בשוק החופשי מחירים נקבעים לפי הביקוש. בשוק הציבורי, מחירים נקבעים לפי הפקידים. כך מי שקובע איזו עיר "רווחית" ואיזו "הפסדית" הוא מי שקובע את שיטת התמחור, את "כללי המשחק". באופן טבעי, המדיניות הציבורית נקבעת במשרדי הממשלה ומוסדות המחקר הגדולים שמטבעם ממוקמים לרוב במרכז ולא בפריפריה. יש הטוענים, שהפקידים ואנשי האקדמיה מרוכזים במגזר חברתי – פוליטי מסויים, וזה יכול ליצור הטיה נוספת.
קשה לקבוע באופן מוחלט ממה נובע הביקוש בשוק הפרטי למעבר לפריפריה: מחירי הדירות במרכז, הרצון לקהילה, אידיאולוגיה, האפשרות לעבודה מהבית מהקורונה ואולי סיבות נוספות. ברור שחל גידול באוכלוסיית הפריפריה בישראל: הנתונים בולטים ביו"ש, בעוטף עזה, אך המגמה קיימת בכל הארץ. אגב, בעולם המערבי קיימת משך מאות שנים תהליך הפוך של עיור- מעבר לערים. במדינות עולם שלישי העיור נובע בעיקר מאפשרויות עבודה, ובעולם המערבי, מהקיטון המתמשך באוכלוסיה המביא לצמצום ונטישת יישובים קטנים.
הדוגמא המוכרת והבולטת לעיוות בתמחור של הפריפריה היא הארנונה. משך עשרות שנים התנהלו עיירות הפיתוח בעוני וגרעון, ונאלצו להתחנן לתקציבי איזון מהממשלה, ואילו המועצות שסביבן התנהלו ב"עצמאות כלכלית". הדבר נבע מעיוות בתחשיב מנהלתי פנימי של הבירוקרטיה הממשלתית: ארנונה על מגורים אינה מכסה את עלות החזקת תושב הנדרשת מהרשות המקומית, וארנונה עסקית רווחית, כי יש מעט מאוד הוצאות על עסקים. הארנונה מאזורי התעשיה שויכה למועצות איזוריות של קיבוצים ומושבים עם מעט תושבים, ולא לערים ועיירות הפיתוח מהן הגיעו הגיעו העובדים. למעשה, ראשי הערים כמעט נאלצו לתמוך במועמדים פוליטיים תמורת תקציבי איזון.
הפתרון שננקט בעשורים האחרונים, הוא חלוקת הארנונה באיזורי תעשיה ומתקני ממשלה כמו בסיסים צבאיים, בין הרשויות הקרובות אליהן, בין השאר לפי מספר התושבים. החלוקה מחדש נותנת מענה מסוים, אך תלויה בוועדות לחלוקה מחדש, שגם הן דורשות משאבים ויוצרות עיוותים אחרים. עבור רשות מקומית, המשמעות הכספית של שיוך הכנסות מארנונה של אזורי תעשיה, גבוהה לאין שיעור משיעור גביית הארנונה מתושבים. שווה לה להשקיע בכך. מהצד השני, אין לה תמריץ להביא תושבים נוספים, זה הפסד כספי.
הקצאת הארנונה העסקית מחדש היא פתרון ארוך טווח לסימפטום של העיוות התימחורי, כך לא נדרשים מענקי איזון. אך היא אינה פותרת את שורש הבעיה: התימחור הלקוי של הארנונה לרעת ערי המגורים. כלומר הבעיה היא לא שאזורי המסחר לא מחולקים נכון, אלא שהכנסות הרשות המקומית מארנונה אינה מכסה את העלויות של השירותים שהיא נדרשת לתת לתושב, והכנסות הארנונה העסקית גבוהות מדי ביחס לשירותים שהרשות צריכה לספק.
מה שנכון ברמה המקומית בהכנסות ארנונה של איזורי תעשיה, נכון עוד יותר ברמה הארצית של מרכז ופריפריה. באופן מובנה, רוב מקומות התעסוקה נמצאים במרכז. שם יש נגישות תחבורתית להגעת עובדים מכל הארץ. שם יש נגישות מהירה למשרדי הממשלה ולהנהלות החברות הגדולות. וגם קרבה לקהל צרכני גדול ומבוסס כלכלית. ערי הפריפריה מכונות לעיתים "ערי שינה". בהחלט יש הגיון למקם את משרדי הממשלה במקומות עם נגישות תחבורתית גבוהה במרכז הארץ, ולא בפריפריה. זה נח לעובדים ולמקבלי השירות מהממשלה. נח גם למשרדי הממשלה להיות קרובים אחד לשני. השאלה היא כמה ארנונה משלם המיסים צריך לשלם לעיריות במרכז עבור מיקומם של משרדי הממשלה בהן.
לפי ההגיון של חלוקת הארנונה של אזורי התעשיה, פועלים כעת להקמת "קרן הארנונה" שנועדה למתן את הסימפטומים של העיוות בתחשיב. כמובן שה"ערים העצמאיות" מתנגדות בתוקף. ואכן אם משאירים את התמחור המעוות, למה שירצו להעביר כספים לערים מהן מגיעים העובדים? הרי כספי משלם המיסים הארצי זורמים ל"ערים העצמאית" דרך ארנונה ממוסדות הממשלה? מי שקובע את תעריפי הארנונה ואת תחומי האחריות של הרשות המקומית הם פקידי הממשלה המרכזית. שמשרדיה ממוקמים לרוב במרכז, ולכן באופן טבעי, הם רואים את הדברים מנקודת המבט של אנשי המרכז.
הדוגמא הנוחה להבנה היא קווי התחבורה הציבורית לערים השונות. כידוע, רוב קווי התחבורה הציבורית מגיעים לתל אביב. יש הגיון רב בכך שיהיה מקום מרכזי שבו ניתן להחליף תחבורה ציבורית. כך מי שרוצה להגיע מדימונה לנהריה, עובר מאוטובוס לרכבת בתל אביב. אין הרבה נוסעים מדימונה לנהריה, והחלפת אוטובוס אחד היא פתרון נח. אופן התמחור המקובל הוא לגלם את העלות של האוטובוס לדימונה על עירית דימונה. כך מתמחרים למשל הקמה של ישוב חדש.
העניין הוא שלכל קו אוטובוס יש תחנת יציאה ותחנה סופית. והנהנית העיקרית מקו האוטובוס לדימונה היא דווקא עירית תל אביב. לכל הערים בארץ יש מספר קטן של קווי אוטובוס ורכבת, ואילו לתל אביב יש מאות קווי אוטובוס, ורכבות לכל הארץ. לתושב דימונה יש אוטובוס פעם בשעתיים למקום אחד, ולתושב תל אביב יש אוטובוס כל שתי דקות. מעסיק בדימונה צריך לדאוג להסעה לעובדים, ומעסיק בתל אביב יכול לתת שכר נמוך יותר כי הוא יודע שלכל עובד קל להגיע לתל אביב. לכן העסקים הגדולים פועלים מתל אביב. לקיוסק בתחנה מרכזית דימונה יש לקוחות בודדים, לקיוסק בתחנה מרכזית תל אביב יש עשרות אלפי לקוחות מכל הארץ. וזה רק בגלל שהאוטובוס מדימונה (ושאר הערים בארץ) מגיע לתל אביב ולא לראש העין למשל. בתל אביב יש מאות קיוסקים וחנויות סביב תחנה מרכזית, שמשלמות ארנונה עסקית לעירית תל אביב, ובדימונה יש מאות תושבים שמכניסים לתל אביב ארנונה עסקית עבור המשרד שלהם בתל אביב, אבל צורכים שירותים מעירית דימונה.
רגע, אבל למה בכלל התחבורה הציבורית צריכה להיות באוטובוסים ולא במוניות שרות?? בפריפריה יש פחות נוסעים בכל נסיעה, באזור המרכז נדרשת הסעת המונים. זו עלות מיותרת לפריפריה. במילים אחרות, עצם הקביע שתחבורה ציבורית תתבצע על ידי אוטובוסים ולא מוניות שירות, מוטה לטובת ערי המרכז, ולכן את עיקר עלות התחבורה הציבורית יש לגלם על ערי המרכז, ולא על ערי השינה.
מס קניית רכב ומס בלו: מס על הפריפריה
במרכז מחירי הדיור גבוהים בגלל הקרבה למקומות העבודה, אבל אפשר לחיות גם ללא רכב ולהנות מתחבורה ציבורית מסובסדת בתדירות גבוהה. בפריפריה, קיימת תלות ברכבים פרטיים. במילים אחרות, מיסוי הנסיעה ברכב פרטי, הוא מס על הפריפריה. בישראל קיים מיסוי בשיעור של מעל 100% על קניית רכב וגם על דלק. מאחר ותושבי הפריפריה צריכים ליסוע הרבה יותר, מיסוי הרכבים הוא מס ישיר על הפריפריה (קילומטראז גבוה מביא לפחת גבוה בערך הרכב). כך שמיסוי הרכבים בפריפריה מממן את סבסוד התחבורה הציבורית במרכז.
אבל זו רק ההתחלה: מה לגבי חניה? עיריות במרכז גובות תשלום על חניה בשטחה בשעות העבודה. למה תושב דימונה שחונה בתל אביב צריך לשלם לעירית תל אביב ולא לרשות המיסים? מי סלל את הכביש לתל אביב בנה את כל המחלפים בה? המדינה, לא העיריה.
ממי קונים את הקרקעות לדירות חדשות?
היתרון של הרשויות המקומיות בפריפריה הוא שיש להן יותר שטחים לניצול. בערי המרכז, הרבה מהבתים החדשים נבנים על קרקעות פרטיות, ובפרויקטי פינוי בינוי שמשתלמים יותר במרכז. בניגוד להכנסות שראינו, דווקא במכירת קרקע למגורים ההכנסה אינה מועברת לעיריה, אלא למדינה (רמ"י), ולכן לרשויות מקומיות יש תמריץ שלילי נוסף לבניית פרויקטים חדשים למגורים, ונדרש לפצות אותם בצורת הסכמי גג. בסין למשל, הכנסות מכירת דירות חדשות הן ההכנסה העיקרית של הרשויות המקומיות. תמריץ זה הביא לעודף היצע דירות בסין שהפיל את מחירי הדירות בכל המדינה.
בישראל יש מספר מצומצם של צירי אורך: כבישים 2 ו4, המשרתים בעיקר את אזור המרכז, ורוחבם בין 4-8 מסלולים. כביש 6 החדש, שנסיעה בו כרוכה בתשלום אגרה, כביש 60 המחבר בין ירושלים לבאר שבע ועפולה ובו נתיב אחד לכל כיוון, וכביש 90 ובו נתיב אחד לכל כיוון על הגבול המזרחי. בעוד כבישים 60 ו90 נותרו כמעט בתוואי מתקופת המנדט, כביש 6 בתשלום, תושבי המרכז נהנים מכבישים רחבים וחדשים שנסללו עם מחלפים וגשרים על חשבון משלם המיסים. תושבי הפריפריה נוסעים בכבישים ישנים מפותלים ומסוכנים, או נאלצים לעשות עיקוף לכיוון המרכז כדי ליסוע בנוחות. וגם זה בתשלום.
אז מה עושים?
השינוי הגדול כנראה יקרה לבד כאשר תיכנס תחבורה שיתופית, ויגבר השימוש בכלים אוטונומיים. הצורך בתחבורה ציבורית ירד מעצמו, ושני הסבסודים יפחתו: פחות אנשים יאלצו לעבור דרך המרכז ולסבסד אותו, פחות אנשים יסעו באוטובוסים מסובסדים במרכז, מקומות עבודה יוכלו להפתח גם בפריפריה עם הטרנד של עבודה מהבית. רכבים אוטונומיים פחות תלויים בחניה, הם יכולים לסוע לחנות במקום רחוק.
צעד החשוב הוא להוריד את הארנונה לעסקים. כיום הם משלמים ארנונה גבוהה פי כמה מפרטיים. אפשר לבטל אותה לגמרי, או לפחות להשוות אותה לארנונה פרטית. גם ככה עסקים צריכים לעבוד מול הרבה גורמי ממשלה, עדיף שכלל לא יתעסקו עם הרשות המקומית. עסקים צריכים קודם כל להרוויח, ורק אחר כך לשלם מיסים מתוך הרווחים. כאשר גובים מהם תשלום תקורות ללא קשר לרווחים, מונעים הקמת עסקים חדשים, ומסכנים את הקיימים. כל עסק שנפתח מביא מקומות עבודה, הזדמנויות חדשות ותועלת לצרכנים. עסק שנסגר פוגע בכולם. אם יגבו מעסקים כמו מפרטיים, זה יחסוך סרבול.
יש להתאים את ההכנסות לגורמים הרלוונטיים. התשלומים בגין רכישת קרקע חדשה מרמ"י צריכים להגיע לרשות המקומית שיוזמת את הפרויקט, ולא למדינה. לעומת זאת, תשלומי החניה צריכים להגיע דווקא למדינה ולא לרשות. העובד לא צריך לממן את העיריה בה נמצא מקום העבודה שלו, אלא את העיריה שמפנה את הזבל ליד הבית שלו.
יש להוריד את המס על הדלק והרכב, שהם מס על הפריפריה, ולהקטין את סבסוד האוטובוסים במרכז. אבל כדי להתחיל שינוי, צריך להפנים שאפשר לשנות כללים רגולטוריים ישנים. הם לא חוקי טבע, ונכתבו על ידי בעלי אינטרסים, עם פוזיציה מסוימת, וכדי להתחיל שינוי חייבים לטפל בבעיה ולא בסימפטומים.
Leave a Reply