסף מכירתו לרכישת מזון משובח יותר.

לסיכום, גם כאן, כמו "בנמכר בגניבתו", ניתן לומר שפתרון העבדות מיועד לאדם שנמצא בחובות כבדים ביותר או לאדם שאיכות החיים הפיזית שלו חשובה לו יותר מכבודו.

 

הלכה ב

" כבר ביארנו שאין האשה נמכרת בגניבתה וכן אינה מוכרת את עצמה ואינה קונה לא עבד עברי ולא עבד כנעני מפני החשד" (רמב"ם הלכות עבדים פרק א הלכה ב) מצב בו אישה נמכרת לשפחה עלול להיות מסוכן עקב החשש לניצול מיני .לצערנו חשש זה רלוונטי לא פחות גם בימינו, שכן, לצערנו תופעת הסחר בבני אדם קיימת כיום בהיקף רחב בעולם בכלל ובמדינת ישראל שנמצאת באחד המקומות הגבוהים בעולם מבחינת היקף הסחר בנשים, בפרט (נספח ד). רוב אותן נשים  חשבו שהן מגיעות לישראל על מנת לעבוד בעבודות מסודרות אך חולשתן מנוצלת על ידי פושעים בצורה אכזרית. ניתן לומר ככלל ששעבוד אישה למרות חיצונית טומנת בחובה סכנה מובנית של ניצול מיני.

התייחדות של אישה  נשואה עם זר אסורה על פי ההלכה מחשש לניאוף ולכן אישה אינה רשאית לקנות עבד עברי. אם העבד נמצא איתה בבית באופן קבוע ומשרת אותה החשש להרס התא המשפחתי סביר ביותר מבחינה מציאותית . לא כאן המקום להכביר במילים על התוצאות ההרסניות של אחוזי הגירושין העולים על החברה ועל הכלכלה.

"ואין הגר נקנה בעבד עברי שנאמר ושב אל משפחתו מי שיש לו משפחה" (שם) מפשט לשון  הרמב"ם נראה שכוונתו שגר לא יכול להמכר לעבדות אולם האחרונים[29]  (נספח 10)  התלבטו בהבנת כוונת הרמב"ם בשאלה האם הוא נמכר בגניבתו. שניהם  העלו הצעה שכוונתו שיכול להמכר אך יש הבדלים בתנאי המכירה (לא עובד את בנו של האדון במותו/לאו דווקא שש שנים) ע"פ מהרי"ט הסיבה היא: "התורה הקל על הגר כדי של ישוב לסורו" כלומר ניתן להיווכח שהפן החינוכי מהווה שיקול מכריע גם במקרה זה.

 

למי אפשר להמכר?

 

הלכה ג

מותר לבית הדין למכור ולאדם למכור עצמו רק ליהודי ואם עבר ומכר עצמו לגוי מכור. כאן באות לידי ביטוי שתיים ממטרות העבדות:

חינוך- מותר להמכר רק לאדם שתהיה לו השפעה חיובית על הנמכר .

קיום פיזי- במידה ובמצב הכלכלי הנוכחי לא מתאפשר להמכר למשפחה טובה ועל מנת להתקיים האדם נאלץ למכור עצמו לגוי, המכירה קיימת, אך בכפוף לתנאים המופיעים בהלכה הבאה .

 

הלכה ד (וכן פרק ב' הלכות ו' ז')

מצווה לפדות מי שמכר עצמו או נמכר לגוי על מנת שלא יטמע בין הגויים "והקרוב הקרוב קודם" שנאמר "או דודו או בן דודו יגאלנו" כלומר מצווה על קרוביו לפדותו על פי סדר הקרבה המשפחתית אליו ולבית הדין יש סמכות לכפות את הקרובים לפדותו. אם פדו אותו יוצא לחירות ולא הופך לעבד של הפודה. "ויש לו ללוות ולגאול עצמו מיד הגוי" – צריך ללוות על מנת להשתחרר מהגוי. בעבד ליהודי אינו מצווה לעשות כן.

 

כבודו ותנאיו של העבד.

 

הלכה ה

"אחד המוכר את עצמו או שמכרוהו ב"ד אינו נמכר בפרהסיא על אבן המקח ולא בסימטא כדרך שהעבדים נמכרין שנאמר לא ימכרו ממכרת עבד אינו נמכר אלא בצנעה ודרך כבוד". כבר במכירה יש להקפיד על כבודו של העבד. שלב המכירה הוא הקשה ביותר מבחינה נפשית, בשלב זה מאבד האדם את חירותו ובו נקבע עתידו לשנים הקרובות ולכן צריך להתבצע ב"צנעה"- שלא יתבזה לעיני הציבור ולא יתבייש וכדי שלא ידעו שהוא עבד (כמפורט בהלכה ו')ו"דרך כבוד" על מנת להתחיל את יחסי העבדות בצורה של כבוד הדדי שאמורה להמשך לאורך כל תקופת העבדות." מכאן אמרו כל הקונה עבד עברי כקונה אדון לעצמו, וחייב לנהוג בו מנהג אחוה שנאמר ובאחיכם בני ישראל, ואע"פ כן צריך העבד לנהוג בעצמו מנהג עבדות באותן העבודות שהוא עושה לו" (שם,הלכה ט).

 

הלכה ו

"כל עבד עברי אסור לעבוד בו בפרך, ואיזו היא עבודת פרך זו עבודה שאין לה קצבה ועבודה שאינו צריך לה אלא תהיה מחשבתו להעבידו בלבד שלא יבטל מכאן אמרו חכמים שלא יאמר לו עדור תחת הגפנים עד שאבא שהרי לא נתן לו קצבה, אלא יאמר לו עדור עד שעה פלונית או עד מקום פלוני, וכן לא יאמר לו חפור מקום זה והוא אינו צריך לו ואפילו להחם לו כוס של חמין או להצן ואינו צריך לו אסור ועובר עליו בלא תעשה  ".

הראב"ד [30] בהשגותיו על הרמב"ם משיג על דבריו בחריפות רבה:" א"א הסברא שלו היא זו אבל חכמים לא פירשו בו טעם קצבה ולא אמרו אלא שלא יאמר לו עד שאבוא והוא מתעכב לבא עד שיצטער והוא הדבר המסור לשם שיכול לומר לא היה לי פנאי לבא והשם יודע בו וע"ז נאמר ויראת מאלהיך אבל בין קצבה ללא קצבה מאי ויראת איכא ועוד העבד לא יהיה אלא כפועל שיצא לעבודת השדה בשעת יציאת הפועלים ויכנס בשעת כניסתם ויאכל בשעת אכילתם ויעבוד בשדה כעין עבודתם ומה קצב יתן אדם לפועליו אבל המחבר הזה מופלג הוא ומפליג הדברים למה שירצה "

הרמב"ם סובר שאסור להטיל על העבד משימה לא מוגדרת- "עדור עד שאחזור". הראב"ד חולק עליו בחריפות ומסביר "העבד לא יהיה אלא כפועל… ומה קצבה יתן אדם לפועליו" כלומר המעסיק רשאי לצוות על העובדים לעבוד על דבר מסוים עד שיחזור= "ללא קצבה" ולכן פשוט שמותר לצוות כך לעבדים.ניתן להבין את דבריו של הרמב"ם בשני אופנים נוספים:

-תנאי העבודה של עבדים צריכים להיות טובים יותר משל עובדים רגילים(!)

-יש כאן הכוונה של הרמב"ם לשימוש ביתרון העסקי הגלום בקנית עבד על ידי האדון- האפשרות להטיל עליו משימות ארוכות טווח הדורשות התמקצעות, ניסיון, והיכרות עם יתרונותיו וחסרונותיו של המעביד ופעולה לאור מערכת השיקולים והערכים של המעביד. הרמב"ם בעצם מזהיר כאן משימוש לא מושכל בגורם היצור הזה העשוי להקנות לו יתרון תחרותי על פני מתחריו בענף. יש כאן עצה ניהולית לאדון שלא להגרר אחרי הצרכים השוטפים ולהשתמש בעבד ל"כיבוי שריפות" אלא לממש את היתרון היחסי הפוטנציאלי הגלום בשיטת העבדות .

הראב"ד מסכים לחלק השני של דברי הרמב"ם: חל איסור על האדון להטיל על העבד משימה אם אינו זקוק לה וכוונתו היא רק "להעסיק" אותו " אלא תהיה מחשבתו להעבידו בלבד שלא יבטל" (רמב"ם לעיל). איסור זה נלמד מהפסוק: " לֹא תִרְדֶּה בוֹ בְּפָרֶךְ וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ" )פרשת בהר לעיל). סוף הפסוק רומז לעקרון שכותב הראב"ד לעיל:" והוא הדבר המסור לשם שיכול לומר לא היה לי פנאי לבא והשם יודע בו וע"ז נאמר ויראת מאלהיך" כלומר מצווה זו מסורה ללב (רק הקב"ה יודע את כוונתו), כוונתו של האדון צריכה להיות "עסקית נטו" ועליו להיזהר לא להטיל על העבד משימות שאינן חיוניות, כיוון שמשימה שאין לאדון צורך בה, מבזה את העבד.

 

הלכה ז

"כל עבד עברי אסור לישראל שקנהו להעבידו בדברים בזויים שהם מיוחדים לעשיית העבדים כגון שיוליך אחריו כליו לבית המרחץ או יחלוץ לו מנעליו שנאמר לא תעבוד בו עבודת עבד אינו נוהג בו אלא כשכיר שנאמר כשכיר כתושב יהיה עמך" אסור להעבידו בדברים ש"מתייגים" אותו כעבד. כלפי חוץ אף אחד לא אמור לדעת שאותו אדם עבד. העבדות נועדה לסייע לאדם להכנס לחברה ולכן אסור ליצור מצב שבו אותו אדם "יתויג" חברתית כעבד – תיוג שכזה פוגע בסיכויו להשתלב בחברה. בדרך כלל, בשוק החופשי, רק העובד והמעביד יודעים את תנאי ההעסקה של העובד,זהו המצב המצוי והרצוי (צנעת הפרט). אף אחד חוץ מהעבד והאדון אף אחד לא צריך לדעת מהם יחסי העבודה ביניהם (כמפורט בהלכה ה) ולכן כלפי חוץ עליו להתייחס אליו כעובד.

"ומותר לספר לו שערו ולכבס לו כסותו ולאפות לו עיסתו אבל לא יעשה אותו בלן לרבים או ספר לרבים או נחתום לרבים, ואם חיתה אומנותו זאת קודם שימכר הרי זה יעשה אבל לא ילמדנו בתחלה מלאכה כלל אלא אומנות שהיה בה היא שעושה כשהיה עושה מקודם " מותר להטיל על העבד את המשימות השוטפות בבית, אך אין "להשכירו" לאחרים לצורך עבודות הבית. העבד מהווה חלק מהבית (הלכה ט להלן) ולכן שותף גם בתחזוקתו. אסור לאדון להפוך אותו ל"עוזרת בית" של אחרים ולתת לו לעבוד בעבודות מזדמנות  "אלא אומנות שהיה בה היא שעושה כשהיה עושה מקודם " כלומר על האדון לפתח את עיסוקו המקצועי המקורי. פיתוח יכולותיו המקצועיות הוא המטרה העסקית העיקרית מבחינת העבד על מנת שעם שחרורו יוכל להתפרנס בכוחות עצמו.

" בד"א (במה דברים אמורים י.ב.) בעבד עברי מפני שנפשו שפלה במכירה, אבל ישראל שלא נמכר מותר להשתמש בו כעבד שהרי אינו עושה מלאכה זו אלא ברצונו ומדעת עצמו. ההגבלות המפורטות לעיל אמורות רק לגבי עבד עברי ולא לגבי שכיר. בפועל שכיר אין בעיה של עבודות מבזות או שונות מעיסוקו המקורי של העובד כיוון שהוא יכול לעזוב בכל עת שירצה (שולחן ערוך ,לעיל).

 

הלכה ח

" אנשים שאינן נוהגין כשורה מותר לרדותן בחזקה ולהשתעבד בהן, מלך שגזר שכל מי שלא יתן המס הקצוב על כל איש ואיש ישתעבד לזה שנתן המס על ידו הרי זה מותר להשתמש בו יותר מדאי אבל לא כעבד ואם אינו נוהג כשורה מותר להשתמש בו כעבד" הלכה זו אינה עוסקת ב"נמכר בגניבתו" ולא ב"מוכר עצמו", היא מכילה אלמנטים משניהם ומשכיר (שבסעיף הקודם נפסק שמותר לעבוד בו עבודת עבד), למעשה מופיעה כאן אופציה חדשה לחלוטין. מדובר כאן בפתרון חדש למקרים של העלמת מס.ראשית, יש להבהיר שמדובר כאן על מלך ישראל ,שכן, כל הלכות עבדים נוהגות רק כאשר עם ישראל יושב על אדמתו " אלא כולן יושבים כתקנן" .

ניתן להבין את דברי הרמב"ם: " ישתעבד לזה שנתן המס על ידו"  בשני אופנים:

1.אדם שלא שילם מס ישתעבד באופן זמני למי ששילם את החוב במקומו. נראה שכך הבין הראב"ד ולכן השיג עליו:" א"א בחיי ראשי לא נאמרו דברים הללו בגמרא לענין זה אלא שהיו אנשים פורעים מס המלך בשביל חבריהם והיו המס עשרה דינר והיו עושים להם מלאכה שזה חמשה עשר דינר ושאל אם היא הלואה ויש בה משום רבית או לא ופשט ליה דלאו הלואה היא אלא זביני דמלכא הוא דאית ליה רשות לזבוני להו כעבדי עד דפרעי"

2.אדם שלא שילם מס ישתעבד לגובה המס (רשות המיסים- המדינה) לתשלום חובו. נראה שכך הבין השולחן ערוך (נספח 3)" אין עבד עברי נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג. והני מילי למקנייה גופיה לשאר דיני עבד עברי, אבל היכא דקנייה שבאי למעשה ידיו בדינא דמלכותא, כגון שנשבה במלחמה שמכרוהו גובי המס, הדר מצי לזבוני ישראל למעשה ידיו, ומצי האי עבד למיהב לרביה ישראל דמי מקנתו או דמי שוויו, ונפיק, ויד האדון על התחתונה ליקח הפחות "( יורה דעה סימן רסז סעיף יד). ה"שולחן ערוך", בניגוד לרמב"ם שעסק בהלכות לעתיד לבוא, עוסק רק בהלכות הנוהגות בימינו. מדברי השולחן ערוך מובן שדין זה נוהג גם כאשר היובל ודין עבד עברי אינם נוהגים כלומר מוצע כאן פתרון הלכתי למקרים של העלמת מס בימינו.

על פי הגישה השניה הפתרון מתחלק לשניים:

כאשר אדם הגון אינו משלם מס מסיבות מוצדקות, ניתן לגבות ממנו את הסכום בתמורה לעבודה פיזית קשה במידת הצורך, בתנאי שהיא מכובדת (אצל מעסיק פרטי שמשלם את חובו או בעבודה ציבורית בכפוף להבנת המושג "לזה שנתן המס על ידו").

כאשר מדובר באדם שאינו הגון "אינו נוהג כשורה" המרמה את רשויות המס ניתן לכפות עליו לבצע גם עבודות מבזות.

את ההיגיון מאחרי פתרון זה מסביר מהר"ם שיק[31] (נספח 11): הסיבה שלפני שמשעבדים את כל נכסיו מטילים עליו עבודות פיזיות היא "דלמא נפיק מיניה בנין מעליא" כלומר אם יפקיעו את נכסיו לא ישאר למשפחתו ממה לחיות "דנכרי מותר לרדותו ולפעמים גם באחיכם מותר ואפילו שלא מרצונו כגון שאינו נוהג כשורה דנוהג את עצמו כנכרי" כלומר מי שמתנהג כאדם זר לחברה ("נכרי") מותר להתנהג אליו כאל אדם זר.

שיטה זו מתאימה ל"משפט המלך" בספר שמואל (נספח 12) ולפירוט ענייני המלכות אצל דוד ושלמה. המכנה המשותף לכולם הוא מס למלך שבא בצורת עבודה פיזית

לסיכום סעיף זה:

1. הפתרון המוצע בהלכה להעלמת מס הוא "עבודות שירות" בשירות הממשלה או אדם פרטי תמורת החוב
2. המדינה יכולה להשתמש באלמנטים של עבדות בטיפול בעוני ועבריינות גם בימינו

 

הלכה ט

"כל עבד עברי או אמה העבריה חייב האדון להשוותן לו במאכל ובמשקה בכסות ובמדור שנאמר כי טוב לו עמך" רמת החיים של העבד צריכה להיות לפחות כמו של האדון- גם מבחינה התנאים העבד נחשב כבן בית של האדון, אמנם הוא לא חייב לגור בביתו, אך זו רוח הדברים.

העבדות מהווה הזדמנות לאדם שבעבר חי בעוני ומחסור ואף בפשע במקרה של "נמכר בגניבתו", לחיות ברמת חיים פיזית גבוהה, בסביבה יציבה, יצרנית ומחנכת. העלות השולית הנדרשת מהאדון על מנת לאפשר לעבד רמת חיים שכזו נמוכה משמעותית מהמשכורת שהיה עליו לשלם לו אילו היה שכיר שלו כיוון שהוא מחזיק רמת חיים כזו בכל מקרה (נספח ו'). האדון לא חייב לספק לעבד יותר ממה שיש לו.

"מכאן אמרו כל הקונה עבד עברי כקונה אדון לעצמו, וחייב לנהוג בו מנהג אחוה שנאמר ובאחיכם בני ישראל, ואע"פ כן צריך העבד לנהוג בעצמו מנהג עבדות באותן העבודות שהוא עושה לו". הלכה זו מסבירה את יחסי העבודה שאמורים להתקיים בין עבד לאדונו. מבחינת האדון העבד צריך להרגיש כמו בן בית-"מנהג אחוה" העבד מצדו צריך לשרת את מטרות האדון בנאמנות.

 

 

פרק ב

 

הלכה ב

"מכרוהו בית דין עובד שש שנים מיום מכירתו ובתחילת שנה שביעית שלו יצא בן חורין" אחת ממטרות המכירה ע"י בית הדין היא הרחקת האדם מהפשע. על מנת לעשות זאת יש להרחיק את האדם מהחברה שבה היה מצוי שאחראית בצורות שונות (התעלמות ממצוקה\העלמת עין\עידוד) לכך ש"התדרדר לפשע" ולהכניס אותו לסביבה תומכת, הגונה, ופרודוקטיבית.

ככלל, מעבר של האדם מחברה אחת לאחרת, דורש זמן רב. ניתן לראות תופעה זו בכל מסגרת חברתית : תיכון, צבא, מקום מגורים וכד'. בכל מעבר בין מסגרות אלה נדרש זמן עד שאדם מרגיש שייך לחברה החדשה שאליה הגיע ובהדרגה מתנתק מהחברה הקודמת. ניתן להבין את הצורך בתקופת ניתוק מהחברה הקודמת דווקא מאחוזי המועדות הגבוהים בקרב האסירים בפועל המעידים על ההשפעה השלילית הרבה של שהות בבית הכלא בחברת עבריינים על החזרה לפשע לאחר השחרור.

"אבל אם פגעה בו שנת יובל אפילו נמכר שנה אחת לפני היובל הרי זה יצא לחירות" שנת היובל (אחת לחמישים שנה) מהווה הזדמנות לכל אדם להתחלה חדשה. כל הנחלות- השדות (=גורמי היצור) והבתים חוזרים לבעליהן המקוריים, כל העבדים העבריים משתחררים הפערים החברתיים והכלכליים כמעט נמחקים . פעם בשני דורות כל משפחה  מקבלת הזדמנות להתחיל מנקודת התחלה שווה. התמורות הכלכליות והחברתיות  מהוות הזדמנות אמיתית לכל אחד להתחיל "חיים חדשים" ולכן העבדים משתחררים- זו ההזדמנות שלהם להתמקם מחדש בחברה ובכלכלה.

 

הלכה ג

"המוכר עצמו יש לו למכור עצמו ליתר על שש, הרי שמכר עצמו לעשר שנים או לעשרים שנה ופגע בו יובל אפילו אחר שנה הרי זה יוצא ביובל" אדם המוכר עצמו עושה זאת מרצונו. המכירה היא עסקה כלכלית ולכן במידה והוא רוצה בכך הוא רשאי למכור עצמו לתקופה ארוכה יותר. אחת הסיבות לרצון כזה מצדו יכולה להיות שאיפה ליציבות כלכלית שמעניק האדון והחשש מחוסר יכולת להתפרנס בשוק החופשי במצבו הנוכחי (משאבים פיננסיים מצומצמים ביותר). בשנת היובל המשאבים חוזרים למשפחה וכל המשק נבנה מחדש[32]. במצב זה סיכוייו של אותו אדם להשתלב במשק גבוהים במידה ניכרת ולכן הוא משתחרר "או היובל המבטל את תקופת עבדותו יחזיר לו עם עצמאותו גם את נחלת אבותיו בה יוכל להתפרנס בעצמאות על ידי חריצות שתתברך מידי ה'"(רש"ר הירש פרשת בהר. נספח 13).

 

הלכה ז

" אבל הנמכר לישראל אין הקרובים פודין אותו ואין לוה וגואל ואינו גואל לחצאין, אלא כיצד דינו אם השיגה ידו ליתן כפי השנים הנותרות נותן ויוצא ואם לאו לא יצא." הסיבה שבני המשפחה לא מחויבים לפדות עבד עברי שעובד אצל יהודי מוסברת על ידי ה"כסף משנה"[33] (פרק ד הלכה ב) על פי הגמרא: "א"ה ע"ע נמי נכפינהו לגבי משפחה משום פגם משפחה הדר אזיל ומזבין נפשיה ",(תלמוד בבלי מסכת קידושין דף י"ח) כלומר אם יפדו אותו ילך וימכור עצמו שנית על מנת שיפדו אותו שוב ו"יבזבז" את כסף המכירה על הנאותיו.

העבד אינו רשאי ללוות על מנת לפדות את עצמו כיון שאז הוא חוזר למצב שבו התחיל- שקוע בחובות. המצב הקודם הביא אותו למכור את עצמו לעבדות ולכן אין טעם להתחיל מאותו מצב שנית.

 

הלכה ח

"אחד המוכר עצמו בין לישראל בין לעכו"ם ואחד שמכרוהו ב"ד הרי זה מגרע מפדיונו ויוצא, כיצד הרי שמכרוהו בששים דינרים ועבד ארבע שנים ומצאה ידו הרי זה נותן עשרים דינרים ויצא לחירות, וכן אם מכר עצמו בארבעים דינרין לעשר שנים הרי זה מגרע ארבעה דינרין

לכל שנה שעבד ונותן הנשאר כסף או שוה כסף ויוצא," פתרון העבדות הוא "ברירת מחדל" וכל פתרון יעיל  אחר עדיף עליו ולכן ברגע שנוצרה לו אפשרות להתפרנס בצורה עצמאית[34] מיד יכול לפדות את עצמו.

 

פרק ג

 

הלכה א

"כל עבד עברי הרי האדון חייב במזונות אשתו הנשואה לו ולא ארוסה ושומרת יבם, והוא

שתהיה מותרת לו אבל אם היתה מאיסורי לאוין אפילו שנייה אינו חייב במזונותיה שנאמר אשתו עמו אשה הראויה לעמוד עמו, וכן חייב במזונות בניו ובנותיו, במכרוהו ב"ד נאמר אם בעל אשה הוא ויצאה אשתו עמו וכי תעלה על דעתך שכיון שנקנה זה נשתעבדה אשתו אבל לא בא ללמד אלא שהאדון חייב במזונותיה, ובמוכר עצמו נאמר ויצא מעמך הוא ובניו עמו, ובנמכר לעכו"ם נאמר ויצא בשנת היובל הוא ובניו עמו, אחד אשה ובנים שהיו לו בשעת מכירה או אשה ובנים שהיו לו אחר מכירתו והוא שיקחנה מדעת האדון, אבל אם לקחה שלא מדעת רבו אינו חייב במזונותיה".

העבדות נועדה להוות עוגן הצלה למשפחה שהגיעה לעוני ואף לפשע ולכן על האדון לדאוג לפרנסת משפחתו של העבד שאין מי שיפרנס אותה במצב הנוכחי.

הרמב"ן חלוק על הרמב"ם וסבור שגם האשה משועבדת לאדון אם רוצה שיפרנס אותה אלא שהדבר נתון לשיקול דעתה "והנראה בעיני שהוא נכנס במקום הבעל, כי חמלה התורה על האשה והבנים שחייהם תלויין להם מנגד מצפים לידי הבעל, ועתה שנמכר יאבדו בצרתם, ולכן צוה את האדון אשר הוא לוקח מעשה ידיו להיות להם במקומו… ועדיין אני אומר שאם רצו אשתו ובניו ליזון משל אדון הוא לוקח מעשה ידיהם כמו שכתבתי, ולא באו למעט בברייתא הזו אלא שאינם שלו כדין עבד כנעני, וכדין העבד עצמו, אלא יכולים הם לומר אין אנו ניזונין ואין אנו עושים."(רמב"ן שמות פרק כא פסוק ג).

נראה מדברי שניהם שיש כאן התייחסות של התורה למשפחת העבד הנפגעים ממצבו של מפרנס המשפחה- עוני או פשע.

 

הלכה ו

"המוכר עצמו אינו נרצע, אבל מכרוהו ב"ד ועבד שש ולא רצה לצאת הרי זה נרצע ועובד עד שנת היובל או עד שימות האדון".

מעצם השאלה ניתן להבין את רוח הדברים הכללי של מוסד העבדות: החשש העיקרי שמעלה התורה הוא מרצונו להישאר עבד ולא להשתחרר. כלומר מצבו כעבד יותר נוח לו מאשר יציאה לחופשי.

רציעת אוזנו של עבד המעוניין להשאר בעבדותו נראית, במבט שטחי, תמוהה משתי סיבות:

1. מה חטאו הגדול שבעטיו נענש בעונש קשה ויוצא דופן שכזה?
2. אם מוסד העבדות בא לתקן את הפושע, מדוע רצונו להמשיך בכך ראוי לעונש?

מטרת העבדות היא החזרת האדם לחברה ולא הפיכתו לעבד. המצב הטבעי והרצוי הוא משק בית שמתפקד בצורה עצמאית ומסודרת ולא נסמך על אחרים. העבדות היא מצב קיצון שלא אמור להמשך ולכן חייב להיות עונש שירתיע אותו פסיכולוגית מהמשך המצב הקיים ויעזור לו להתגבר על החשש הטבעי משינוי ולקיחת אחריות על גורלו . (הסיבה שדווקא האוזן נרצעת מובאת בגמרא לעיל)

התנאים לרציעה מגבילים מאד כפי שמובא בהמשך הפרק ולכן מצב של רציעה כמעט בלתי אפשרי ולכן מהווה בעיקר הרתעה פסיכולוגית- מוסרית מפני השארות במצב של עבדות. בכל מקרה יוצא ביובל.

ב"מוכר עצמו" המצב מעט שונה שכן זו עסקה כלכלית וככזו ניתן "חופש חוזי" (=דיס פוזיטיביות) גדול יותר לשני הצדדים ולכן תקופת המכירה לא מוגבלת ויכולה להיות גם פחות וגם יותר משש שנים.כמו כן היא ניתנת, מצד אחד, להארכה, ומצד שני, לקיצור על ידי פדיון שווי יתר שנות עבודתו כמפורט בפרק ב' הלכה ח'.

 

הלכה י"ד

"כל המשלח עבדו ואמתו ריקם עובר בלא תעשה שנאמר לא תשלחנו ריקם והרי הכתוב נתקו לעשה שנאמר העניק תעניק לו, אחד היוצא בסוף שש או שיצא ביובל או במיתת האדון וכן האמה העבריה שיצאת באחד מכל אלו או בסימנין הרי אלו מעניקין להם, אבל היוצא בגרעון כסף אין מעניקין להם שנאמר וכי תשלחנו חפשי מעמך וזה לא שלחו חפשי אלא העבד נתן שאר הדמים שנשאר לו לעבוד בהן ואחר כך יצא, העניק תעניק לו מצאנך מגרנך ומיקבך בענין צאן גורן ויקב דברים שיש בהם ברכה מחמת עצמן הוא שחייב להעניק לו מהם אבל הכספים והבגדים אינו חייב ליתן לו מהם, וכמה נותן לו אין פחות משוה שלשים סלע בין ממין אחד בין ממינין הרבה כשלשים של קנס העבד שנאמר בו יתן לאדוניו, בין שנתברך הבית בגללו בין שלא נתברך שנאמר העניק תעניק לו מ"מ, א"כ למה נאמר אשר ברכך הכל לפי הברכה תן לו."

על האדון להעניק לעבד "מענק שחרור" שבעזרתו יוכל לבנות את עצמו כלכלית. על המענק להיות מ"דברים שיש בהן ברכה מחמת עצמן" דהיינו שתהיה לו אפשרות להתפרנס מהם ולא דברים מתכלים שעלולים להחזירו למצבו הקודם.

 

הלכה ט"ו

" ענק עבד עברי לעצמו ואין בעל חוב גובה הימנו,"  לאחר שאדם משתחרר יש לו הזדמנות "להתחיל מחדש" ולכן הסכום הראשוני שקיבל אינו משועבד לחובותיו, שכן, סכום זה מיועד לאפשר לו להבנות מחדש על מנת שיוכל להחזיר את חובותיו.

 

 

 

 

סוף דבר

מערכת החוקים של עם מבטאת את אופיו ומהותו של העם. לעם ישראל מערכת  חוקים בת אלפי שנים שהיוותה דוגמה ומופת לכל העולם במוסריותה ובעקרונותיה ומהווה בסיס למערכות החוקים של העולם המודרני. המערכת הכלכלית שבנו חכמי ישראל לאורך הדורות טומנת בחובה עקרונות שיישומם מתבצע באופן חלקי במקומות רבים בעולם בהצלחה מרובה.

"מדינת הרווחה" שקמה בניסיון לעשות צדק חברתי וליצור מערכת של דאגה מערכתית לחלשים היא התקדמות חיובית גדולה ביחס להיסטוריה העולמית, אך היא זקוקה לשינוי יסודי בעקרונותיה ומטרותיה שמעמידים אותה בפני שוקת שבורה- כלכלית ומוסרית. החידושים והתיקונים הדרושים מצויים בתנ"ך ובחכמת ישראל- מקור המוסר העולמי בכל הדורות. עיון מעמיק בעקרונות המצוות הכלכליות בתורה מגלה מערכת כלכלית שלמה שאימוץ עקרונותיה כיום, מעשי, מוסרי ומשתלם.

"המדיניות הכלכלית של התורה" מורכבת ממימדים רבים (נפשי, מוסרי, כלכלי וכו') הבונים יחד, בסינכרון מדויק מערכת חוקים שלמה. אימוץ חלקי של העקרונות המתפתח עם השנים ברחבי העולם מראה על המגמה העולמית בנושא ומראה כיצד אפילו אימוץ חלקי של העקרונות מביא לתוצאות מוצלחות ביותר.

במקרים רבים חוסר הבנת המצוות מוביל לתפיסה הנפוצה אפילו אצל יהודים מאמינים, שהמצוות הכלכליות בתורה מתאימות לכלכלה שהייתה בתקופת המקרא והתלמוד, ואינן מתאימה לעולם מודרני. תפיסה זו נוטה להשאיר את המצוות הללו במישור הרוחני פילוסופי ללא משמעות מעשית. מדינה בה התמיכה בחלשים מוטלת על הקהילה ולא על המדינה, משק ללא הלוואות בריבית ואימוץ הנחשלים בחברה בצורת עבד עברי, המעוררים התנגדות אצל השומע רעיונות אלו לראשונה, מהווים יחד חזון אוטופי לכלכלה בריאה תומכת וצודקת.

 

 

 

 

כריכה אחורית:

מסע מרתק לגילוי המודל הכלכלי של העבדות בתורה ובהלכה, בו נגלה עד כמה הוא שונה מהעבדות בעת העתיקה, ומהמודלים המכונים "עבדות מודרנית". דרך נבכי הכשלים של מדיניות הרווחה המערבית, והבנת שורשי תופעת פשיעת הרכוש, ננסה להבין כיצד ניתן ליישם את המודל בימינו. נדון בפתרון הכליאה היקר והכושל, ונגלה שנדרש שינוי כיוון משמעותי. מתוך הבנה זו, נמצא שמודל העבדות כבר מיושם ומצליח בפועל כבר היום במקומות רבים ומפתיעים, ונגלה  מדוע נדרש מהפך מחשבתי כדי להבין זאת.

 

[1]  רוברט פוגל  זכה בשנת 93 בפרס נובל בהיסטוריה כלכלית (יחד עם דגלס נורת'), על מחקרו הטוען  שהעבדות בדרום ארה"ב לפני מלחמת האזרחים הייתה יעילה כלכלית, בניגוד להנחה המנוגדת לכך שהייתה מקובלת עד למחקר זה.

[2] כיום מהווים תשלומי ההעברה כ50% מתקציב המדינה (ללא החזר חובות), סכום זה מהווה כ25% מהתוצר הלאומי!  במדינת ישראל יחס התלות (מספר התושבים ביחס למספר העובדים) הוא הגבוה בעולם כתוצאה מילודה גבוהה ביחס למדינות המפותחות ותמותה נמוכה כתוצאה משירותים רפואיים מתקדמים וכן מסיבות היסטוריות ודמוגרפיות נוספות (כגון עליה ותרבויות שונות). כתוצאה מכך נטל הרווחה על המשק,המתבטא בעיקר בצורת מיסים, גבוה במיוחד ביחס למדינות אחרות בעולם.

[3] חיזוק לטענה זו ניתן להביא ממיקומה של ישראל במדד ג'יני העולמי (מדד אי השוויון במדינה. נספח א') מקום שני אחרי ארה"ב כאשר בארה"ב כמדינה גדולה אי השוויון פחות מורגש ובנוסף לכך היא לא מתיימרת להיות מדינה סוציאליסטית לעומת ישראל המתיימרת להיות כזו. הפער בין השכבות גדל בעקביות העשירים, נהיים יותר עשירים והעניים, יותר עניים.

[4]עמית הרפז 2004

The analysis reveals that socioeconomic inequality between races, as well as economic inequality" generally, increases rates of criminal violence" (Blau &Blau 1982) מחקר זה טוען שעליה באי השוויון מביא לעליה בפשיעה האלימה אך לא להיפך: הקטנת הפערים אינה מקטינה את רמת הפשיעה.

[5] כמות המשתמשים בסמים קשורה לרמת הפשיעה באופן ישיר (נספח ו). ארגוני פשע מפיצים סמים וצרכני סמים נכנסים למעגל הפשע וחוזר חלילה. מעגל זה מזין את עצמו וגדל בהתמדה ולכן הוצאת אנשים ממעגל הפשע והסמים עשויה לצמצם את התופעה.

[6] תיאוריית ההתחברות הדיפרנציאלית של אדוין סאתרלנד ("הגנב המקצועי" 1937  וסייקס 1957), פשיעת רכוש היא תופעה חברתית. "הגנב המקצועי" רואה בכך אומנות. אין קשר בין גניבה לפשעים מסוג אחר. בתי הכלא מהווים "בית ספר" ללימוד המקצוע מטובי המומחים…

[7] דוגמאות בארץ: הרצת המניות, הבנק למסחר. בעולם:אנרון.

[8] אמיל דירקהיים, רוברט מרטון "אנומיה וסטיה חברתית"-פער פיזי וחברתי משמעותי בין האמביציה למציאות, בונגר- ערכי הקפיטליזם מביאים לפשיעה, פרי  "הרוויה העבריינית"-סבלנות לפשיעה . כולם מסבירים מדוע הקפיטליזם מביא עמו עליה בפשיעה.

[9]לדוגמא, יצחק דרורי, (ה“מוח“) נעצר לאחרונה בחשד לניסיון לפריצה לחנות תכשיטים בתל אביב. יצחק דרורי כתב שני ספרים רבי מכר שנמכרו מעל למאה אלף עותקים האחד.

[10] שיטת " המחיצה האקוסטית": העונש צריך להרתיע את השומעים עליו אך להיות כמה שפחות חמור בפועל

[11] ע"פ נתוני משרד האוצר (תקציב 2006 גרף 22)

[12] בישראל כ 14 מיליארד ₪ שהם כ2.5% מהתוצר לעומת 6.7% ,5.7%  ו5.5%  בבריטניה אוסטרליה וארה"ב בהתאמה (המשרד לבטחון פנים 2006)

[13] הרב ליפא קמינר ("תחומין" כרך ט) לא מקבל את קביעתו של הרש"ר הירש שאין עונש של כליאה בהלכה ("אין בו במשפט התורה אלא מעצר חקירה, וגם זה לא יכול היה להיות אלא מעצר לתקופה קצרה בלבד.")(בנספח). הוא טוען שהרב הירש הקצין את דבריו על מנת להבהיר את העניין.לדעתו קיים בהלכה גם עונש מאסר לפי שיקול דעתם של הדיינים.

[14] Graeme Newman  בספרו  "Just and painful: a case for the corporal punishment of criminals" מציע ליישם ענישה פיזית בארה"ב, אך דעתו אינה זוכה לתמיכה רבה.

[15] אלימות קשה בבתי הכלא, לרוב,מצד האסירים שכנראה לא מדווחת. הפגיעות הפיזיות שכן מדווחות מובאות ב דו"ח הסנגוריה הציבורית על שירות בתי הסוהר.

[16] במקרים רבים גם משפחתו של אסיר מגיעה לפשע (גילה חן, 2001)

[17] פרויקט שיזם הרמטכ"ל לשעבר רפאל איתן "רפול" לקידום אוכלוסיות מצוקה ע"י שילובם בצבא

[18] יכול להיות שפחד הצנזורה במדינות שבהם נאסרה העבדות גרמה לפוסקים למעט בעיסוק בנושא (הרב שמואל הרשלר)

[19] "מה בין מוכר עצמו למכרוהו ב"ד מוכר עצמו אינו נרצע ומכרוהו בית דין נרצע, מוכר עצמו אסור בשפחה כנענית ומכרוהו ב"ד רבו מוסר לו שפחה כנענית, מוכר עצמו נמכר לעכו"ם ומכרוהו ב"ד אינו נמכר אלא לישראל שנאמר כי ימכר לך אחיך אין ב"ד מוכרין אותו אלא לך, מוכר עצמו נמכר לשש ויתר על שש מכרוהו ב"ד אינו נמכר אלא לשש, מוכר עצמו אין מעניקין לו מכרוהו ב"ד מעניקין לו". (רמב"ם הלכות עבדים פרק ג הלכה י"ב).

[20] רבי סעדיה גאון – פרשן, פייטן, מדקדק. הראשון לאחר חתימת התלמוד שחיבר ספרים באמונה, בוויכוחים ובדקדוק הלשון העברית . נפטר בשנת 942 מחבר "ספר המצוות" בו מפורטות 613 (תרי"ג)המצוות לשיטתו.

[21] ספר החינוך הוא חיבור על תרי"ג מצוות על-פי מנין הרמב"ם, לפי סדר פרשות השבוע. הדיון בכל מצוה בספר החינוך כולל ארבעה חלקים: הגדרת המצוה ומקורה בתורה שבכתב ושבעל-פה וכן עיקר תוכנה, טעמה ['משורשי המצוה'], עיקרי פרטי דיניה, וכן העונש עליה, מי חייב בה ומתי והיכן המצוה נוהגת. הספר נתחבר בספרד במאה הי"ג בידי ת"ח מבית מדרשו של הרמב"ן, המכנה את עצמו בהקדמה 'איש לוי ברצלוני'; הדבר גרם למדפיסים לכתוב בשער הספר שמחברו הוא ר' אהרן הלוי מברצלונה הידוע, וכך מקובל לומר.

[22] ר' מנחם רקנטי נולד באיטליה בערך בשנת ה"א י' (1250). היה פוסק ומקובל. כתב פירוש על התורה על דרך הקבלה, ספר על טעמי המצוות ופירוש על התפילות.

[23] רבי חיים בן עטר ( 1696-1743) ה"אור החיים הקדוש" כתב פירוש על חמישה חומשי תורה על פי תורת הקבלה. מגדולי המקובלים, חי במרוקו עלה לארץ ישראל דרך איטליה בסוף ימיו ויסד בירושלים את ישיבתו.

[24] הרב שמשון רפאל הירש (1808-1889) מגדולי רבני גרמניה, חי בסוף המאה ה19 ונאבק בתופעת עזיבת עולם התורה וההתבוללות שהביאה איתה תנועת "ההשכלה".

[25] ר' יהודה ב"ר שמואל רוזאניס (רוזנס) נולד בקושטא שבתורכיה בשנת תי"ז (1657). היה תלמידו וחתנו של דודו ר' אברהם רוזאניס, מחכמי קושטא. ר' יהודה נחשב לגדול רבני קושטא בזמנו. כתב תשובות וחידושי תורה רבים, ואחר פטירתו בשנת תפ"ז (1727) אסף אותם תלמידו ר' יעקב כולי (בעל 'ילקוט מעם לועז'), חיבר אותם לפי סדר הרמב"ם, וקרא לחיבור 'משנה למלך'

[26] רבי משה איסרליש 1520-1572 כתב את "המפה" –ה"הגה" על "השולחן ערוך" על פי פוסקי אשכנז ומנהגיהם. התקבל להלכה על עדות אשכנז.

[27] ש"ך ר' שבתי ב"ר מאיר כהן נולד בשנת שפ"ב [1621], ונפטר בשנת תכ"ג [1662]. מגדולי הפוסקים. רוב ימיו חי בליטא. אביו ר' מאיר היה ת"ח ידוע, ור' שבתי למד תורה אצלו ואצל גדולי תורה נוספים, וכבר בילדותו נודע כעילוי מופלג. נשא לאשה את נינתו של הרמ"א, וישב בווילנא סמוך על שולחן חותנו. למרות גילו הצעיר מונה לחבר ביה"ד של וילנא. ר' שבתי הספיק לכתוב ספרים רבים וחשובים, המפורסם בהם הוא הספר 'שפתי כהן' (בקיצור 'ש"ך', ועל שמו כונה 'הש"ך') על שו"ע יו"ד, שר' שבתי פירסם בקרקא בשנת ת"ו [1646], בהיותו בן 24. באותה שנה יצא לאור בלובלין גם הספר 'טורי זהב' ('ט"ז') על יו"ד מאת ר' דוד הלוי, שהיה פוסק זקן ומפורסם. הש"ך והט"ז היו לנושאי הכלים העיקריים של שו"ע יו"ד, והם מודפסים זה לצד זה ברוב המהדורות.

[28] רבי דוד בן זמרא 1462-1572 ממגורשי ספרד שעבר למצרים ובסוף ימיו לירושלים ולצפת. תלמידו של רבי יצחק הכהן שולאל. חברו של מהר"י קורקוס ור' יוסף קארו. רבו של רבי בצלאל אשכנזי מחבר ה"שיטה מקובצת" ורבי יצחק לוריא אשכנזי ה"אר"י הקדוש".

[29]"קדושת יום טוב"- מהרי"ט אלגאזי, "שעת כושר"- ר' שלמה כהן ואחרים .

[30] הר' אברהם בן דוד מפושקירא (הראב"ד השלישי) 1120-1199 . מכונה "בעל ההשגות" עקב השגותיו בספריו על הרמב"ם הרי"ף והרז"ה.

[31] משה בו יוסף שיק רבה של קהילות ירגן והוסט חיבר ספר שו"ת, דרשות וחידושי אגדות (המאה ה18)

[32] דוגמה ליתרונות של ארגון ובניה מחדש של המשק ניתן להביא מהמשק היפני שנחרב במלחה"ע ה2 ועם בנייתו מחדש בצורה מתאימה להתפתחות השוק העולמי הפך ממשק אגררי מיושן לאחת הכלכלות המובילות בעולם

[33]פירושו של רבי יוסף קארו על הרמב"ם

[34] אם קיבל ירושה או שהתגלו לו נכסים בבעלותו שלא ידע עליהם לפני כן וכדומה.