הסיבות לאיסור ריבית בהלכה- לעומת דתות ותפיסות אחרות

ניצול של נזקקים (מוסרי)

כאשר עני צריך הלוואה הוא מסכים לשלם ריבית בשל הלחץ בו הוא נמצא, ולא משיקולים כלכליים. זהו ההקשר של האיסור המקראי בספר שמות ובספר ויקרא. זאת ועוד, קיימת חובה מקראית לתת הלוואות לנזקקים. למעשה, אנשים עניים משלמים ריביות גבוהות יותר כדי לפצות על סיכון חדלות הפירעון.

עם זאת, חשוב להדגיש שלניסיון לפתור את הבעיה באמצעות חוק יש סיכונים המכונים בהלכה "נעילת דלת בפני לווים". לויסון (1999) מצביע על כך שניסיונות של רגולטורים להגביל את שיעור הריבית לעניים, משיג יעדים הפוכים, והעני נשאר ללא פתרונות פיננסיים.

לפי ויסר ומקינטוש (1998) נושא זה קיים גם בנצרות, באיסלאם ובמסורת ההודית.

 

זמן הוא כסף? (אִידֵאָלִי- עקרוני)

בעוד בעסקת שכירות השוכר צריך חפץ , בהלוואה הלווה צריך זמן. התלמוד בוחן את ההבדל בין גביית אגרה עבור חפץ שכור (המותר) לעומת האיסור הגורף של גביית אגרה עבור כסף שאול. רב נחמן מגדיר שאם התשלום הוא לזמן- זה אסור ("בבא מציעא" סג: "אגר נטר").

לפי ליסטר (2006) השאלה אם התשלום הוא עבור הזמן היא אחת המדד העיקרי בשאלה אם עסקה נאסרת באיסור הריבית. שאר מרכיבי עלות ההלוואות כגון אינפלציה, סיכון, ועלויות עסקה אינם בליבת האיסור.

הוא מפריד בין סיכון האובייקטיבי הלגיטימי שתנאיו הם

1. נובע מהמצב או העסקה עצמה כגון, הסיכון השיטתי של מניה,
2. אינו בהכרח גדל עם הזמן,
3. נפרד ממהות ההמתנה לכסף,
4. דורש תגמול נפרד מריבית ההמתנה,
5. נובע מהמצב ולא מהאדם המעורב בו)

לבין סיכון סובייקטיבי:

• הוא חלק מהותי מההמתנה עצמה
• עוזר להסביר למה קיימת ריבית חיובית

הוא מביא דוגמה מבהירה: אדם ישלם מעט מאוד עבור הבטחה בטוחה לקבל 10,000 ליש"ט ביום הולדתו ה-100, כי למרות שהסיכון האובייקטיבי נמוך (ההבטחה חזקה), הסיכון הסובייקטיבי גבוה (אי הוודאות לגבי חיינו)

הוא מתבסס על הכלכלן בוהם-באוורק שטוען כי "לסיכון או אי-ודאות אין השפעה על שיעור הריבית הריאלי מלבד פרמיית סיכון שיש לנכות מהשיעור הנומינלי בדיוק כמו עלויות עסקה ושיעור הפחת."

זו הבחנה חשובה בהקשר של איסור הריבית ביהדות, שכן היא מסייעת להבין מדוע עסקאות מסוימות (כמו שותפות עם חלוקת סיכונים) מותרות, בעוד שהלוואה בריבית (שבה התגמול הוא רק על ההמתנה) אסורה.

 

 

 

עיכוב החזרת הלוואה כרוך במניעת רווח חלופי שניתן היה להשיג לו היה מושקע במקום אחר (תלמוד ירושלמי בבא מציעא ט,ג "מבטל כיסו"). כאמור, קאלדר (2006) הצביע על כך שזו הטענה הקלוויניסטית שגרמה בסופו של דבר לנצרות להפסיק את איסור הריבית.

 

הבנקאות האסלאמית מתעקשת כי "לכסף אין תועלת מהותית; זה רק אמצעי חליפין (חאן, 2010)

 

חלוקת סיכונים לא הוגנת (יושרה)

כאשר יש ספק לגבי מהות העסקה, ההלוואה או ההשקעה, אחד העקרונות המנחים הוא חלוקת סיכונים והזדמנות:

"קרוב לשכר ורחוק מההפסד- רשע; קרוב לאובדן ורחוק מהשכר- הוא קדוש; קרוב לשניהם ורחוק משניהם- היא מידת כל אדם"

(מסכת תלמוד בבלי "בבא מציעא" ע:)

 

אחד ההבדלים בין ריבית לשכירות הוא בחלוקת הסיכונים, בעוד שבשכר הדירה נושא המשכיר ב "בלאי" ירידת ערך, וסיכון הפסד כתוצאה מכח עליון, בהלוואה פיננסית אין בלאי פיזי והאחריות לאובדן כספים מוטלת כולה על הלווה. בשכירות המצב "קרוב לשניהם" – רמת הסיכון תואמת את הרווח שהושג. בהלוואה בעולם התורה, למלווה אין סיכון, הלווה ויורשיו חייבים לעשות כל שביכולתם להחזיר את ההלוואה לעולם, ולכן אם הרווחים של המלווה מובטחים, הוא "קרוב לתגמול ורחוק מהפסד" – רווח ללא סיכון. "ריבית ללא סיכון" אסורה, השקעה עסקית עם "פרמיית סיכון" מותרת.

 

ההבדל הוא לא בכותרת העסקה – אלא במהותה ובחלוקת הסיכונים בה. בחוזה שכירות, האחריות לרוב מתחלקת בין הצדדים לפי נסיבות העסקה, בעוד שבהלוואה הסיכונים הם ללווה ורווחי המלווה בטוחים (בהנחה שהלווה ישר). חלוקת הסיכונים היא שקובעת את אופי העסקה, ללא תלות אם ההלוואה ניתנה כמזומן או כסחורה (בעלת ערך כספי). (וינרוט 1998, דרייפוס 1994)

 

על מנת להבין את ההבדל, נבחן כיצד מתמודדת ההלכה במצב בו נגנב חפץ ובמקרה בו נגנב כסף:

במקרה שהחפץ נגנב, יתקיים דיון בשאלה האם השוכר שמר את החפץ כראוי בהתאם לאחריות השוכר, המפורטת בדיני השומרים. אם נגנב כסף מאדם ש "שכר" כסף מחברו, השאלה מה עלה בגורל הכסף לא משנה כי אין הבדל בין הכסף הזה לכסף אחר. מהות הכסף היא היותו תחליפי כלומר אין הבדל בין מטבע אחד לחברו. זו מהותה של הלוואה כספית, וכדברי התלמוד הבבלי: "ניתנה הלוואה להוצאה" (קידושין מז). החוב מוטל על המלווה. במינוח ההלכתי זה נקרא "שעבוד הגוף"- מחויבות אישית. הפוסק המתמקד בכיוון זה הוא הרב משה פיינשטיין (1961). מעניין להבין את דבריו, על רקע ההבדל המהותי בין הבנקאות האמריקאית לישראלית. בעוד באמריקאית נמנעים מערבות אישית של הלווה לחוב ("נון- ריקורס"), בבנקאות הישראלית, כמעט כל פעילות הבנקים נעשית בערבות אישית מלאה (למעט חברות בורסאיות).

 

היעדר נכס בסיס (פרודוקטיביות)

ההבדל המהותי בין הלוואה לחכירה הוא קיומו של נכס בסיס שניתן ליהנות ממנו. היכולת לשכור חפצים פיזיים מעודדת פרודוקטיביות. האפשרות להרוויח כסף מכסף מופשט מדכאת את התמריץ לייצר הון פיזי.

הרב הירש (הירש, שמות כ"ב, כא) מציין את חשיבות ההתפתחות הגופנית של העולם ואת הצורך להיזהר ממצב שבו ההון מחליף את העבודה היצרנית: "על ההון להכיר בערך השווה של העבודה. העשיר חייב לעסוק בעצמו בעבודה – כי רק כך יביא לו כספו פירות, ואם לאו, ישאר לשווא". ויסר ומקינטוש (1998) הגדירו את הנושא הזה "רווחים שלא הושגו", ומראה אותו בנצרות, באיסלאם ובאידיאולוגיה של קיינס.

עקרון זה דומיננטי בעיקר במקורות האסלאמיים האוסרים גם מכשירים פיננסיים, וכל נייר ערך שערכו לא נובע ישירות מנכס בסיס (ג'ראר).

 

שימוש בנכס שאינו שייך למלווה (טכני)

כאשר אדם משכיר חפץ משלו לאדם אחר, הגיוני שהוא יגבה אגרה עבור התועלת המופקת מחפצו. לעומת זאת, בהלוואה אין נכס ממנו ניתן לגבות תשלום, החוב הוא התחייבות מופשטת השוכנת על הלווה. מכאן שגביית תשלום בגין שימוש בדבר שאינו שייך למלווה דומה לגניבה כפי שכתב ה"חתם סופר" בליקוטי שו"ת כ"ו: "התם (שם) הכלי חוזר בעין לבעליו ונוטל שכר פחתא אבל הכא (כאן) מלוה להוצאה ניתנה והני זוזי אזלי לעלמא ומשלם לו אחרים תחתיהן טבין ותקילין א"כ במאי יתחייב". על פי וינרוט (1998) טענה זו מופיעה ב- "ברכת שמואל" (לייבוביץ 1972) ובהוגי הנצרות הסכולסטית. (נונן, 1957). ויסר ומקינטוש (1998) הגדירו את הנושא הזה "חיוב כפול", ומראה אותו בתיאולוגיה של הנצרות של ימי הביניים.

 

עידוד השקעות על פני הלוואות הקשורות בריבית (אינטרס ציבורי)

בתלמוד הבבלי, מסכת סנהדרין כ"ד. הסביר רב ששת כי מלווים בריבית יחד עם מהמרים פסולים לעדות כי "אינם עוסקים יישובו של עולם". אולי כוונתו היא שכסף נועד לתמוך בפעילויות יוצרות ערך. כאשר הכסף מופנה ליצירת כסף ולא ליצירת ערך, הפיתוח העולמי נפגע.

 

שיעור הריבית במשק מושפע מהביקוש וההיצע המצרפי של כסף במשק המקומי והעולמי, ומהתוצר החלופי: התפוקה השולית על ההון (MPK). כאשר ניתן להשקיע הון במתן הלוואות לחלשים בריבית גבוהה ובסיכון נמוך , התמריץ להשקעה בהון פיזי ופיתוחים חדשים – יורד. הסיכון המוסרי של משקיעים הנהנים ממצוקת העניים, יוצר מפגע מאקרו פיננסי. טיעון זה יידון בהרחבה בפרק הבא, והוא מבוסס על ספרו של מיזס (1912) המסביר כי התערבותו של הבנק המרכזי בשיעורי הריבית במשק, יוצרים עיוותים בהקצאת ההון על ידי עידוד פתיחת עסקים המשיאים ערך נמוך מידי ביחס לריבית השוק, המביאים למשברים פיננסיים הפוקדים את המשק אחת למספר שנים.

 

ויסר ומקינטוש (1998) כללו נושא זה תחת "ניצול הנזקקים", והדגישו את חובות "העולם השלישי" למדינות העשירות. הם מוסיפים שמבחינה מאקרו כלכלית, הריבית היא " סוכן של חוסר יציבות כלכלית ", ומציינים שאפילו קיינס היה מודע לסכנה זו .

 

מנגנון של חלוקה מחדש לא שוויונית של העושר (שוויון)

לדברי ויסר ומקינטוש (1998), ההסתכלות כי ריבית פועלת כמנגנון שבו "העשירים מתעשרים והעניים נעשים עניים יותר" משותפת למספר מסורות. הם מצאו את הנושא הזה באיסלאם ובמחקר המודרני. ההנחה היא שלעניים יש יותר הלוואות שהם משלמים עליהם ריבית, ולעשירים יש יותר חסכונות שהם מקבלים בגינם ריבית. שאמי (2019) מצא שיעור משקי הבית בחובות בעשירונים התחתונים גבוה מהשיעור בעשירונים העליונים (גם לעשירונים העליונים יש חובות, אך כנגד מקור החזר). קנדי (1995) מספקת כמה ראיות אמפיריות לתופעה זו המתייחסת לגרמניה בשנת 1982. היא מראה שבעוד 2.5 מיליון משקי הבית העניים ביותר שילמו ריבית (נטו) ע"ס כ 1.8 מיליארד מארק גרמני. 2.5 מיליון משקי הבית העשירים ביותר קיבלו ריבית ע"ס (נטו) 34.2 מיליארד מארק גרמני.

הוזלת העתיד (קיימות)

שיעורי הריבית הנומינליים אינם קשורים ומותאמים לטבע ועל כן עלולים לגרום לניצול יתר של משאבי הטבע. החוב יכול לגדול למספרים גבוהים שאינם מציאותיים, הוא יכול להיות גדול יותר מהכלכלה הריאלית. כמות הכסף גדלה באופן לא פרופורציונאלי למציאות.

דוגמא לכך היא החוב הגבוה של מדינות העולם השלישי מאלץ אותן לוותר על משאבי הטבע כדי לשרת חובות שאין להן סיכוי ריאלי לשלם (ויסר ומקינטוש 1998)