התשובה נמצאת כנראה בין הסכום שמרוויח בחור חרדי מכך שאינו מתגייס, לבין ההפסד על המדינה מכך שאינו מתגייס. לא בטוח שניתן לכמת את השאלה הזו מבחינה כספית, כפי שהסיקו מחקרים שנעשו בנושא. אבל בהחלט אפשר לקבל כיוון כללי לדיון עקרוני בנושא.
אבל לפני שמתחילים, חשוב להדגיש: ראשית, בניתוח כלכלי יש להתעלם לחלוטין מהשאלה האם ללימוד התורה יש ערך רוחני סגולי לפרט או לחברה, בניתוח כלכלי מדברים על כסף ושווה כסף. שנית, אין מחיר כספי לשאלה הערכית של השותפות במדינה, ניכור חברתי וקיטוב, זו לא שאלה כלכלית. לא נכנס לשאלה אם זה מוצדק או לא.
כדי להגדיר את היקף התופעה, צריך להגדיר מיהו חרדי, ולהגדרה הזו השפעה דרמטית על הגדרת הבעיה. בציבור החרדי קיים מנעד עמדות רחב ביחס למדינת ישראל: מקבוצות שאינן מכירות במדינה, אינן מוכנות לקבל סיוע ותקציבים מהמדינה, ואינן בוחרים לכנסת (כגון "נטורי קרתא"), ועד קבוצות שרואות במדינת ישראל "ראשית צמיחת גאולתנו", ומשרתים מתוך אידיאל ביחידות הכי קרביות (כגון "הר המור"). הראשונים במקרים רבים מחזיקים באזרחות זרה, ואולי יש להשוות אותם ליהודי חו"ל שאינם מתגייסים. האחרונים משרתים בהיקף גבוה פי כמה משיעורם באוכלוסיה, ונושאים בפועל בחלק עיקרי מנטל הלחימה, והכללתם כ"חרדים" תהפוך את הנתונים ותראה שחרדים נושאים בנטל השירות והלחימה לא פחות משאר האוכלוסיה.
אלו עמדות אידיאולוגיות לגיטימית – יתכן שאין לכך קשר לשאלה הכלכלית: מי תורם יותר, ומי מקבל יותר, אבל בכל מקרה חייבים להיצמד להגדרות ולהשוות כל פלח בהקבלה המתאימה. החרדים הקוראים "נמות ולא נתגייס" אינם משתתפים בבחירות, ונמנעים מכל תקציב מהמדינה, יש להשוות אותם על יהודי התפוצות שאינם משרתים. המגזר המכונה לעיתים "חרדי לאומי", משתייך למגזר החרדי למשל במערכת החינוך (אינו מוכן לקבל את הפיקוח והתכנים של משרד החינוך, ומוסדות הלימוד שלו מוגדרים "מוכר שאינו רשמי" כמו החרדים) אבל מסתייג אידיאולוגית מהתפיסה החרדית.
מספר מחקרים שעסקו בשאלה האם החרדים הם נטל כלכלי על המשק, בחרו שלא לייחס את השירות הצבאי לחישוב שהציגו (הבולט שבהם "על המיסים ועל הנפלאות" שנערך יוצאי פורום קהלת). נראה שזו בחירה נכונה לניתוח כלכלי.
מה ההפסד של הצבא מאי הגיוס?
מובן שכל חייל שמתגייס, מעמיד את עצמו לרשות צה"ל למשך שלוש שנים במחיר נמוך משמעותית מעלות עובד אחר במשק. לא בטוח שיש לצבא מה לעשות עם כולם, ובעיקר עם אלו שאינם לוחמים. אילו כל החרדים היו מתגייסים מחר, אך מוכנים לשרת רק כמשגיחי כשרות, זה לא היה עוזר הרבה לצה"ל. הבעיה המרכזית של הצבא כיום היא מחסור בלוחמים – לא מחסור בחיילים. למעשה, ייתכן שיש אפילו עודף חיילים בתפקידים שאינם לוחמה. יתכן שהצגת הבעיה כ"מחסור בגיוס" במקום "מחסור בלוחמים", משרתת מגזרים בעלי מיצוי נמוך לשירות קרבי. מגזר שממנו יוצאים יותר לוחמים, יכול לטעון כלפי מגזר שממנו יוצאים יותר משרתים בתפקידים עורפיים שאינו "נושא בנטל". בחישוב כזה נכון לכאורה להכפיל את הפער בין עלות השכר החציונית לגילאי 18, ולנכות ממנה עלות ממוצעת להחזקת חייל סדיר. לרוב שכר בני 18 נמוך יחסית, כך שהסכום לא יצא דרמטי. בוודאי לא משקף את המשמעות הכוללת.
אבל זהו פוטנציאל התועלת, ולא התועלת. בפועל, התפוקה של לוחם המסכן את חייו עולה עשרות מונים על כל שכר שננסה לגלם. מהצד השני, התועלת מחייל שאינו לוחם, כנראה נמוכה מאוד. רובם אינם משובצים למילואים.
מצד החייל, שירות בתפקיד עורפי עשוי להיות מתסכל ומרגיז, אולי אף יותר משירות קרבי בו יש תחושת שליחות ומיצוי עמוקים יותר, ועדיין, שירות מלא בתפקיד עורפי, מהווה הצהרת מחויבות עמוקה למדינה.
שירות של שלוש שנים בשכר סמלי הוא ודאי עלות כלכלית משמעותית, ואם נשוה אותה לפרט אחר שלא מתגייס, ודאי שקיימת אפליה בוטה, ושוות כסף.
גם בתוך השירות שאינו קרבי, יש תפקידים מתגמלים יותר. בצה"ל יש לא מעט תפקידים שמקנים יתרון כלכלי: עתודה, שירות בדובר צה"ל, או ביחידות טכנולוגיות יוצר רווח כלכלי עתידי – אם באמצעות הכשרה מקצועית, אם באמצעות כישורים וקשורים, ניסיון תעסוקתי או אפילו מוניטין.
במערך שאינו לוחם, מבחינה כלכלית ניתן להניח שקיים מתאם בין הערך הכלכלי שנוצר לצבא מהשירות, לבין הערך הכלכלי שנוצר לחייל עצמו. כך חייל ב8200, שווה לצבא הרבה, אך התועלת האישית הנובעת משירותו גדולה יותר מחייל רגיל. במילים אחרות: אם נאמוד את שווי השירות הצבאי, ב- עלות-תועלת לצבא, מול עלות-תועלת לחייל, נגיע לקיזוז במערך שאינו לוחם.
כמה מרוויח חרדי שאינו משרת?
חרדי שאינו מתגייס בגין "תורתו אומנותו" מחויב למספר תנאים קשוחים. חלק מהאברכים מוציאים פטור משירות על רקע אחר וכך אינם כפופים לכללים האלה, אלא כפי כל מלש"ב שהוציא פטור משירות על רקע אחר. מבחינה אובייקטיבית, העיסוק צריך להיות בכל מי שלא משרת בצבא, לרבות מוציאי פטורים וערבים, אבל הדיון הציבורי נוגע כעת בפטור לחרדים המכונה "תורתו אומנות" ולכן נתרכז בו.
הנתונים:
- אברכים שאינם נשואים גרים לרוב בפנימייה, עם תנאי חיים קרובים מאוד לחיילים בבסיס "סגור"– כולל נוכחות מלאה, לימוד יומי ארוך ויציאה אחת לשבועיים.
- אברכים נשואים מחויבים לנוכחות של יום מלא, מקבלים מהמדינה מאות שקלים בלבד, ותוספות מתורמים ומהמשפחה. מחייל נשוי בצה"ל הזכאי לתשלומי משפחה, שכר גבוה יותר, מענק שחרור, פיקדון וכו'.
- אברכים אינם נהנים מההטבות הכלכליות שמעניק הצבא: לא בהשכלה, לא בדיור, לא בשוק העבודה, לא בקבלת מענקים, לא בנקודות זיכוי במס.
- עד גיל 22 אינו רשאי לעבוד כלל. מגיל 22 לאברכים נשואים מותר לעבוד אחרי שעות הלימוד. מגיל 26, "גיל הפטור", יכולים לעבוד ללא הגבלה.
חרדי שאינו מתגייס אינו מפיק מכך רווח כלכלי. ניתן לומר ברמה גבוהה של ודאות שהוא ניזוק מכך כלכלית: כפוף לסדר יום נוקשה, מנוע מעבודה משך יותר שנים
לסיכום:
השאלה הכלכלית מתרכזת בשירות הלוחמים. התשובה לשאלה האם החרדים נושאים בנטל, תלויה בשאלה מיהו חרדי. אם לוקחים את הפלגים הציוניים יותר- יתכן שהתוצאה היא שנושאים לא פחות משאר הציבור. אם לוקחים את הפלגים הפחות ציוניים, בהחלט מדובר בפער משמעותי, אך יש לשקול להשוות את הפער מול יהודי העולם ולא מול הציבור הישראלי.
היכולת שלך לנתח מצב בצורה נקיה מפוליטיקה רטוריקה וכו' מאד מרשים, נהניתי לקרוא ניתוח כלכלי כזו.
תודה רבה
הצבא מלא חילול שבת זימה והשחתה וכפירה ומינות וזה מביא חרון אף ונזק לכלל ישראל
כל חרדי שאינו משתתף בזה הוא מגן להמדינה
עמדת הכותב: שירות בצה"ל הוא קיום מצוות עשה דאורייתא: עזרת ישראל מיד צר, וירושת הארץ לרמב"ן, לא תעמוד על דם רעך ועוד. פשוט שיש למסור עליה את הנפש לכתחילה, כלומר להכנס לפיקוח נפש, הרבה מעל עבודה זרה ששם אין היתר להכנס לפיקוח נפש.
כמי ששירת בצה"ל, ולרוב בתור דתי יחיד, אני מעיד ששמירת השבת בצה"ל נעשית בחירוף נפש על ידי המערכת, ולא רק על ידי פרטים. מי שמבשל בשבת בצה"ל יושב בכלא, לא פחות.
ההפרדה בין המינים בצה"ל גם במקומות שאין בהם דתיים, היא קפדנית. בכל מקום יכולות להיות פרצות, גם במאה שערים יש פרצות. במקומות "חרדיים" בצבא, השמירה על הצניעות היא הרבה יותר מכל מקום אזרחי, כולל קהילות חרדיות.
רוב מנין ובניין של חיילי צה"ל מוכנים למסור את נפשם על קדושת השם העם והארץ, ואין לך כפירה גדולה מהטענה שהתקיימות דברי הנביאים בימינו אינה מאת ה'. ואין לך מינות גדולה מהטענה שאין לקב"ה ברית עם כלל ישראל, ובמקומם הוא בחר במי שמפלפל יותר בטקסטים תלמודיים. ומי שמוציא עצמו מן הכלל נקרא רשע.
רוב מוחלט של עם ישראל, ערבין זה לזה עד כדי מסירות נפש, ללא הבדל דתיים, חרדים וחילונים. כולם מאמינים באלוקי ישראל, עושים ככל יכולתם לקיים את תורתו, ועושים יחד להצלחת עם ישראל שמופיע את שם ה בעולם.
תודה על המאמר המחכים.
בניגוד למגיב הקודם הייתי רוצה להתנסח יותר בעדינות –
האם אינך סבור שגיוס לצבא, נכון להיום, מהווה סכנה רוחנית משמעותית לצעיר החרדי?
במציאות, אני קורא לא מעט כי גם צעירים דתיים לאומיים רבים נחלשים משמעותית בצבא (כך מעידים רבנים רבים מהמגזר)
האם נתון זה פשוט לא נכון?
אציין כי סביר להניח שצעיר דתי לאומי שמשרת מתוך אמונה אידיאולגית עמוקה מוגן יותר מאשר חרדי שישרת בצבא רק כי כך החוק קבע, וחסר לו באמונה בקדושת מוסדות המדינה וכדו'.
אמנם נושא האתר הוא הכוונת עולם הכלכלה על פי התורה, אך הנושא הזה נוגע בנקודת ההשקה בין כלכלה ותורה
ברור שיש כאן שתי תפיסות עולם תורניות, עם רצף שעובר מעמדה לפיה מדינת ישראל היא מעשה שטן, לבין עמדה לפיה מדינת ישראל היא ראשית צמיחת גאולתינו ויסוד כסא ה בעולם.
אני באופן אישי, משתייך לאחרונים, אבל מבין שבשום אופן אין לכפות עמדה תורנית על צד אחר. זו הקדמה ראשונה.
הקדמה שניה: עד לפני כעשרים שנים היתה "הטיית בחירה" ברורה בכל הנתונים מהסוג הזה לגבי הציבור הדתי: מי שהתגייס, הוא מי שהיה פחות תורני, התורניים יותר נשארו בישיבה, או הלכו להסדר או "הסדר מרכז". עם מהפכת המכינות, החלו מאות, ואלפי תלמידים מהישיבות הכי תורניות להתגייס ללא שום מסגרת. רואים זאת ביחידות המילואים, שמלאות באברכים, רבנים ודיינים כמו הרב זרביב. למשל מג"ד חטיבת החשמונאים, הוא רב ישוב ור"מ בישיבה גבוהה, ושרת כל השנים בפיקוד בצנחנים, וממש לא ביחידות דתיות. ראש הישיבה הגבוהה בעלי, מתנדב במילואים כקשר מג"ד של תלמיד שלו, ורץ אחריו כ"נושא כליו", כמו רבי עקיבא שהיה נושא כליו של בר כוכבא. יש כמוהם אלפים ורבבות. משרתים שלוש ארבע וחמש שנים וחוזרים להיות אברכים. כך אני עשיתי, וכך עשו ועושים חבריי.
הקדמה שלישית: צריך להבדיל בין חרדיות חברתית לבין יראת שמיים. אלו שני דברים שונים. אני חושב שלכולם ברור שיראת השמיים חשובה יותר, אבל כנראה לא השכילו להבין שהחרדיות החברתית היא דבר חשוב. אני יודע שבחטיבת החשמונאים, נמנעים ככל האפשר מחשיפה לספרי הרב קוק, והשאיפה היא שכל החטיבה תהיה חרדית גם מבחינה חברתית, ולא רק מבחינת יראת שמיים, וזה מבחן לא פשוט גם לצוות המפקדים שם.
ולעצם השאלות: בציבור הדתי, מי שנכנס "חלש תורנית" לצבא, כנראה ימשיך להחלש כמו בכל מקום אחר שהוא לא הישיבה. הן במחלקות הרגילות, והן במחלקות ההסדר, יש שחיקה תורנית, כמו בכל מקום ובכל ציבור. אז כן, נחלשים בצבא, ואז הרבה יותר באוניברסיטה, ואז נשארים פחות או יותר כמו ההורים שלהם. כלומר זו הטיה סטטיסטית כשבודקים את המגמה מעת עזיבת הישיבה, אם היו בודקים את המגמה מהתיכון, הנתונים היו הפוכים. למי שקורא מאמרים באתר הזה, כנראה מוכרות המניפולציות מהסוג הזה מהצד השני. אני חייב לציין שראיתי בערך אותה כמות של תהליכים הפוכים של התחזקות בצבא. חילונים ומסורתיים שהתחזקו. חילוני שהיה איתי בפלוגה ופגש אותי אחרי השירות במכון מאיר, כעס עליי שלא קראתי לו לתפילות. וכן, היו גם מקרים מאוד נדירים של כאלה שנכנסו תורניים לצבא, ויצאו חילונים. והיו גם כאלה שנהרגו, ולא מעט. זה סיכון שלוקחים במלחמה. זו מסירות נפש לכתחילה, שמצווה להיכנס אליה.
אני לא רואה מצב שחרדי יתגייס כי כך החוק קבע, לא מצד הצבא ולא מצד הבחור. אני בהחלט חושב שבחורים חרדים רבים רוצים להתגייס: אם בשביל המצווה, והשותפות, ואם מסיבות תועלתניות. השאלה אם הציבור החרדי ילמד את הלקח מהקשיים שעבר הציבור הדתי עד שהשכיל להבין שאפשר להיות תורני ללא פשרות, ולשרת ללא פשרות, או שהמתגייסים יחשבו כפחות תורניים וייפלטו מהקהילות. והמבחן האמיתי של הצבא ושל הציבור הדתי, הוא ליצור מסגרת שבה הציבור שאינו מאמין בקדושת המדינה, אלא רק בקדושת עם ישראל, יוכל לקיים בהידור מצוות עזרת ישראל מיד צר.
אם לא יקרה תהליך כזה, הציבור החרדי עומד בפני סיכון הרבה יותר גדול. כדי למנוע מבחורים להתגייס, יש אמירות המתירות ביטול עשה דאורייתא של עזרת ישראל וירושת הארץ (לרמב"ן דאורייתא, לרמב"ם דרבנן). ויש אמירות של קבוצות ש"מוציאות עצמן מן הכלל" מכלל ישראל. זה לא לגיטימי בעולם התורה. ובעוד טוענים בתוקף שתורה מגנא ומצלא, הולכים לבית חולים כשחולים ועושים השתדלות מעל ומעבר כדי להתפרנס ואף מעבר לכך. זה לא לגיטימי בעולם המציאות.
יהי רצון, שברוח הפטרת פרשת ויגש שקראנו בשבת תרבה האחדות בעם ישראל ונראה כל אחד מעלת חברנו, וכל מגזר יראה את מעלת המגזר האחר. "הִנֵּה֩ אֲנִ֨י לֹקֵ֜חַ אֶת־עֵ֤ץ יוֹסֵף֙ אֲשֶׁ֣ר בְּיַד־אֶפְרַ֔יִם וְשִׁבְטֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל חֲבֵרָ֑ו וְנָתַתִּי֩ אוֹתָ֨ם עָלָ֜יו אֶת־עֵ֣ץ יְהוּדָ֗ה וַֽעֲשִׂיתִם֙ לְעֵ֣ץ אֶחָ֔ד וְהָי֥וּ אֶחָ֖ד בְּיָדִֽי"