החרדים, המיסים ו-17 הטיות: מי באמת חי על חשבון מי?

המחקר "על המיסים ועל הנפלאות" הוא עבודה רחבת היקף ורצינית, שמנסה לענות על שאלה שמעסיקה רבים: האם החרדים מקבלים מהמדינה יותר משהם משלמים לה. אבל בדיקה זהירה של ההגדרות, ההנחות וההשמטות במחקר מעלה 17 הטיות מחקריות מוכרות. כשמתקנים אותן, התמונה מתהפכת אבל העניין העיקרי הוא שהשאלה שגויה.

שאלה מתבקשת, שאלה שגויה

לפי המחקר, משק בית חרדי ממוצע מקבל מהמדינה 4,107 ש"ח בחודש יותר ממה שהוא משלם במיסים, משק בית ערבי מקבל 1,037 ש"ח, ומשק בית יהודי לא-חרדי משלם 6,115 ש"ח בחודש יותר משווי השירותים שהוא מקבל. המספר הזה הפך לטיעון מרכזי בוויכוח הציבורי על גיוס, תקציב ופטור.

השאלה "מי חי על חשבון מי" מתבקשת, אבל היא דומה לשאלה בחברה עסקית: מי חשוב יותר, מחלקת הכספים או מחלקת משאבי האנוש? מחלקת הכספים מכניסה ומנהלת את הכסף, ומשאבי האנוש "רק מוציאים". אבל בלי עובדים אין חברה, ובלי כסף אין עובדים. המציאות מורכבת, וכל חלק נשען על האחרים.

ראוי להעריך את העבודה שהשקיעו החוקרים. הם אספו נתונים ממקורות רבים, פירטו את ההנחות שלהם בשקיפות, ואף ציינו בעצמם חלק ממגבלות המחקר. המטרה כאן אינה לפסול את עבודתם, אלא להראות כמה הבחירות המתודולוגיות משפיעות על התוצאה, ולמה כדאי להתייחס אליה בזהירות.

חובת ההוכחה: אנחנו הרכב המנצח

לפני שבודקים את המחקר, כדאי להזכיר מאיפה מתחילים. במאמר קודם במסתברא, "מדינת ישראל – העשירה בעולם", הוצג שהתוצר הנומינלי לנפש בישראל חצה את 70 אלף דולר, והציב אותה בין המדינות העשירות בעולם. המשק הישראלי עוקף בעקביות את רוב הכלכלות המובילות בעולם, גם בשנות מלחמה. התוצר, והתוצר לנפש בישראל צומחים בקצב הגבוה ביותר בקרב מדינות ה-OECD.

המשמעות פשוטה: מי שטוען שהמבנה הנוכחי של החברה הישראלית מזיק למשק, צריך להביא הוכחות טובות מאוד. חובת ההוכחה מוטלת עליו. כשקבוצה מובילה בטבלה, לא משנים את ההרכב שלה על סמך ניתוח שיש בו ספק. אנחנו כרגע הרכב המנצח.

ולכן השאלה הנכונה איננה רק אם המחקר צודק, אלא אם הוא חזק מספיק כדי להצדיק שינוי מהותי במבנה של משק מצליח. כפי שנראה, יש בו לא מעט הטיות שבהיעדרן המסקנה עשויה להיות הפוכה.

מה עשה המחקר?

המחקר נערך בידי חוקרים מפורום קהלת, והתקבל לפרסום בכתב העת "הרבעון לכלכלה" ב-2024. הוא מבוסס על סקר הוצאות משק הבית של הלמ"ס לשנים 2016–2018, שאוחדו יחד וכוללים כ-26,664 משקי בית, במחירי 2018. משקי הבית חולקו לשלושה מגזרים: יהודים לא-חרדים, חרדים וערבים.

בצד המיסים, החוקרים "חייבו" כל משק בית במיסים שהוא נושא בהם לפי הנחות על תחולת המס: מס הכנסה יוחס במלואו לעובד, מע"מ יוחס לצרכנים לפי הצריכה, ומס החברות חולק שווה בשווה בשלישים בין צרכנים, עובדים ובעלי הון.

בצד ההוצאות, החוקרים "זיכו" כל משק בית בשירותים שהוא מקבל מהמדינה: חינוך ציבורי לפי גיל הילדים ושלב הלימודים, בריאות לפי נוסחת הקפיטציה, קצבאות ביטוח לאומי, סבסוד אקדמי לסטודנטים, תרבות, ספורט ופנאי, ושירותי דת. בגרסה המרכזית לא נכללו ביטחון, תשתיות, ריבית על החוב ופנסיות תקציביות.

ההפרש בין המיסים לשירותים, לכל משק בית ולחודש, הוא התוצאה. המיסים ששויכו מכסים כ-96% מהכנסות המדינה ממיסים, בעוד שההוצאות ששויכו מכסות רק כ-50.6% מההוצאה הממשלתית הרחבה.

1. הטיית פרסום: מה שלא מתפרסם, לא קיים

הטיית פרסום פירושה שמחקר שלא מוצא את התופעה שחיפשו פשוט לא מתפרסם. אם עשרה חוקרים בדקו שאלה, ותשעה מהם הגיעו למסקנה מורכבת או הפוכה, ורק אחד הגיע למסקנה המבוקשת או הפופולארית, הציבור ישמע רק עליו. התוצאה היא מראית עין של הסכמה מדעית שאינה קיימת. זו לא אשמת החוקרים, אלא של האופן שבו העולם המדעי והתקשורת בוחרים מה לפרסם.

רק מעט מאוד מחקרים אקדמיים מגיעים בכלל לכותרות העיתונים הכלכליים. רוב המאמרים ברבעון לכלכלה נקראים בידי כמה עשרות כלכלנים ונשכחים. המחקר הזה הוא חריג: גלובס הציג אותו עוד לפני פרסומו ככזה שעונה על "השאלה שמטרידה כל ישראלי", וכלכליסט הפיץ את הטיוטה המלאה.

ויש כאן דפוס ברור: ככל שהתוצאה חדה יותר, היא מתפרסמת יותר. כלכליסט פרסם תחת הכותרת "חילוני משלם פי 6 יותר מסים מחרדי", וקבע שהתשלום של חילוני למס הכנסה בלבד גדול פי 9 מהתשלום של חרדי. באותו עיתון, בסדרה "חרדים בע"מ", הוצג תחשיב שלפיו הנזק למשק מאי-השתלבות החרדים בשוק העבודה מגיע ל-54 מיליארד ש"ח בשנה.

כדי להבין את סדר הגודל: כל תקציב המדינה לשנת 2026 עומד על כ-662 מיליארד ש"ח. טענה ש"החרדים" לבדם עולים למשק כמעט עשירית מכל תקציב המדינה היא טענה חזקה מאוד, שדורשת ראיות חזקות בהתאם. ובכל זאת היא זכתה לכותרת ראשית, בעוד שמחקרים שהגיעו למסקנות מורכבות יותר זכו לתשומת לב מועטה.

לצד הטיית הפרסום פועלות עוד שתי הטיות:

הטיית מסגור: אותו נתון נשמע אחרת לפי הניסוח. "החרדים מקבלים 4,107 ש"ח" נשמע אחרת לגמרי מאשר "משפחות צעירות ומרובות ילדים מקבלות 4,107 ש"ח". שני המשפטים מתארים את אותם אנשים, אבל רק הראשון מתפרסם.
הטיית זמינות: אחרי שהציבור שמע עשרות כותרות על "חרדים שחיים על חשבוננו", כל מחקר שמאשר זאת נשמע סביר, וכל מחקר שסותר זאת נשמע חשוד. הכותרות הקודמות הופכות לראיה למחקר הבא.

כדי להבין את המשמעות, כדאי לדמיין מחקר זהה שמשווה בין נשים לגברים. התוצאות היו דומות מאוד. ב-2019 עמד השכר הממוצע של נשים על 8,308 ש"ח לעומת 12,193 ש"ח לגברים, פער של 32%, ולכן נשים משלמות פחות מס הכנסה. הן צורכות יותר שירותי בריאות, בין השאר בגלל היריון, לידה ותוחלת חיים ארוכה יותר. והן מקבלות יותר סבסוד להשכלה, כי הן משכילות יותר: נשים היו 62.3% ממקבלי התארים, רוב ממקבלי התואר הראשון והשני (61.9% ו-63.3%), ומחצית ממקבלי התואר השלישי. ואילו היו מייחסים את הילדים לנשים, כפי שהמחקר מייחס אותם למשק הבית החרדי, התוצאות היו קיצוניות עוד יותר. אף אחד לא היה מסיק ממחקר כזה ש"נשים חיות על חשבון גברים", ובצדק.

2. הטיית הגדרה: מי נחשב "עובד"

הטיית הגדרה נוצרת כשההגדרה עצמה קובעת את התוצאה.

אברך שמקבל מלגה ותרומות מחו"ל כדי ללמוד מוגדר כ"לא עובד". מבחינה כלכלית הוא מקבל הכנסה תמורת פעילות, ובחלק ניכר מהמקרים ממקורות זרים, כלומר הוא יצואן ולא מובטל. הוא מחויב ליום לימוד מלא, ובחלק מהכוללים אף מחתימים שעון נוכחות. הסיווג שלו כמי שמקבל מלגה ולא שכר הוא סיווג חשבונאי, לא מהות כלכלית.

כאן פועל כשל מקנמרה: מה שקל למדוד נחשב חשוב, ומה שקשה למדוד נחשב לא קיים. הרישום הטכני, "מלגה" ולא "שכר", הופך לטעות כלכלית: פעילות שמכניסה כסף, לעיתים מחו"ל, נרשמת כאילו אין בה כלום.

והאירוניה היא שדווקא החרדים עצמם מתעקשים, מסיבה דתית, שלא לקרוא ללימוד תורה "עבודה". המשנה בפרקי אבות מזהירה לא לעשות את התורה "קרדום לחפור בו", כלומר כלי פרנסה. מבחינה דתית, לימוד התורה הוא ערך בפני עצמו, לא משלח יד. אבל כלכלן לא אמור לאמץ את ההגדרה הדתית של הנחקרים. כלכלן מודד זרמי כסף ופעילות, וזרם קבוע של הכנסה תמורת התחייבות ליום לימוד מלא הוא, מבחינה כלכלית, עבודה לכל דבר.

גם המונח "חרדי" עצמו הוא הגדרה סוציולוגית ולא כלכלית. במחקר בחרו בהגדרה עצמית של הנשאלים בסקר, אך את קישור ההוצאות לא ניתן לבצע באופן זה, וכך תלמודי התורה הציוניים, ובתי ספר לא חרדיים משויכים לרשת החינוך של שס. יתכן שמוסדות החינוך של החרדים הלא ציוניים כלל לא רשומים במשרד החינוך.

3. הטיית הישרדות ובחירה עצמית: מי עונה לשאלון

הטיית בחירה עצמית נוצרת כשמי שבוחר להשתתף בסקר שונה באופן שיטתי ממי שלא משתתף.

המחקר מבוסס על סקר הוצאות משק הבית של הלמ"ס בשנים 2016–2018, ששיעור ההיענות בו עמד אז על כ-75%. החוקרים בחרו בשנים האלה דווקא משום ששיעור ההיענות בהן היה גבוה יחסית, ובכל זאת רבע מהאוכלוסייה לא ענה.

בציבור החרדי, הפלגים שמתנגדים למדינה, כמו העדה החרדית, סאטמר ונטורי קרתא, מתנגדים באדיקות דתית לקבל ממנה אפילו שקל אחד. חלקם נמנעים אפילו מללכת לכותל, כדי לא ליהנות במשהו מהמדינה. זו האוכלוסייה המתבדלת ביותר, ולכן במובן מסוים ה"חרדית" ביותר. והיא גם האוכלוסייה שהכי פחות סביר שתפתח את הדלת לסוקר ממשלתי.

התוצאה: המדגם "החרדי" במחקר מורכב דווקא ממי שכבר נמצאים בקשר עם מוסדות המדינה, כלומר ממי שמקבלים ממנה. מי שאינם לוקחים כלום פשוט לא נספרים. זו הטיית הישרדות קלאסית: בודקים רק את מי ש"שרד" את הסינון, ומסיקים מהם על כולם.

4. הטיית נרמול: השוואה בלי תיקון לגיל ולגודל המשפחה

יחידת הניתוח במחקר היא משק הבית, והמספרים המרכזיים מוצגים לחודש למשק בית. משק בית חרדי גדול בהרבה מהממוצע וצעיר בהרבה. כשמשווים משק בית של זוג צעיר עם שישה ילדים למשק בית של זוג בגיל 50 שילדיו כבר עזבו, ברור שהראשון ישלם פחות מס ויקבל יותר חינוך. מצד שני משק בית מבוגר צורך יותר שירותי בריאות. זו לא השוואה בין חרדים ללא-חרדים, אלא בין שלבים שונים בחיים. מחקר שלא מנרמל לגיל ולגודל משק הבית משווה בין דברים שאינם ברי השוואה.

5. הטיית הקבלה: מה אדם משלם מול מה הוא מקבל

עיקרון ההקבלה פשוט: אם רוצים לדעת מה אדם נותן למדינה ומה הוא מקבל ממנה, צריך להשוות את המיסים שהוא משלם לשירותים שהוא עצמו מקבל. לא את השירותים שמקבלים ילדיו.

במחקר, ההורים נרשמים בצד ההכנסות, כמשלמי מיסים, והחינוך והבריאות של ילדיהם נרשמים בצד ההוצאות, כאילו ההורים קיבלו אותם. כך אב לשישה ילדים "מקבל" שישה מקומות בבית ספר, למרות שהוא עצמו לא קיבל אף אחד מהם. החוקרים עצמם מציינים שהילדים אינם משלמי מיסים ושהסקר מערבב שלבים שונים במחזור החיים.

כאן פועלת גם הטיית זמן: המחקר צילם את המציאות בנקודת זמן אחת, השנים 2016–2018. הוא סופר את ההוצאות על הילדים בשנים שבהן הן קורות, אבל לא את המיסים שאותם ילדים ישלמו בשנים שבהן יגיעו לשוק העבודה. כל השקעה, בכל עסק, נראית כהפסד אם בודקים אותה רק ביום שבו משלמים עליה.

6. הטייה אקטוארית ודמוגרפית: לילד יש ערך

הטייה אקטוארית נוצרת כשמתעלמים מהערך הנוכחי של זרם תשלומים עתידי.

לכל ילד יש ערך אקטוארי: הוא יעבוד, ישלם מיסים, יממן את הפנסיות של הדור הקודם. החוקרים מודים בהגינות שהמחקר הוא תמונת מצב רגעית, שאינו יכול לעקוב אחר אנשים לאורך זמן ואינו מודד את נטל המס לאורך החיים. אבל המסקנה הציבורית שנגזרה ממנו היא בדיוק מסקנה לאורך זמן: "החרדים הם נטל". חברת השכרת רכב שהייתה מתמחרת רכבים לפי הכנסתם בלי להפחית את ירידת ערכם האקטוארי הייתה פושטת רגל. ילד הוא נכס עתידי, זקן הוא נטל כלכלי (מבורך כמובן).

הערך הזה בולט במיוחד על רקע העולם המפותח. אירופה נמצאת במשבר דמוגרפי, ויפן בהתרסקות דמוגרפית: מספר העובדים בגיל העבודה ביפן ירד מכ-87 מיליון ב-1995 לכ-70 מיליון ב-2025, וצפוי לרדת לפחות מ-60 מיליון ב-2050, כשהמדינה תצטרך לממן בריאות, פנסיות ורווחה עם הרבה פחות הכנסות ממסים. רק בישראל הבעיה הזו כמעט לא קיימת: שיעור הפריון בישראל עמד ב-2025 על 2.88 ילדים לאישה, לעומת 1.41 בממוצע ה-OECD, וישראל היא המדינה היחידה בארגון שנמצאת מעל רף התחלופה. יחס התלות בישראל יעלה עד 2054 ל-30 בלבד, לעומת 55.2 באירופה ו-84.5 בדרום קוריאה.

ויש לכך גם השלכה ישירה על החוב הלאומי. בניגוד למדינות המזדקנות, בישראל יש מי שישלם את החוב הלאומי: הדור הבא. סביר שזה אחד הגורמים שמאפשרים למדינה ללוות בתנאים טובים יותר ממה שהיה מצופה מרמת הסיכון הביטחוני שלה. משקי הבית מרובי הילדים, שבטבלה נראים כמקבלים, הם בדיוק הנכס הדמוגרפי שמבדיל את ישראל מיפן ומאירופה.

7. הטיית תיווך ומשתנה מושמט: מה באמת גורם להכנסה נמוכה

הטיית תיווך היא ייחוס תוצאה למשתנה אחד, כשבפועל היא נגרמת על ידי משתנה אחר שקשור אליו.

ההכנסה הנמוכה של משקי בית חרדיים לא נובעת מ"היותם חרדים". היא נובעת משלושה גורמים מתווכים: גיל צעיר, ריכוז גבוה בעיסוק בחינוך, והשקעה במספר רב של ילדים. משפחה חילונית צעירה עם הרבה ילדים, ששני ההורים בה מורים, תיראה בדיוק אותו דבר בטבלה. המחקר מייחס את התוצאה לזהות, כשהיא נובעת ממאפיינים שאפשר למדוד ישירות.

זו גם הטיית משתנה מושמט קלאסית: כשמשתנים כמו גיל, מספר ילדים ומשלח יד לא נכללים בניתוח, ההשפעה שלהם "נדבקת" למשתנה היחיד שכן נכלל, "חרדי". הטבלה מראה שחרדים מקבלים יותר, אבל בפועל היא מראה שמשפחות צעירות, משפחות גדולות ומשפחות של מורים משלמות פחות מס הכנסה, ומקבלות יותר שירותים בעיתוי בו בחרו החוקרים.

8. הטיית סיבתיות הפוכה: מעגל שמזין את עצמו

שכרו של מורה במגזר הממשלתי עומד על כ-9,500 ש"ח, לעומת כ-6,700 ש"ח במוסדות חרדיים במעמד מלכ"ר, פער של כ-42%. חלק מהפער הזה נובע ממדיניות: המדינה מתקצבת פחות את מוסדות החינוך החרדיים, ובין הנימוקים לכך עומדת הטענה שחרדים "מכניסים פחות". כך נוצר מעגל: הטענה שחרדים מכניסים פחות מצדיקה שכר נמוך יותר, והשכר הנמוך גורם לכך שהם יכניסו פחות. מחקר שמודד את התוצאה עלול להציג אותה, בלי כוונה, כסיבה.

9. קטיף דובדבנים: אילו סעיפים נבחרו

קטיף דובדבנים הוא בחירה של נתונים שתומכים במסקנה והשמטה של אלה שסותרים אותה, לעיתים קרובות בלי שהחוקר מתכוון לכך.

המחקר שייך למשקי הבית רק כ-50.6% מההוצאה הממשלתית הרחבה. בגרסה המרכזית הוצאו ממנו ביטחון, תשתיות, ריבית על החוב ופנסיות תקציביות. לבחירה הזו יש נימוקים מובנים, כי קשה לשייך הוצאות כאלה למשקי בית. אבל התוצאה היא שנכללו דווקא הסעיפים שבהם משקי בית צעירים ומרובי ילדים מקבלים יותר: חינוך, קצבאות ילדים, מעונות. כשבוחרים מחצית מהתקציב, אפשר להגיע לתוצאות שונות מאוד.

10. הטיית מהותיות: סעיפים קטנים מול סעיפים ענקיים

הטיית מהותיות היא התמקדות בסעיפים קטנים והתעלמות מסעיפים גדולים.

הדיון הציבורי נטפל לקצבאות ילדים ולתקציב הכוללים. מלגת האברכים עומדת על כ-765 ש"ח בחודש ל-96 אלף אברכים, כ-900 מיליון ש"ח בשנה. לעומת זאת, הפנסיות התקציביות עולות יותר מ-20 מיליארד ש"ח בשנה, והתחייבות המדינה בגינן מגיעה לכטריליון ש"ח. לפי נתוני הביטוח הלאומי, קצבאות הזקנה והשאירים גדולות לפחות פי שלושה מקצבאות הילדים. קצבת ילדים קצת מעל 100 שקלים לחודש, קצבת זקנה מעל 2000 לחודש.

ושני הסעיפים הגדולים האלה כמעט לא נוגעים לחרדים. שיעור החרדים בקרב בני 65 ומעלה עומד על 5% בלבד, ולכן הם מקבלים חלק קטן מאוד מקצבאות הזקנה ומהוצאות הבריאות על קשישים, שהן הכבדות ביותר במערכת. ובפנסיות התקציביות הם כמעט לא זכאים כלל, כי מעטים מהם עבדו בשירות המדינה.

החוקרים השמיטו את הפנסיות התקציביות בנימוק שהסקר אינו מזהה את מקבליהן, ושהן בחלקן חוב עבר. זה נימוק טכני סביר, אבל המשמעות היא שהסעיף הגדול ביותר, שנהניו הם בעיקר לא-חרדים, נשאר מחוץ לחשבון.

11. הטיית ביתיות: מה נחשב "תוצרת"

הטיית ביתיות היא הנטייה הטבעית להחשיב כבעל ערך בעיקר את מה שמועיל לקבוצה שאליה אנחנו שייכים.

סופר סת"ם, מגיה תפילין, מלמד בתלמוד תורה או מארגן גמ"ח מייצרים שירותים שיש להם ביקוש אמיתי, בארץ ובחו"ל, ומשולם עליהם כסף אמיתי. אבל מכיוון שהם אינם מועילים לחלק מהציבור שעליו נמנים כותבי המחקר, הם לא נתפסים כ"תוצר" אלא כמשהו שולי. כלכלן אמור למדוד את מה שאנשים מוכנים לשלם עליו, לא את מה שהוא עצמו היה קונה.

12. הטיית הקבלה חישובית: מי באמת נהנה מהוצאות המדינה

כשמחשבים הכנסות והוצאות לפי מגזרים, צריך לבחור עיקרון אחד ולהחיל אותו בעקביות. אפשר לשייך הוצאה לפי הלקוחות, מי שמקבל את השירות, ואז יש לכלול את כל ההוצאות, כולל עובדי המדינה ופנסיותיהם. ואפשר לשייך לפי מקבלי המשכורות, כלומר העובדים בתחום.

בהוצאה ציבורית, הנהנים העיקריים הם לא בהכרח הלקוחות, אלא מי שמקבלים את המשכורות. משרד ממשלתי שמעסיק אלפי עובדים בשכר מלא ובפנסיה תקציבית מיטיב קודם כל איתם, הרבה לפני שהוא מיטיב עם מי שמקבל את השירות. ואם שכרם עולה בעקבות איומי השבתה כללית, לא ניתן לומר ששכרם משקף את התפוקה שהם נותנים. אם אותם עובדים שייכים למגזר מסוים, זו הטבה מגזרית. ואם המגזר החרדי מודר מהמגזר הציבורי, זו הטבה למגזר הלא חרדי.

למשל: המחקר שייך את הוצאות שירותי הדת לפי הלקוחות. אבל עובדי שירותי הדת, רבנים, משגיחי כשרות ובלניות, הם ברובם חרדים, והם משרתים בעיקר ציבור לא-חרדי שמתחתן ברבנות, אוכל במסעדות כשרות בכשרות רבנות ונקבר בחברה קדישא. במגזר החרדי, הימנעות מהסתמכות על כשרות הרבנות היא חלק מההגדרה העצמית כחרדי. לפי העיקרון של "מי מקבל את הכסף", משרד הדתות הוא הטבה לחרדים. לפי עיקרון "מי נהנה מהשרות", עלות משרד הדתות יכולה להיות מושתת דווקא על הציבור הלא חרדי. ובאותו היגיון, תחומים כמו אקדמיה, תרבות ושירות ציבורי, שבהם רוב מקבלי המשכורות אינם חרדים, מיטיבים בעיקר עם הציבור הלא-חרדי.

13. כשל אקולוגי: שני מבנים דמוגרפיים שונים

כשל אקולוגי הוא הסקה מתוך ממוצע של קבוצה, כשהקבוצות שמשווים ביניהן בנויות באופן שונה מיסודו. וזה בדיוק המצב כאן: לחברה החרדית וליתר החברה הישראלית יש מבנה דמוגרפי שונה לחלוטין.

חרדים מתחתנים ומביאים ילדים הרבה יותר מוקדם. גיל הנישואים הממוצע של גברים חרדים עמד ב-2023 על כ-23, ושל נשים חרדיות על כ-22. כ-57% מהחרדים הם בני 19 ומטה. בקצה השני של סולם הגילאים התמונה הפוכה: שיעור החרדים בקרב בני 65 ומעלה הוא 5% בלבד, לעומת 29% בקרב בני 0–19.

המשמעות היא שה"משק הבית החרדי הממוצע" הוא בעיקר משפחה צעירה בשלב ההשקעה: הורים בתחילת דרכם המקצועית וילדים שצורכים חינוך. ה"משק הבית הלא-חרדי הממוצע" כולל הרבה יותר משקי בית בשיא הקריירה. השוואה בין הממוצעים האלה היא השוואה בין שתי תמונות של שלבי חיים שונים, לא בין שתי קבוצות של אנשים.

וכשמסתכלים בתוך הציבור הלא-חרדי, רואים שגם בו יש מקבלים נטו: הקשישים מקבלים קצבאות זקנה ואת הוצאות הבריאות הגבוהות ביותר, והצעירים מקבלים סבסוד אקדמי וסבסוד תרבות, ספורט ופנאי. מי שמשלם יותר מכל אחד מהם הוא בעיקר מי שנמצא בגיל העבודה המרכזי, באותו שלב בחיים שבו גם חרדי משלם הכי הרבה. ההבדל הוא שבחברה החרדית, בשל המבנה הדמוגרפי, השלב הזה עוד לפני רוב האוכלוסייה.

14. הטיית מדידה: הנכס שלא נרשם

הטיית מדידה נוצרת כשכלי המדידה אינו רואה חלק מהערך הכלכלי.

לפי המכון הישראלי לדמוקרטיה, התחום היחיד שבו יש לאוכלוסייה החרדית יתרון על פני האוכלוסייה היהודית הלא-חרדית הוא הבעלות על דירה. שיעור בעלי הדירות בחברה החרדית עומד על כ-65%, לעומת כ-61% בקרב יהודים לא-חרדים. וזאת באוכלוסייה צעירה בהרבה, שבה רוב משקי הבית עוד לא הגיעו לגיל שבו קונים דירה בציבור הלא חרדי.

הדירה היא חלק עיקרי מהתמורה ללימוד התורה: ההורים קונים לזוג הצעיר דירה, ובתמורה הבעל לומד. זו העברת הון בין-דורית ענקית, ועליית הערך של הנכסים האלה היא צמיחה אמיתית במשק. אבל היא לא מופיעה בחשבונאות הלאומית ולא בסקר ההוצאות, ולכן המחקר רואה אברך עם "הכנסה נמוכה" ולא רואה את הנכס שמאחוריו. סקר שבודק רק תזרים חודשי, ולא את השווי האקטוארי של הנכסים, מחמיץ חלק גדול מהתמונה.

15. הנחת תחולה והנחת המבוקש: ההנחה קובעת את התוצאה

מי נושא בפועל במס? זו אחת השאלות הקשות בכלכלה, ואין עליה תשובה מוסכמת. כשמחקר מניח תשובה, ההנחה הזו קובעת במידה רבה את התוצאה. זו "הנחת המבוקש": חלק ממה שצריך להוכיח נכנס מראש לתוך ההנחות.

המחקר חילק את מס החברות שווה בשווה בשלישים: שליש לצרכנים, שליש לעובדים ושליש לבעלי ההון. השליש של בעלי ההון נופל בעיקר על לא-חרדים, כלומר ההנחה עצמה מעבירה חלק מהמס לצד הלא-חרדי של המאזן.

לפי אסכולות כלכליות רבות, הצריכה היא שמניעה את הצמיחה, ורווחי החברות, שמהם נגבה מס החברות, תלויים בקיומם של צרכנים. משקי הבית העניים נוטים לצרוך יותר מהכנסתם והעשירים פחות מהכנסתם. אמנם במספרים מוחלטים העשירים צורכים יותר, אך ריבוי ילדים מבטיח צריכה עתידית. בישראל בונים בתים להשקעה, כי ברור שיהיה מי שיגור בהם. ביפן, לעומת זאת, כמעט 9 מיליון בתים עומדים ריקים, כ-13.8% ממלאי הדיור, וכפרים שלמים נסגרים כי התרוקנו מתושבים. משקי בית שמגדלים את הצרכנים והעובדים של העתיד הם חלק מהבסיס שעליו נשענים רווחי החברות, וחלוקה שמתעלמת מכך יכולה לשנות מהותית את התוצאות.

16. הטיית התרחיש החלופי: לעומת מה?

כל חישוב של "עלות" צריך לענות על השאלה: לעומת מה? המחקר מודד כמה החרדים "עולים", אבל לא שואל מה היה קורה אם היו מתנהגים אחרת.

אם היו נהיים עובדי מדינה: מצבנו היה מחמיר. ההוצאה הציבורית הייתה גדלה, בשכר ובפנסיות.
אם המורים החרדים היו נהיים הייטקיסטים: נחמד לומר שהם היו מרוויחים יותר, אבל צריך מורים. מישהו צריך ללמד את הילדים, וכל מורה שעוזב את המקצוע צריך מחליף.
אם לחרדים היה תואר: זה לא בהכרח היה משפר את מצבנו. בישראל יש שיעור גבוה מאוד של בעלי תואר, ורבים מהם עובדים בתפקידים שלא דורשים אותו. נשים בישראל מחזיקות ביותר תארים מגברים, ובכל זאת משתכרות כשליש פחות. תואר הוא לא מכונה שהופכת אדם למשלם מיסים גבוהים.

בלי תרחיש חלופי מציאותי, ה"עלות" שנמדדת היא השוואה למצב דמיוני.

17. הטיית רפלקסיביות: כולנו רואים מהמקום שבו אנחנו עומדים

הטיית רפלקסיביות היא המצב שבו עמדת החוקר משפיעה על בחירת השאלה, ההגדרות והנתונים. היא פועלת אצל כל חוקר, כולל אצל כותב שורות אלה. אין חוקר שרואה את המציאות מנקודת מבט ניטרלית לגמרי.

המחקר נערך בידי חוקרים מפורום קהלת, מכון מדיניות בעל תפיסת עולם כלכלית מוצהרת. זו לא האשמה: לכל חוקר יש עמדה, וזה לגיטימי לחלוטין. אבל כשמחקר על שאלה רגישה כמו "מי משלם יותר" נכתב בלי שותפים מהציבור הנחקר, קל יותר שהבחירות המתודולוגיות יטו לכיוון אחד בלי שאיש ישים לב.

לצד הרפלקסיביות פועלת הטיית אישור: הנטייה הטבעית של כולנו לקבל בקלות נתונים שמאשרים את מה שאנחנו כבר מאמינים בו, ולבחון בחשדנות רבה יותר את מה שסותר. היא פועלת אצל החוקרים, אצל העורכים שבוחרים מה לפרסם ואצל הקוראים. אם כל 16 ההטיות הקודמות היו מקריות, היינו מצפים שחלקן יפעלו לכיוון אחד וחלקן לכיוון השני. העובדה שרובן פועלות לאותו כיוון מצדיקה עצירה ובדיקה מחודשת.

על הכותב: הכותב אינו חרדי, וחלוק על חלקים לא מבוטלים מתפיסת העולם החרדית. הוא אדם דתי ומאמין, דוקטורנט, ומלמד מדיניות ציבורית ומימון באוניברסיטת בן-גוריון בנגב. בכל הנתונים והניתוחים במאמר זה אין שום שווי רוחני או מיסטי. לא נוסף ערך ללימוד תורה בגלל קדושתו, ולא הופחת ערך משום עיסוק בגלל חילוניותו. הכל ניתוח כלכלי קר: זרמי כסף, הגדרות, שיוך הוצאות ועקביות מתודולוגית. אותן ביקורות בדיוק היו עולות על מחקר שהיה מגיע למסקנה ההפוכה באותן שיטות.

אין רכב הכי טוב בעולם

החוקרים עצמם כתבו שהניתוח שלהם הוא תיאורי ולא נורמטיבי, ושאינו קובע אם חלוקה מחדש זו רצויה. זו הסתייגות חשובה והוגנת. הבעיה היא שהציבור, התקשורת והפוליטיקאים קראו בו בדיוק את מה שהוא לא אמר.

כשמתקנים את ההטיות, התמונה משתנה מהותית. החרדים כמעט אינם נהנים מהסעיפים הכבדים ביותר בתקציב, קצבאות הזקנה, הבריאות של הקשישים והפנסיות התקציביות. הם מספקים שירותים לכלל הציבור, מכניסים כסף מחו"ל, מחזיקים נכסים שאינם נרשמים, ובעיקר מגדלים את הדור שיממן את הפנסיות ואת החוב הלאומי. במבט כזה, התשובה לשאלה "מי חי על חשבון מי" מתקרבת דווקא להפך: במידה רבה, שאר הציבור נשען על החרדים.

אבל גם התשובה ההפוכה לא תהיה מדויקת, כי השאלה עצמה שגויה. היא דומה לשאלה איזה רכב הכי טוב בעולם. יש רכבים קטנים ומשאיות, רכבים זולים ורכבי יוקרה. כל אחד מהם מתאים למשהו אחר, ואין רכב אחד שהוא "הכי טוב". הרצון למצוא תשובה אחת כזו הוא שאיפה קצת ילדותית שלנו. כך גם במשק: מחלקת הכספים ומשאבי האנוש, ההייטקיסט והמורה, הצעיר והפנסיונר, כולם חלקים של אותו מנגנון.

וכשמדובר בקבוצות חברתיות, השאלה הופכת דומה עוד יותר לשאלה איזו קבוצת כדורגל הכי טובה. בדרך כלל כל אחד אוהב את הקבוצה שלו, גם אם היא לא הכי טובה השנה. זה טבעי ואנושי, אבל זה לא מחקר.

הסכנה שבאפיק אחד

מאחורי השאלה "מי חי על חשבון מי" מסתתרת לעיתים קרובות הצעה מעשית: להפנות את כולם לאפיק אחד, זה שנראה כרגע הכי רווחי. זה סיכון ענק.

הניסיון לתכנן מלמעלה לאן כל אזרח יפנה כבר נעשה, במדינות הקומוניסטיות, והוא נכשל. משק בריא הוא משק מגוון, שבו כל קבוצה בוחרת את דרכה, והשוק יודע לנהל את עצמו טוב יותר מכל ועדה ממשלתית. דווקא הגיוון הזה, שבו יש מי שבוחר בהייטק, מי שבוחר בהוראה ומי שבוחר בלימוד, הוא חלק מהחוסן של המשק הישראלי.

ברמה הרוחנית, זה דומה לעבודת אלילים. פעם עובדי השמש התעקשו שהשמש היא הכוח החשוב ביותר בעולם. היום יש מי שמתעקשים שההייטק הוא הדבר החשוב ביותר במשק. המציאות מורכבת יותר: אין כוח אחד שמחזיק את הכל.

והמציאות כבר מוכיחה זאת. אילו כולם היו מקשיבים למי שקראו להפנות את כולם ללימודי תכנות, המשק היה היום חשוף הרבה יותר לירידות שהבינה המלאכותית עלולה להביא על ההייטק. בסוף 2025 רק 5.06% מחברות ההייטק תכננו לצמצם גיוסים בגלל AI, וביוני 2026 כבר 9.76% דיווחו שעשו זאת בפועל. ענף שנראה לפני עשור כיעד שכולם צריכים לשאוף אליו מתברר כענף שעלול להיות פגיע במיוחד.

מהפכת הבינה המלאכותית צריכה לגרום לנו להתמקד ביכולות ובחוזקות הליבה שלנו, לא בענף האופנתי של השנה. משק שבו יש מגוון של כישורים, של מסגרות חיים ושל מקורות הכנסה עמיד יותר לזעזועים מכל משק שהימר על אפיק אחד.

השאלות הנכונות הן אחרות: איפה יש פוטנציאל לצמיחה, איפה אפשר לייעל, ואיך כל קבוצה באוכלוסייה יכולה לתרום יותר ולהיתרם יותר. אלה שאלות שמחקר כלכלי טוב יכול לעזור לענות עליהן, ושעליהן כדאי שהוויכוח הציבורי יתמקד.

מסתברא- כלכלה עברית

כלכלה על פי התורה