בשנות ה60, הגיע לארץ תייר איראני בשם ג'לאל אל אחמד. באותם שנים שלט באיראן השאה, ורבים התלוננו על שחיתות השלטון.
לפי מחקר של אלדד פרדו, ג'לאל התעניין מאוד בחיבור המיוחד בין הדת היהודית לבין המדינה, הוא ראה בבן גוריון ומשה דיין סוג של נביאים. בעקבות הביקור כתב ג'לאל ספר בשם "ספר בה ולאית איסראיל" – המסע ל"ולאית" של ישראל. מה זה ולאית? יש למונח הזה מספר משמעויות בפרסית, אבל מדובר בחיבור בין הדת למדינה, שתופס מקום משמעותי בדת המוסלמית.
הוא כתב בספר על כך שהקמת מדינת ישראל היא הגשמה בפועל של חזון הנביאים. יישום מעשי מדיני של האמונה הדתית.
חומייני, שהיה כבר אז שונא ישראל, כנראה נחשף לספר, ופירסם אחריו את ספרו "ולאית אל פקיה; חוכומת איסלאמי" – ה"וליאת" של חכם הדת; הממשלה האסלאמית. ספר זה היווה השראה למהפכה האיסלאמית שהוביל חומייני באיראן.
פעמים רבות קיים דמיון רב בין הפכים, ולכן נדמה שהם דומים. בעוד מטרת המהפכה האסלאמית באיראן היא תפיסת השלטון, והשלטת תפיסת העולם השיעית ברחבי העולם, מטרתו של עם ישראל היא יצירת חיבור בין הקודש והחול. אין לעם ישראל שאיפות אימפריאליסטיות. להפך, מקשים על גרים להצטרף לעם היהודי. היהדות היא דרך חיים של עם, ואילו האסלאם – דת. ( למעמיקים: האסלאם הוא פנטאיסטי שרואה במציאות הקיימת את שיא השאיפות ואותה הוא שואף להפוך לרוחנית יותר, היהדות רואה במציאות ביטוי לעולמות רוחניים עליונים יותר ובעם ישראל את נקודת החיבור)
אגב, ג'לאל לא היה הראשון שהתפעל מהחיבור הישראלי בין הדת למדינה. הרב אלי סדן נוהג לספר כי כאשר הגיעה מלכת שבא לבקר את שלמה המלך, החיבור הזה הרשים אותה מאוד. ע"פ הכתוב במלכים א' פרק י' פסוק ד: "ותרא מלכת שבא את כל חכמת שלמה והבית אשר בנה ה ומאכל שלחנו ומושב עבדיו ומעמד משרתו [משרתיו] ומלבשיהם ומשקיו ועלתו אשר יעלה בית ה ולא היה בה עוד רוח" מסביר רש"י: "ועולתו אשר יעלה בית ה'" – דרך מבוא שהכין מביתו לבית המקדש שהיה עולה בו לבית ה'. החיבור בין הארמון למקדש הפעים את רוחה.
אולי זו הסיבה שיתרו זכה שעל שמו נקראת פרשת השבוע בה מופיעים עשרת הדיברות. הוא הציע למשה צורת יישום פרקטית מערכת שיפוטית-חינוכית לעם. כלומר יצר תשתית לחיבור הקודש והחול.
איך שמעתי על ג'לאל? באחד המקורות שקראתי בנושא בנקאות אסלאמית, הופתעתי לגלות שהפרשנות המקילה ביותר לאיסור הריבית היא דווקא באיראן. נהוג לחשוב שבאיראן קיים משטר שיעי קיצוני שאינו נכון לפשרות, ולכן הופתעתי לגלות שדווקא שם הפרשנות המקילה ביותר.
פרסמתי את הנתון המפתיע הזה בפוסט בפייסבוק, ותגובה מיותם הכהן , פתחה לי צוהר לעולם המרתק של המחלוקות האידיאולוגיות בתוך העולם המוסלמי.
בשיחה מעמיקה שקיימתי עם יותם, הוא סיפר לי על ג'לאל ועל הבדלים בין הסונה לשיעה. לשיעים חשוב החיבור, ולכן הם פרגמטיים יותר לשיטתם חשוב להתאים את הפסיקות למציאות (לא ננעלו דלתות האיג'תהאד). לסונים חשוב לשמר את העבר, ולכן למשל יש אצל הסלאפים דיון האם מותר להשתמש בטלפון, שלא היה קיים אצל מוחמד (לא לדאוג, יש היתרים).
הסיפור הזה גורם לי למחשבות לגבי החלוקה מגזרית של ציבור היהודי בישראל:
נהוג לחלק את ציבור הישראלי לארבע קבוצות דתיות עיקריות: חילונים, מסורתיים, דתיים וחרדים. במחקר שאני עורך בנושא היחס לאיסור ריבית בקרב צרכני שירותים פיננסיים בישראל אני מוצא חלוקה אידיאולוגית אחרת שמחלקת את הציבור באופן שונה לחלוטין.
כמו בתחומים אקדמיים ואידיאולוגיים רבים, החלוקה הנהוגה כיום מותאמת לסקאלה הנוצרית-מערבית, ולא למוסלמית מזרחית. ניתן לראות את ההבדל המנטלי בין יוצאי עדות המזרח לבין יוצאי אירופה. אמנם תמיד יש רצף של עמדות ודעות, אבל יוצאי עדות המזרח לא ממש נכנסים לסקאלה הזו. איך מגדירים אדם שלמד במוסדות ממ"ד, נוסע למשחק כדורגל בשבת, אבל אוכל רק בשר "מהדרין" ומצביע שס?
בעיה נוספת בסקאלה הזו היא הציבור המכונה "חרד"ל" חרדי-לאומי, כאשר הכוונה בעיקר לבוגרי ישיבות ה"קו". אם הגדרת "חרדי" היא לפי היחס למדינה ולציונות, אז תלמידי ישיבות ה"קו" רחוקים מהציבור החרדי הרבה יותר מאשר החילונים.
הסקאלה מנסה לדרג לכאורה את מידת השמרנות או האינטנסיביות בה כל קבוצה שומרת על מצוות הדת, אבל גם זה מסובך, כי הרבה מאוד דתיים לאומיים מקפידים הרבה יותר מחרדים. ה"רצף" של האינטנסיביות הופך להיות ארוך יותר.
אני רוצה לטעון שהחלוקה היא בין "מחברים" לבין "מפרידים". כאלה שרואים בתורה גורם שמגביל את החיים, ולכאלה שרואים בה גורם מוביל את החיים. יכול להיות שבתוך אותו ציבור יש כאלה וכאלה. אולי אפילו אותו אדם לפעמים מרגיש כך ולפעמים אחרת, אבל ככלל, מבחינה אידיאולוגית, מדובר בתפיסה שונה.
כאשר ראיינתי אנשים ממגזרים דתיים שונים לגבי איסור ריבית והיתר עיסקא, חילקתי את הגישות לשתים: אלו שהידור בהלכות ריבית יעניין אותם, ואלו שלא.
מתוך החרדים שראיינתי, יש כאלה שאמרו "אם יש הכשר טוב-אז הכל בסדר" ויש כאלה שאמרו שאינם סומכים וצריך לחפש פתרונות מהודרים יותר.
מתוך הדתיים ששאלתי, יש כאלה שאמרו שהאיסור הוא הלכתי, ואת זה ההיתר עיסקא פותר, ולכן זה לא רלוונטי, ויש כאלה שאמרו שהאיסור הוא חברתי, ולכן יש למצוא דרכים לבטא את הערכים שהוא מייצג בעולם העסקים המודרני.
כלומר יש כאלה שרואים בתורה גורם מגביל, כזה שמפריע לזרימת החיים, ויש כאלה שרואים בתורה גורם מוביל.
בציבור החרדי יש קהילות שאינן רואות עצמן קשורות למדינה ולשאר העם. מבחינתן התורה אינה צריכה לנהל את המדינה ולא את הציבוריות הישראלית. אין בעיה שיהודים יסעו בשבת- אבל לא בשכונות החרדיות. בעסקים אפשר לעבוד עם בנקים כמו כולם, אבל בתוך הקהילה יש גמחים.
יש את התורה ויש את החיים עצמם. ברור שהתורה הכי חשובה, אחד בא על חשבון השני.
לעומתן, יש כאלה שהולכים לרקוד ברחובות תל אביב כדי להוסיף אוירה תורנית, ויש כאלה שיקימו בתי חבד בכל מקום שיגיעו אליו יהודים. מבחינתם התורה היא יעד לאומי ולא מגבלה פרטית. הם רואים יעד בחיבור הציבוריות הישראלית לתורה.
בציבור החילוני יש הדוגלים בניתוק מערכי היהדות ואימוץ ערכים אוניברסליים, הם רואים בתורה מגבלה מטרידה. מהצד השני יש התחדשות של הסגנון של בן גוריון, שראה עצמו כממשיך התנ"ך. המכינות החילוניות, ה"ישיבה החילונית" הן דוגמא לניסיונות חיבור מחודש. הם משקיעים משאבים רבים בחיבור למקורות, גם אם בכיוון הפוך לציבור הדתי.
בתנועה הרפורמית יש תנועה מאוד מעניינת: תפיסת העולם שלה החלה ברעיון להוציא את ירושלים מהתפילה, ולהסיר מצוות מגבילות, והנה היום הם נאבקים על מקום בכותל. זו הודאה בכך שיש מקום אחד קדוש, בניגוד לרוח השוויון והאוניברסליות שהתנועה הרפורמית דוגלת בהם. (מהצד ההפכי, זה קצת דומה לפניות של הימין והדתיים לבגץ, שבכך הם מקבלים את הלגיטימיות שלו)
בציבור הדתי עוסקים רבות בניסיונות ליישום ערכים תורניים ודין תורה. למשל מכון כתר, בתי הדין גזית ועוד. הם רואים ביישום ערכי התורה יעד לאומי.
הדבר הכי בולט כמובן אצל תלמידי הרב הקוק, אבל גם בישיבות ה"גוש", הוגים כמו הרב חיים נבון עוסקים בחיבור בין העולמות. מהצד שני, לא מזמן כתב הרב אילעאי עופרן מאמר על כך שהמשפט התורני לא יכול להיות רלוונטי למדינת ישראל בדין הפלילי. נראה כמו גורם מגביל.
בציבור המסורתי-ספרדי נראה שהקונפליקט הזה פחות רלוונטי. התורה אינה מגבילה מצד אחד- אפשר ללכת בערב שבת לבית הכנסת ובבוקר למשחק באיצטדיון. מצד שני היא אינה המובילה בחיים.
אז האם המשתייכים ל "חבקוק" (חבד ברסלב וקוק) יחד עם הגרעין הקשה של השמאל מקבילים לשיעים, ואילו סאטמר, הקיבוץ הדתי, והחילונים המתונים מקבילים לסונים?
אולי זו לא החלוקה המגזרית היחידה ואולי אפילו לא העיקרית, אבל לדעתי החלוקה הזו יכולה להסביר במידה רבה עמדות של מגזרים שונים בסוגיות אקטואליות. עמדות שבחלוקה לפי סממנים חיצוניים, ולפי סקאלה של שמרנות קשה להבין אותן.
תוספת: למה לא "ניידים ונייחים" – החלוקה גדי טאוב? בספרו המרתק והמעמיק מציע גדי טאוב חלוקה בין ניידים לנייחים. הניידים יכולים להרשות לעצמם הגירה למקום אחר, ולהרשות לעצמם הגעת מהגרים שיתחרו על המשרות הזולות. הנייחים שומרים על הלאום מתוך שמירה על מעמדם המקומי. זו אבחנה הגיונית מאוד בעיניים של "חול". בחשיבה כלכלית אינטרסנטית לפיה כל פרט דואג לאינטרסים שלו, והכלל הוא אוסף של פרטים.
העניין הוא, שעם ישראל אינו פועל לפי הלוגיקה הזו. לטוב ולמוטב…
בכל העולם העשירים קפיטליסטים והעניים סוציאליסטיים, בישראל זה הפוך
בכל העולם עליה בהשכלה ובהכנסה מביאה לירידה בילודה, בישראל זה הפוך.
בכל העמים המכנה המשותף העיקרי הוא גיאוגרפי, עם ישראל שמר על קשר והתאחד בארצו כאילו לא עברו אלפיים שנות גלות.
בכל העמים הקשר בין הפרטים הוא אינטרס משותף, בעם ישראל יש דת משותפת בת אלפי שנים.
בכל העולם המערבי שיעבדו שחורי עור, ומנסים למנוע מהם להכנס למדינה, מדינת ישראל ערכה מבצעי עליה הירואים מאתיופיה.
עם ישראל פועל לפי כללים אחרים. האידיאולוגיה מובילה את שיקול הדעת.
Leave a Reply