איך מתמחרים את אי הגיוס של גברים חרדים לצה""ל?

התשובה נמצאת כנראה בין הסכום שמרוויח בחור חרדי מכך שאינו מתגייס, לבין ההפסד על המדינה מכך שאינו מתגייס. לא בטוח שניתן לכמת את השאלה הזו מבחינה כספית, כפי שהסיקו מחקרים שנעשו בנושא. אבל בהחלט אפשר לקבל כיוון כללי לדיון עקרוני בנושא.
אבל לפני שמתחילים, חשוב להדגיש: ראשית, בניתוח כלכלי יש להתעלם לחלוטין מהשאלה האם ללימוד התורה יש ערך רוחני סגולי לפרט או לחברה, בניתוח כלכלי מדברים על כסף ושווה כסף. שנית, אין מחיר כספי לשאלה הערכית של השותפות במדינה, ניכור חברתי וקיטוב, זו לא שאלה כלכלית. לא נכנס לשאלה אם זה מוצדק או לא.

כדי להגדיר את היקף התופעה, צריך להגדיר מיהו חרדי, ולהגדרה הזו השפעה דרמטית על הגדרת הבעיה. בציבור החרדי קיים מנעד עמדות רחב ביחס למדינת ישראל: מקבוצות שאינן מכירות במדינה, אינן מוכנות לקבל סיוע ותקציבים מהמדינה, ואינן בוחרים לכנסת (כגון "נטורי קרתא"), ועד קבוצות שרואות במדינת ישראל "ראשית צמיחת גאולתנו", ומשרתים מתוך אידיאל ביחידות הכי קרביות (כגון "הר המור"). הראשונים במקרים רבים מחזיקים באזרחות זרה, ואולי יש להשוות אותם ליהודי חו"ל שאינם מתגייסים. האחרונים משרתים בהיקף גבוה פי כמה משיעורם באוכלוסיה, ונושאים בפועל בחלק עיקרי מנטל הלחימה, והכללתם כ"חרדים" תהפוך את הנתונים ותראה שחרדים נושאים בנטל השירות והלחימה לא פחות משאר האוכלוסיה.

אלו עמדות אידיאולוגיות לגיטימית – יתכן שאין לכך קשר לשאלה הכלכלית: מי תורם יותר, ומי מקבל יותר, אבל בכל מקרה חייבים להיצמד להגדרות ולהשוות כל פלח בהקבלה המתאימה. החרדים הקוראים "נמות ולא נתגייס" אינם משתתפים בבחירות, ונמנעים מכל תקציב מהמדינה, יש להשוות אותם על יהודי התפוצות שאינם משרתים. המגזר המכונה לעיתים "חרדי לאומי", משתייך למגזר החרדי למשל במערכת החינוך (אינו מוכן לקבל את הפיקוח והתכנים של משרד החינוך, ומוסדות הלימוד שלו מוגדרים "מוכר שאינו רשמי" כמו החרדים) אבל מסתייג אידיאולוגית מהתפיסה החרדית.

מספר מחקרים שעסקו בשאלה האם החרדים הם נטל כלכלי על המשק, בחרו שלא לייחס את השירות הצבאי לחישוב שהציגו (הבולט שבהם "על המיסים ועל הנפלאות" שנערך יוצאי פורום קהלת). נראה שזו בחירה נכונה לניתוח כלכלי.

 

מה ההפסד של הצבא מאי הגיוס?

מובן שכל חייל שמתגייס, מעמיד את עצמו לרשות צה"ל למשך שלוש שנים במחיר נמוך משמעותית מעלות עובד אחר במשק. לא בטוח שיש לצבא מה לעשות עם כולם, ובעיקר עם אלו שאינם לוחמים. אילו כל החרדים היו מתגייסים מחר, אך מוכנים לשרת רק כמשגיחי כשרות, זה לא היה עוזר הרבה לצה"ל. הבעיה המרכזית של הצבא כיום היא מחסור בלוחמים – לא מחסור בחיילים. למעשה, ייתכן שיש אפילו עודף חיילים בתפקידים שאינם לוחמה. יתכן שהצגת הבעיה כ"מחסור בגיוס" במקום "מחסור בלוחמים", משרתת מגזרים בעלי מיצוי נמוך לשירות קרבי. מגזר שממנו יוצאים יותר לוחמים, יכול לטעון כלפי מגזר שממנו יוצאים יותר משרתים בתפקידים עורפיים שאינו "נושא בנטל". בחישוב כזה נכון לכאורה להכפיל את הפער בין עלות השכר החציונית לגילאי 18, ולנכות ממנה עלות ממוצעת להחזקת חייל סדיר. לרוב שכר בני 18 נמוך יחסית, כך שהסכום לא יצא דרמטי. בוודאי לא משקף את המשמעות הכוללת.

אבל זהו פוטנציאל התועלת, ולא התועלת. בפועל, התפוקה של לוחם המסכן את חייו עולה עשרות מונים על כל שכר שננסה לגלם. מהצד השני, התועלת מחייל שאינו לוחם, כנראה נמוכה מאוד. רובם אינם משובצים למילואים.

מצד החייל, שירות בתפקיד עורפי עשוי להיות מתסכל ומרגיז, אולי אף יותר משירות קרבי בו יש תחושת שליחות ומיצוי עמוקים יותר, ועדיין, שירות מלא בתפקיד עורפי, מהווה הצהרת מחויבות עמוקה למדינה.

שירות של שלוש שנים בשכר סמלי הוא ודאי עלות כלכלית משמעותית, ואם נשוה אותה לפרט אחר שלא מתגייס, ודאי שקיימת אפליה בוטה, ושוות כסף.

 

גם בתוך השירות שאינו קרבי, יש תפקידים מתגמלים יותר. בצה"ל יש לא מעט תפקידים שמקנים יתרון כלכלי: עתודה, שירות בדובר צה"ל, או ביחידות טכנולוגיות יוצר רווח כלכלי עתידי – אם באמצעות הכשרה מקצועית, אם באמצעות כישורים וקשורים, ניסיון תעסוקתי או אפילו מוניטין.

במערך שאינו לוחם, מבחינה כלכלית ניתן להניח שקיים מתאם בין הערך הכלכלי שנוצר לצבא מהשירות, לבין הערך הכלכלי שנוצר לחייל עצמו. כך חייל ב8200, שווה לצבא הרבה, אך התועלת האישית הנובעת משירותו גדולה יותר מחייל רגיל. במילים אחרות: אם נאמוד את שווי השירות הצבאי, ב- עלות-תועלת לצבא, מול עלות-תועלת לחייל, נגיע לקיזוז במערך שאינו לוחם.

 

 

כמה מרוויח חרדי שאינו משרת?

חרדי שאינו מתגייס בגין "תורתו אומנותו" מחויב למספר תנאים קשוחים. חלק מהאברכים מוציאים פטור משירות על רקע אחר וכך אינם כפופים לכללים האלה, אלא כפי כל מלש"ב שהוציא פטור משירות על רקע אחר. מבחינה אובייקטיבית, העיסוק צריך להיות בכל מי שלא משרת בצבא, לרבות מוציאי פטורים וערבים, אבל הדיון הציבורי נוגע כעת בפטור לחרדים המכונה "תורתו אומנות" ולכן נתרכז בו.

הנתונים:

• אברכים שאינם נשואים גרים לרוב בפנימייה, עם תנאי חיים קרובים מאוד לחיילים בבסיס "סגור"– כולל נוכחות מלאה, לימוד יומי ארוך ויציאה אחת לשבועיים.
• אברכים נשואים מחויבים לנוכחות של יום מלא, מקבלים מהמדינה מאות שקלים בלבד, ותוספות מתורמים ומהמשפחה. מחייל נשוי בצה"ל הזכאי לתשלומי משפחה, שכר גבוה יותר, מענק שחרור, פיקדון וכו'.
• אברכים אינם נהנים מההטבות הכלכליות שמעניק הצבא: לא בהשכלה, לא בדיור, לא בשוק העבודה, לא בקבלת מענקים, לא בנקודות זיכוי במס.
• עד גיל 22 אינו רשאי לעבוד כלל. מגיל 22 לאברכים נשואים מותר לעבוד אחרי שעות הלימוד. מגיל 26, "גיל הפטור", יכולים לעבוד ללא הגבלה.

 חרדי שאינו מתגייס אינו מפיק מכך רווח כלכלי. ניתן לומר ברמה גבוהה של ודאות שהוא ניזוק מכך כלכלית: כפוף לסדר יום נוקשה, מנוע מעבודה משך יותר שנים

 

לסיכום:

השאלה הכלכלית מתרכזת בשירות הלוחמים. התשובה לשאלה האם החרדים נושאים בנטל, תלויה בשאלה מיהו חרדי. אם לוקחים את הפלגים הציוניים יותר- יתכן שהתוצאה היא שנושאים לא פחות משאר הציבור. אם לוקחים את הפלגים הפחות ציוניים, בהחלט מדובר בפער משמעותי, אך יש לשקול להשוות את הפער מול יהודי העולם ולא מול הציבור הישראלי.