הטיפול במקרי הקיצון-עוני כרוני ופשע.
פרדוקס העוני והפערים החברתיים בישראל.
הסביבה התחרותית שבה אדם חשוף לרמת חיים גבוהה מאד של חלק קטן מהאוכלוסייה, לתרבות פרסומות וצריכה מוגזמת ולמדיניות אשראי "נדיבה" מעודדת אנשים לצרוך מעבר ליכולותיהם הכלכליות. שילוב אלמנטים אלו המבוססים על אשליות, מביא אנשים רבים למצבים קשים כתוצאה מאי היכולת לספק את צרכיהם בלא קשר להכנסתם. תופעה זו מכונה בספרות "אנומיה".
כיום נפוץ מאד מצב של אנשים הנתמכים על ידי גורמי רווחה שונים ממשלתיים ומהמגזר השלישי (עמותות) בזמן שהם חיים מעל רמת החיים שהכנסתם מאפשרת להם. אני נתקלתי בסוג זה של אנשים בחלוקת סלי מזון בעמותת "ניצב רפאל" כאשר אנשים שהבאתי להם סלי מזון הביתה המשיכו לשבת על ספת עור מול טלוויזיה משוכללת (כאשר בבית הורי מעולם לא העלו על הדעת לרכוש מוצרים שכאלה) ואמרו לי איפה להניח את המצרכים. מאוחר יותר התברר לי שהמצב קיצוני אף מזה ובמקומות מסוימים במשפחות המחלקות סלי מזון ה"פינוק" של הילדים הוא ממה שהמשפחות ה"נזקקות" מחזירות כיוון שהמוצרים שקיבלו אינם ברמה מספיק טובה עבורם…
סביר להניח שהתנהגות "בזבזנית" זו זה היא חלק מהגורמים שהביאו אותם למצב בו הם מבקשים סיוע מגורמי רווחה. כמו כן סביר להניח שסיוע כספי לא יעזור להם לצאת מהמצב שאליו נקלעו כל עוד ההוצאות גבוהות מההכנסות.
יכול להיות שמדיניות האשראי הבנקאי בישראל ותרבות הפרסומות והצריכה המעודדת אנשים לצרוך מעבר ליכולותיהם הכלכליות "אשמה" חלקית במצב זה, אך לא ניתן להאשים את הבנקים ואנשי השיווק בכל התופעה הזו. יש לרדת לשורש התופעה ולבחון את דרכי הטיפול בה בהתאם.
כל עוד רוב הסיוע לנזקקים נעשה על ידי גורמים ממשלתיים וגופים גדולים הסיכוי לפתרון ארוך טווח לבעיה – נמוך, שכן גופים גדולים חייבים לעבוד על פי קריטריונים קבועים ולא ניתן לבדוק ביסודיות את הרגלי הצריכה של כל מי שמבקש סיוע. בנוסף לכך לא ניתן לקבוע קריטריונים ברורים בעניין בצורה שבה אנשים שבאמת זקוקים לסיוע לא "יפלו בין הכיסאות" שהרי למעשה גם אדם שיש לו מוצרי צריכה ברמה גבוהה אבל הוא נמצא בחובות שגדולים מיכולתו לשלם לא יכול לקנות אוכל למשפחתו. במצב כזה ברור שעדיף סיוע במצרכים ולא בכסף, אך גם סיוע שכזה לא יפתור את הבעיה אלא יאפשר רק קיום בסיסי .לכן במצב הנוכחי ימשיכו גורמי הרווחה לתמוך באנשים החיים מעבר ליכולתם ואלו ימשיכו להיות נטל על החברה[1] בלי הצדקה. כלומר תמיכה בכסף ו\או שווה כסף לא תפתור את הבעיה ואף עלולה להגדיל את הבעיה בשל ההרגל לתלות ותחושת ה"מגיע לי" שמתפתחת עם התמיכה בעיקר כאשר היא באה מגופים גדולים ולא מאדם ספציפי שעוזר לחברו. הקצבאות הפכו מעזרה לחלש לשירות ממשלתי מן המנין.
מקרה שקרה בלשכת הרווחה בירושלים ממחיש את העניין: מטופלת פנתה לעובדת הסוציאלית שמטפלת בה בבקשה ש"תשיג לה" תרומה של מכונת כביסה חדשה במקום הנוכחית שהתקלקלה. כאשר היא פנתה לממונים עליה הורו לה לברר אם הזמינה טכנאי וכך עשתה. משנתברר לה שלא, בקשתה נדחתה. זמן קצר לאחר מכן קיבל הממונה עליה נזיפה מחבר מועצת העיר על התנהגותה של העובדת הסוציאלית…
הנחת העבודה צריכה להיות שאנשים מסוג זה אינם רמאים מטבעם אלא יש להם צורך אמיתי לרמת חיים גבוהה יותר כתוצאה מלחץ חברתי או תכונות אישיות (תחרותיות, קנאה) ו\או חלומות אישיים (חלום להיות עשיר,לקנות מכונית יוקרה וכדומה). כלומר ישנם אנשים שרמת החיים שלהם חשובה להם יותר מהכבוד העצמי שלהם עד כדי כך שהם מוכנים להיחשב כמקרי סעד ובלבד שיהיו להם מוצרי צריכה ברמה גבוהה (ספת עור,טלוויזיה גדולה, סלולרי משוכלל). החברה חייבת לדאוג לסיפוק צרכיהם או הסדרתם במסגרת חינוכית תומכת אחרת יהפכו למקרי סעד ואולי אף יפנו לדרכים לא מקובלות ולא כשרות לסיפוק צרכיהם.
ניתן לפטור את עצמנו מוסרית מדאגה לסוג כזה של אנשים בטענה שלא מגיע להם סיוע כיוון שהם חיים מעל לרמת החיים שהכנסתם מאפשרת להם. אמירה פטרונית שכזו מתעלמת לפעמים, מהמקובל בחברה בה הם חיים שבה ישנן נורמות חברתיות מקובלות שמי שלא יכול לעמוד בהן באמת נזקק לעזרה. מצבים כאלו נפוצים על פי גורמי רווחה דווקא באזורים מוכי העוני בישראל בהם יש הוצאות שאינן קיומיות אך הכרחיות לאדם בחברה שבה הוא חי על מנת להיות חלק מהחברה. בעיירות הפיתוח ניתן לראות מכוניות יוקרה לא מעטות, פלאפונים חדישים ואירועים מפוארים שבהם ניתנות מתנות נדיבות. בערים החרדיות, המובילות את טבלת העוני בישראל ,עלות הלבוש גבוהה מאד (שטריימל כ2000$, חליפה כ200$ וכו'), ההוצאות על חתונות עדיין גבוהות למרות התנגדות הרבנים לחתונות מפוארות והגבלת מספר המוזמנים ובנוסף לכך עלות הדיור בירושלים ובבני ברק מרקיעה שחקים והביקוש רק גובר. בחברות הללו אדם שלא עומד בנורמות האמורות יתקשה להשתלב בחברה. המציאות מוכיחה שלרוב השתלבות בחברה חשובה לאנשים יותר מצרכים בסיסיים אחרים.
במצבים שכאלה, מחד גיסא, באה לידי ביטוי הדרכת התורה בדאגה לנזקק "די מחסור אשר יחסר לו" (דברים פרק ט"ו פסוק ח') כלומר על החברה לדאוג לנזקק לכל צרכיו הסובייקטיביים ולא רק לתנאי החיים המינימאליים להישרדות(נספח 1 מסכת כתובות סז:). מאידך גיסא, מובן שאדם שזקוק לרמת חיים שאינו יכול לממן מהווה נטל גדול על החברה והיא לא יכולה להרשות לעצמה להמשיך במצב כזה לאורך זמן כלומר תמיכה של החברה מהווה פתרון לטווח הקצר אך לא יכולה להימשך לטווח ארוך.
חשוב להדגיש שבמצב המשק הנוכחי גם עבודה מאומצת לא יכולה להוות פתרון לאדם ששואף לרמת חיים גבוהה מאד כיוון שלהכנסה שמאפשרת רמת חיים גבוהה מאד מגיע רק אחוז קטן מאד מהאוכלוסייה. בנוסף לכך, אלו שיכולים להרשות לעצמם רמת חיים גבוהה מאד משתייכים כמעט תמיד למשפחות הספורות המחזיקות במרבית הנכסים במשק[2] ולעומתם נדיר למצוא כאלה שהגיעו לעושרם כתוצאה מחריצותם וכישרונם[3] . בדרך כלל אלו שמגיעים לרמת חיים גבוהה מאד הם עצמאים, אך לא בהכרח. בכל מקרה לאדם ממעמד סוציו-אקונומי נמוך כמעט שאין סיכוי להגיע לכך מכמה סיבות:
- סטטיסטית אחוז מזערי מהשכירים והעצמאים מגיע לרמת חיים גבוהה מאד. (הכנסות האלפיון העליון גבוהות משמעותית אפילו משאר העשירון העליון)
- על מנת להקים עסק, נדרש הון התחלתי רב שאין לעני אפשרות להשיגו בלי לשלם ריביות גבוהות במשך שנים ארוכות. עובדה זו כמעט שאינה מאפשרת הקמת עסק, שכן על יזם המקים עסק ללא הון התחלתי לעמוד בהוצאות מימון (ריביות) גבוהות במיוחד בשנים הראשונות לעסק עקב הסיכון הרב בהקמת עסק חדש (פרמיית סיכון (risk premium. במידה והוא לא בטוח שהתשואה על ההשקעה תגיע לגובה הריבית הנדרשת ממנו הוא לא יפתח את העסק. מצב כזה כמעט לא ריאלי, שכן הריבית במשק קרובה תמיד לתשואה הממוצעת על ההון והוא צריך להשיג תשואה גבוהה הרבה יותר כדי לכסות את עלויות המימון ואת פרמיית הסיכון. מדובר בסיכון בלתי סביר מבחינתו אלא אם יקים חברה בע"מ, וכך, גם אם לא יעמוד בתשלום החוב והחברה תפשוט רגל הוא לא ינזק אישית אך זה כמובן מצב לא רצוי. לעומת זאת בעל הון התחלתי יכול לפתוח עסק שבשלביו הראשונים לא יביא תשואה גבוהה ולכן קיים סיכוי רב יותר שיקים עסק ויצליח בו. עסק מתחיל, מטבעו מכניס פחות. (האפשרות השנייה העומדת בפניו היא לפנות למשקיע או קרן הון סיכון אך במקרה זה הבעלות על החברה לא תהיה שלו והוא הופך להיות מעין שכיר של המשקיע).
- על מנת לעבוד בעבודה מכניסה יש לרכוש השכלה רבה ויקרה מאד אם מחשיבים את עלות הקיום בזמן הלימודים והזמן שבו לא ניתן לעבוד. רכישת השכלה קשה במיוחד למפרנס משפחה שלא יכול להקדיש את רוב זמנו ללימודים.
- על מנת להקים עסק או להצליח כשכיר יש צורך בידע וניסיון רב בתחום.
- על מנת לנהל עסק עצמאי או להתקדם כשכיר יש צורך בקשרים רבים עם הגורמים בתחום והכרת הנורמות והקודים החברתיים של הרמות הסוציו-אקונומיות הגבוהות של החברה (סגנון דיבור, נימוסים, תחומי עניין).
- בשכבות הסוציו-אקונומיות הנמוכות קיים "מחסום מנטלי" מרכישת השכלה גבוהה כתוצאה מהצורך של רוב הסביבה "לשרוד" כלכלית וללמוד מקצוע כמה שיותר מהר ( באוכלוסיות מיעוטים בד"כ ישנה דחיפה להצטיינות יתירה על מנת להשתלב בחברה אך השכבות החלשות אינן מיעוט בפני עצמו כמו כן התופעה קיימת בעיקר במיעוטים המבוססים יותר כמו דתיים ועולים מרוסיה ).
התנגשות זו, בין רצונם של אנשים רבים לחיות ברמת חיים גבוהה משהכנסתם מאפשרת כתוצאה מנורמות חברתיות או מאופי אישי, לבין חוסר האפשרות הריאלי להגיע לכך עשויה להביא לתסכול רב ומסוכנת מאד מבחינה חברתית. סכנה זו מתבטאת בשני מישורים:
- פערים חברתיים גדולים מדי ואי שוויון הזדמנויות יוצרים מתחים חברתיים קשים בין חלקי החברה. כיום מספר מצומצם של משפחות שולט על מרבית גורמי היצור במשק וסיכוייו של אדם ממעמד סוציו-אקונומי נמוך להגיע לרמתם אפסיים. העושר הופך למשפחתי, ובצירוף עם התהליך של חיבור הון לשלטון, המצב בישראל בפרט ובעולם המערבי בכלל, מתחיל להיות דומה, מבחינה מבנית, למצב בימי הביניים (פיאודלי) בו האצילים היו בעלי השדות (=גורמי היצור) ושאר העם עבד אצלם (כנראה שגם שם זה לא הטריד אותם יותר מדי שכן מצב זה נמשך שנים רבות עד שהתפוצץ). על פי סקר שהוזמן על ידי ארגון "צו פיוס" (נספח ב') הפער המטריד ביותר את הציבור הישראלי כיום, הוא הפער בין המעמדות הכלכליים-חברתיים בישראל.
- ניתן למצוא מתאם גבוהה בין פערים חברתיים לבין רמת הפשיעה[4]– באזורים בהם הפער החברתי-כלכלי גדל רמת הפשיעה עולה (למעט אזורים בהם קיימת רמת עזרה הדדית גבוהה, כגון אזורים דתיים וחרדיים בארץ) .
אמיל דורקהיים, בספרו "התאבדות" (1897) טבע לראשונה את המונח "אנומיה". המושג מתאר מצב של בלבול המתקיים ברמת האינדיבידואל או הקולקטיב, כאשר נורמות חברתיות אינן ברורות, חלשות, סותרות או נעדרות. מצבים "אנומיים" הם בדרך-כלל תוצאה של שינויים חברתיים חדים שערערו קווים מנחים של ציפיות ודפוסי התנהגות. בהיעדרם של הקווים המנחים הללו, מועדים חברי הקולקטיב להתנהגות שעלולה להיות מוגדרת כסטייה חברתית. בני אדם אנומיים דוחים או אינם מסוגלים למצוא להם נורמות חברתיות בעלות משמעות שבאמצעותן יוכלו לארגן את חייהם או למצוא בהם טעם. משאיבדו את תחושת השייכות החברתית הם עשויים לפנות לפשע, למאבק אנוכי על עוצמה, או אף להתאבדות. הסתירה בין תרבות הצריכה למציאות הקיימת, בה רק מתי מעט יכולים לקנות כל מה שירצו ורוב האוכלוסייה חשופים לגירויים שלא יוכלו לספק, עשויה ליצור מצבים אנומיים.
לסיכום, ישנם מקרי עוני רבים, הנגרמים מרצונם של אותם אנשים להגיע לרמת חיים גבוהה מאד כאשר מצבם הכלכלי אינו מאפשר זאת. תרבות הצריכה, מדיניות האשראי, תחרותיות ופערים חברתיים מפתחים אצל אנשים רבים, אשליות שאינן ברות השגה כתוצאה מהמבנה הריכוזי של המשק ("אנומיה"). ניתן וצריך לדאוג לחלק מהצרכים שמעבר לרף הקיום הבסיסי, אך מקרי קיצון מצריכים טיפול יסודי יותר. מקרי הקיצון נמצאים בסיכון גבוה להדרדרות לפשע.
פשיעת הרכוש בישראל.
עבריין הרכוש הממוצע (להוציא נרקומנים[5]) הוא לרוב אדם שגדל ו\או חי בחברה המעלימה עין מפשע ואולי אף מעודדת פשיעה, שכן נדיר למצוא אדם ממשפחה מבוססת וחברה תקינה העוסק בעבריינות רכוש[6]. ישנן חברות המצדיקות סוגים שונים של פשיעה. באזורים בהם גרים אנשים מחתך סוציו-אקונומי נמוך, כאשר הפערים החברתיים גדולים, ניתן למצוא תפיסות המצדיקות פשיעת רכוש אלימה (BLAU&BLAU 1982). ניתן לשער שהסיבה להצדקת מעשים כאלו קשורה לתחושת הניצול, אי השוויון והניכור חברתי למעמדות החברתיים הגבוהים יותר שבדרך כלל מהווים קורבנות לפשיעת הרכוש (ניתן לטעון ששם יש יותר מה לגנוב אך מצד שני שם יותר קשה לגנוב). אולי מצבם הכלכלי של הקורבנות מהווה מעין תירוץ מוסרי לגנבים. בשכבות הביניים והגבוהות ניתן למצוא חברות המצדיקות "פשיעת צווארון לבן". על אף שפשיעת "צווארון לבן" פחות מפחידה ופחות שכיחה, הנזקים ממנה גדולים יותר[7] ומסכנים את כלל המשק. פשיעת "צווארון לבן" נובעת מרצון לרמת חיים גבוהה מאד וניכור כלפי הנפגעים מהפשע. הגורמים לפשיעת הרכוש הם: הנורמות החברתיות המקובלות בחברת הפושע, ניכור, פערים חברתיים, ורצון קיצוני להגיע לרמת חיים גבוהה מאד[8].
מניעיו של אדם שגונב כיום במדינת ישראל אינם הישרדות פיזית שכן שירותי הרווחה במדינת ישראל דואגים לכל אדם לצרכי קיום מינימאלי בכל שלב בחיים (מהעריסה עד לקבר) וחלק ניכר מהעבריינים אינם עניים[9]. בנוסף לכך, ברוב המקרים, עברייני הרכוש נמצאים בגיל שבו הם כשירים לעבוד. ככלל, על פי הספרות המקצועית וההיגיון הפשוט, המניעים לפשיעת הרכוש הם פסיכולוגיים-חברתיים ולא קיומיים-כלכליים.
הטיפול בפשיעה המקובל כיום הוא מאסר בבית כלא. הרציונל העומד מאחרי שיטה זו הוא הפרדת הפושעים מהחברה תוך הענשתם בעונש מרתיע[10]. ישנם ניסיונות לשקם אסירים על ידי הכשרה מקצועית מתאימה אך למעשה היא אינה מצליחה להחזיר את האסיר לחברה, שכן, על פי נתוני השב"ס (נספח ג) מעל 60% מהאסירים כיום מרצים תקופת מאסר שניה ומעלה. כלומר אם לוקחים בחשבון גם את אלה שבין תקופות המאסר שלהם ניתן לומר בבירור ששיטה זו לא משקמת את האסיר ולא מורידה את רמת הפשיעה ואף משיגה תוצאות הפוכות למרות עלויות ישירות ועקיפות עצומות למשק שהולכות וצומחות[11] עם השנים . ההוצאות הישירות של המשק על בתי הכלא מתבטאות באחזקת בתי הכלא, משכורות לסוהרים וזמן העבודה של האסירים והסוהרים שהיה יכול להיות מנוצל לעבודות יצרניות. הנזקים הישירים והעקיפים[12] (נספח ה) של הפשיעה הגוברת מתבטאים ב:פחת (depreciation) מוגבר של ההון הפיזי (capital), הוצאות עקיפות על הגנה מפשיעת רכוש כגון שמירה, אזעקה וביטוח ורגולציות נגד פשיעת צווארון לבן המהוות נטל על המגזר העסקי.
בחינת שיטה זו מגלה שהיא נדונה מראש לכישלון מכמה סיבות :
- לאחר שאסיר משתחרר מהכלא בתום תקופת מאסר, סביר להניח שרוב חבריו יהיו מחברה שבה פשיעת רכוש היא דבר מקובל יחסית ואולי אף מוערך ולכן קיימת סבירות גבוהה שיחזור לעסוק בפשע.
- שפת הדיבור שלו ונורמות ההתנהגות שלו מתאימות לאסירים ולכן גם אם ירצה להשתלב בחברה ובעבודה יקשה עליו מאד להתגבר על מחסום השפה והנורמות ההתנהגותיות.
- פשע, הוא התחום בו הוא מבין ומתמחה, שכן בבית הכלא סביר להניח שלומדים טכניקות חדשות ומוצלחות יותר מזו שבה השתמש ונתפס. שם מרוכזים כל הפושעים יחד ויש להם הרבה זמן פנוי… למרבה האבסורד, בית הכלא הוא מקום ההכשרה האופטימאלי לעבריין המתחיל.
- רוב המעסיקים לא ירצו להעסיק אדם שהורשע בגניבת רכוש ומשתייך חברתית לחברה שעוסקת בפשע אלא אם יקבל תמריצים יוצאי דופן ולכן קשה לאסיר משוחרר למצוא עבודה אחרת.
- גם אם המעסיק לא יודע את עברו של האסיר (מחיקת רישום פלילי), ולא מבין באיזה סוג אדם מדובר מתוך שפת הדיבור שלו והתנהגותו, עדיין מעסיק מעדיף בדרך כלל להעסיק אדם שהוא מכיר (בעיקר בעבודות לא מקצועיות שבהם היצע העובדים גבוהה). ברוב המקרים, לאסיר משוחרר, אין חברים שהם מעסיקים. כלומר אין לו מספיק קשרים חברתיים למצוא עבודה.
- גם אחרי הכשרה מקצועית, במקרים רבים, אסיר משוחרר יוצא לשוק העבודה בגיל מבוגר יחסית עם ניסיון מועט יחסית.
ניתן לומר ששיטת הטיפול בפשע הנהוגה כיום אינה מצמצמת את היקף הפשיעה ולא משקמת את האסירים אלא בעיקר מרחיקה את הבעיה מהחברה בצורה זמנית, אך בטווח הארוך – מגדילה את הבעיה . יתר על כן, שיטה זו כרוכה בעלויות עצומות למשק שרק הולכות וגדלות עם השנים. בנושא זה אין הבדל גדול בין מדינת ישראל לשאר העולם המערבי בו נהוגה שיטת ענישה זו וגם בהן רמת הפשיעה עולה בקביעות.
העונש המוצע בתורה[13] לעבירות רכוש "קטנות" (שבהן יש לגנב אפשרות לשלם את הקרן) הוא מלקות. עונש זה מיושם בסינגפור בצורה מוצלחת ומוריד את רמת הפשיעה שם לרמה אפסית בעלויות מזעריות יחסית. ענישה פיזית לא קיימת במדינות מערביות מסיבות "מוסריות". רוב העולם המערבי המתנגד מוסרית לענישה פיזית[14] , מתעלם מהפגיעות הפיזיות והנפשיות שנגרמות לאסיר בכלא[15]. בעניין זה ההלכה היהודית מציעה צורת אכיפה מרתיעה, שנועדה להרחיק את האדם מעבירה בלי לפגוע בו ובמשפחתו[16] בטווח הארוך ובלי להגדיל את מעגל הפשיעה. מדינת ישראל צריכה להחליט אם לחזור למקורות העם היהודי מדורי דורות ולאמץ גישה המטפלת בבעיה באופן פרטני או לאמץ "מוסר" מערבי ה"מטאטא את הבעיה מתחת לשטיח" ומגביר את הפשיעה על ההשלכות המוסריות והכלכליות הקשות שלה על החברה, על קורבנות הפשיעה, על משפחות הפושעים ועל הפושעים עצמם שדרכם לחזור לחברה נחסמת .
חלק מהמניעים לתפיסת העולם השוללת ענישה פיזית נעוצים בהיסטוריה של הענישה הפיזית בעולם שהייתה נהוגה בעיקר במשטרים אכזריים ואפלים, אך יש לזכור שגם בשיטת הכליאה נעשו שימושים אכזריים לא פחות (הבסטיליה , אי השדים, הגולגים) כלומר לא השיטה היא הבעיה אלא דרך השימוש בה.
על פי אמיל דירקהיים, ה"אנומיה החברתית" נוצרת בעיקר בשולי החברה. לשיטתו תופעת הפשיעה ותופעת ההתאבדות נובעות מתופעה זו. לאור זאת מובן שעל מנת לטפל בשורש הבעיה, יש למצוא פתרון חברתי יסודי לשולי החברה בכדי שלא יגיעו למעגל הפשע.
על פי סאת'רלנד וסייקס, "תיאוריית ההתחברות הדיפרנציאלית"- פשיעת רכוש היא תופעה חברתית, כאשר "הגנב המקצועי" רואה בכך אומנות ובתי הכלא מהווים "בית ספר" ללימוד המקצוע מטובי המומחים… לדידם, אין קשר בין גניבה לפשעים מסוג אחר.
העובדה שתהליכי דמוקרטיה וקפיטליזם מביאים לעליה בפשיעה מוסברת בצורות שונות על ידי חוקרים שונים: על פי בונגר (התומך במקרסיזם) , ערכי הקפיטליזם חסרי הגבולות מביאים לפשיעה.לעומתו , קיימת אסכולה (פרי, לומברזו) הטוענת כי "הרוויה העבריינית"-הסובלנות לפשיעה היא זו שמעלה את רמת הפשיעה.
לסיכום פרק זה, ברוב המקרים, הגורמים לפשיעת הרכוש הם הנורמות החברתיות המקובלות בחברת הפושע ורצון קיצוני להגיע לרמת חיים גבוהה מאד ללא יכולת חוקית לעשות זאת ("אנומיה"). מניעיו של אדם שגונב כיום במדינת ישראל אינם הישרדות פיזית. לפערים חברתיים השפעה משמעותית על הרחבת מעגל הפשיעה, אך הקטנת הפערים החברתיים לא מקטינה את מעגל הפשע (BLAU & BLAU 1982)
טיפול בתופעה על ידי כליאה לא מקטין את מספר העוסקים בפשע, אלא להפך. את אפקט ההרתעה ניתן להשיג על ידי ענישה פיזית. בשאלת הטיפול בעבירות רכוש גדולות ו\או כרוניות , בהן אין לגנב יכולת לשלם יש למצוא פתרון מקיף ויסודי יותר. אדם שהגיע למצב כזה נמצא בבעיה רצינית המצריכה פתרון יסודי ומקיף מבחינה מנטלית, חברתית וכלכלית על מנת להוציא אותו ממעגל הפשע ולשלבו מחדש בחברה .
הפתרון: עבד עברי.
עצם העלאת הרעיון של עבדות בעידן המודרני, נשמע מזעזע. העבדות שהייתה מוכרת לעולם לאורך ההיסטוריה, הייתה התעללות שפלה בחלשים. בדרך כלל היו העבדים בעולם העתיק, בני עמים שהפסידו במלחמות מול עם אחר ונלקחו על ידו לעבדים, ובניהם המשיכו להיות עבדים לדורות. עבדים אלו היוו סחורה לכל דבר, ואדונם היה רשאי לעשות בהם, ככל העולה על רוחו. לאורך ההיסטוריה, מצאו את מותם עבדים רבים ,עבדים שהושלכו לחיות טרף לעיני המון משועשע ברומא, עבדים שחורים שנדחקו למוות על ידי סוחרי עבדים באוניות המשא בדרך למכירה באירופה ואמריקה ועוד רבים אחרים . היחס לעבדים היה משפיל ואכזרי, מטרתה היחידה של העבדות הייתה ניצול העבד להנאותיו ורווחיו של האדון. חשוב לציין שגם בישראל קיימת תופעה קשה של עבדות שאנו נוטים להדחיק. לצערנו, מדינת ישראל כיום מובילה ב"סחר בנשים" המוברחות לארץ ומאולצות לעסוק בזנות (נספח ד).
לכאורה, יש לשאול, מדוע תורת ישראל, שהביאה את בשורת המוסר לעולם, מציעה עבדות כפתרון לבעיות של עוני ופשע? הראי"ה קוק (נספח 2 איגרת פט) מסביר את רעיון העבדות ומטרותיו על פי התורה:
ראשית, השיטה של עובד שכיר במשכורת נמוכה, אינה בהכרח יותר טובה מהעבדות, שכן, למעביד אין עניין לדאוג לבריאותם, לקידומם ולרווחתם של עובדיו השכירים[17]. לדוגמא הוא מביא את עובדי המכרות באירופה בתקופתו, שעבדו בתנאים מחפירים ומסוכנים. כורים רבים לקו במחלות קשות ובמקרים רבים התמוטט המכרה וקבר תחתיו את הכורים. מקרים אלו לא גרמו הפסד כספי גדול למעביד, כי כל עובד שחלה או מת, הוחלף ע"י אחר בלי עלות למעביד, ולכן לא היה לו אינטרס לשפר את בטיחות המכרות.
לעומת זאת כאשר אדם "קונה" את העובדים והם הופכים לרכושו , יש לו אינטרס להשקיע בהם כדי לשדרג את יכולותיהם לטובתו האישית ולשמור עליהם מפני פגיעות ,שכן אם הם נפגעים הוא מפסיד מכך. במקרה של עובדים שכירים אין לו הפסד כספי ישיר במקרה של פגיעה בעובד, אם לא יאלץ לשלם פיצויים. כמו כן, אין לו אינטרס לשדרג את העובד, שרשאי לעזוב מתי שירצה, כיון שהמעביד לא יודע אם יהנה מהשדרוג. גם בימינו ניתן לראות שלחברה מסחרית אין בעיה לפטר עובדים ,בעיקר ברמת הכשרה והשכלה נמוכה- החלשים ביותר, על מנת להגדיל את רווחיה למרות פיצויי הפיטורים הקבועים בחוק. כלומר, עובדים שכירים מבחינת המעבידים עדיין מהווים "סחורה" בשוק העבודה.
לא השיטה היא הבעיה אלא השימוש שנעשה לאורך ההיסטוריה במושג העבדות הפך אותו "למפלצת" כלומר בני אדם רשעים השתמשו בכלי שנועד על פי התורה ,להיטיב עם העבד ועם האדון ולתקן את החברה, לדיכוי החלשים בחברה ולביטוי היצרים האפלים ביותר של החברה האנושית.
חקיקה המגנה על העובדים יכולה לשפר את המצב, אך על מנת לגעת בשורש הבעיה. יש לדאוג שלמעביד תהיה מוטיבציה מסחרית אמיתית לדאוג לטובת העובדים. טבען של חוקים ותקנות להיעקף ע"י גופים מסחריים בעזרת רואי חשבון ממולחים וקבלני כוח אדם שפוטרים את המעסיק מחובותיו החוקיות והמוסריות כלפי העובד. בנוסף לכך לעובדים החלשים, בדרך כלל, אין ידע מספיק לגבי זכויותיהם.
התורה מציעה לבעיית העוני הפרדוקסלי ולבעיית פשיעת הרכוש הנובעת מתוכה, פתרון אמיתי, המטפל בשורש הבעיה ולא בסימפטומים שלה, בצורה הממלאת את צרכיו הפיזיים של העני והפושע ומשפחותיהם. הפתרון המוצע בתורה מקדם אותם חברתית, כלכלית ומקצועית. לעומת זאת, הפתרונות הנוכחיים מנקים את מצפון החברה על ידי הדחקה והרחקה של הבעיה במקום טיפול בה. תוך כדי קידום העני והפושע, מקדמת התורה את האינטרסים הכלכליים של העשירים, בצורה המביאה צמיחה אמיתית למשק ללא המחיר החברתי הכבד, שבדרך כלל מתלווה לצמיחה, של אי השוויון בהזדמנויות והגדלת הפערים הכלכליים והחברתיים בין המעמדות.
***************************************************************************************************
[1] כיום מהווים תשלומי ההעברה כ50% מתקציב המדינה (ללא החזר חובות), סכום זה מהווה כ25% מהתוצר הלאומי! במדינת ישראל יחס התלות (מספר התושבים ביחס למספר העובדים) הוא הגבוה בעולם כתוצאה מילודה גבוהה ביחס למדינות המפותחות ותמותה נמוכה כתוצאה משירותים רפואיים מתקדמים וכן מסיבות היסטוריות ודמוגרפיות נוספות (כגון עליה ותרבויות שונות). כתוצאה מכך נטל הרווחה על המשק,המתבטא בעיקר בצורת מיסים, גבוה במיוחד ביחס למדינות אחרות בעולם.
[2] 18 המשפחות העשירות בישראל שולטות על כ-32% מהתוצר העיסקי של מדינת ישראל (על פי נתוני BDI שפורסמו לאחרונה)
[3] חיזוק לטענה זו ניתן להביא ממיקומה של ישראל במדד ג'יני העולמי (מדד אי השוויון במדינה. נספח א') מקום שני אחרי ארה"ב כאשר בארה"ב כמדינה גדולה אי השוויון פחות מורגש ובנוסף לכך היא לא מתיימרת להיות מדינה סוציאליסטית לעומת ישראל המתיימרת להיות כזו. הפער בין השכבות גדל בעקביות העשירים, נהיים יותר עשירים והעניים, יותר עניים.
[4]עמית הרפז 2004
The analysis reveals that socioeconomic inequality between races, as well as economic inequality" generally, increases rates of criminal violence" (Blau &Blau 1982) מחקר זה טוען שעליה באי השוויון מביא לעליה בפשיעה האלימה אך לא להיפך: הקטנת הפערים אינה מקטינה את רמת הפשיעה.
[5] כמות המשתמשים בסמים קשורה לרמת הפשיעה באופן ישיר (נספח ו). ארגוני פשע מפיצים סמים וצרכני סמים נכנסים למעגל הפשע וחוזר חלילה. מעגל זה מזין את עצמו וגדל בהתמדה ולכן הוצאת אנשים ממעגל הפשע והסמים עשויה לצמצם את התופעה.
[6] תיאוריית ההתחברות הדיפרנציאלית של אדוין סאתרלנד ("הגנב המקצועי" 1937 וסייקס 1957), פשיעת רכוש היא תופעה חברתית. "הגנב המקצועי" רואה בכך אומנות. אין קשר בין גניבה לפשעים מסוג אחר. בתי הכלא מהווים "בית ספר" ללימוד המקצוע מטובי המומחים…
[7] דוגמאות בארץ: הרצת המניות, הבנק למסחר. בעולם:אנרון.
[8] אמיל דירקהיים, רוברט מרטון "אנומיה וסטיה חברתית"-פער פיזי וחברתי משמעותי בין האמביציה למציאות, בונגר- ערכי הקפיטליזם מביאים לפשיעה, פרי "הרוויה העבריינית"-סבלנות לפשיעה . כולם מסבירים מדוע הקפיטליזם מביא עמו עליה בפשיעה.
[9]לדוגמא, יצחק דרורי, (ה“מוח“) נעצר לאחרונה בחשד לניסיון לפריצה לחנות תכשיטים בתל אביב. יצחק דרורי כתב שני ספרים רבי מכר שנמכרו מעל למאה אלף עותקים האחד.
[10] שיטת " המחיצה האקוסטית": העונש צריך להרתיע את השומעים עליו אך להיות כמה שפחות חמור בפועל
[11] ע"פ נתוני משרד האוצר (תקציב 2006 גרף 22)
[12] בישראל כ 14 מיליארד ₪ שהם כ2.5% מהתוצר לעומת 6.7% ,5.7% ו5.5% בבריטניה אוסטרליה וארה"ב בהתאמה
[13] הרב ליפא קמינר ("תחומין" כרך ט) לא מקבל את קביעתו של הרש"ר הירש שאין עונש של כליאה בהלכה ("אין בו במשפט התורה אלא מעצר חקירה, וגם זה לא יכול היה להיות אלא מעצר לתקופה קצרה בלבד.")(בנספח). הוא טוען שהרב הירש הקצין את דבריו על מנת להבהיר את העניין.לדעתו קיים בהלכה גם עונש מאסר לפי שיקול דעתם של הדיינים.
[14] Graeme Newman בספרו "Just and painful: a case for the corporal punishment of criminals" מציע ליישם ענישה פיזית בארה"ב, אך דעתו אינה זוכה לתמיכה רבה.
[15] אלימות קשה בבתי הכלא, לרוב,מצד האסירים שכנראה לא מדווחת. הפגיעות הפיזיות שכן מדווחות מובאות ב דו"ח הסנגוריה הציבורית על שירות בתי הסוהר.
[16] במקרים רבים גם משפחתו של אסיר מגיעה לפשע (גילה חן, 2001)
[17] רוברט פוגל זכה בשנת 93 בפרס נובל בהיסטוריה כלכלית (יחד עם דגלס נורת'), על מחקרו הטוען שהעבדות בדרום ארה"ב לפני מלחמת האזרחים הייתה יעילה כלכלית, בניגוד להנחה המנוגדת לכך שהייתה מקובלת עד למחקר זה.
Leave a Reply