כאשר חוקר רוצה להוכיח טענה מסוימת, עליו לבחור מדגם אקראי לחלוטין. רק כך הוא יכול לטעון שהטענה שמצא במחקר שלו, נכונה לכלל האוכלוסיה. לדוגמא, אם נבדקו 1000 אנשים שאוכלים זיתים, ו1000 שלא, ואצל אלו שאוכלים היו פחות התקפי לב, אנו מניחים שזה נכון לכלל האוכלוסיה, ונמליץ לכולם לאכול זיתים.
ההנחה הזו היא חלק מתפיסת עולם שלמה הרואה בשוויון ערך עליון. תפיסה המאמינה שנוצרנו באקראיות, ועתידנו אקראי. לפי שיטה זו, רמזים דקים שעליהן נבנו תאוריות מרחיקות לכת, מווכיחות מעל לכל ספק, שהכל אקראי (חוץ ממה שמוכיח שלא).
תפיסה המאמינה שכל דבר הוא בר תחליף, ואפשר לכמת אותו במספרים ובשווי כספי ("טרנזיטיביות"). לפי תפיסה זו בני אדם הם ביטוי לאוסף נסיבות אקראיות ולא בעלי נשמה ותפקיד בעולם.
לפי תפיסה זו, אין משהו מעבר למציאות שאנו יכולים למדוד ולתפוס. שיא השאיפה הוא שיפור העולם הגשמי. אין שאיפה למעבר לכך, שהרי לא ניתן למדוד דבר רוחני. מעבר לכך, אם יש משהו מעבר לגשמי, שיש לו ביטוי בעולם הגשמי, זה סותר את הנחת השוויון. אם יש אדם קדוש, נבדל, אז לא כל בני האדם שווים. ואם יש עם סגולה, אז לא כל העמים שווים. ואם יש חפץ קדוש, אז לא ניתן לכמת אותו בכסף, או להחליף אותו בחפץ אחר.
תפיסה זו היתה קיימת בעולם העתיק, באליל הפעור. פולחן הפעור היה בעשיית הצרכים עליו. אמירה לפיה הדבר העליון ביותר, עבודת האל, שווה לעשיית צרכים. הכל אותו דבר. משה רבנו נקבר מול בית פעור, כי הכפירה הזו קשה מאוד להתמודדות.
לפי תורת משה, יש מגמה לעולם. הוא נברא על ידי כח עליון, ויש לו מגמה. אפשר לנתח לגביו כל מיני דברים גשמיים, אבל זו לא המהות.
עם ישראל הוא עם סגולה, עם נבחר, בלתי ניתן להחלפה. עם נצחי, שונה מכל העמים שנעלמים ומתחלפים. יש לו נגיעה בנצח, והוא יכול לקדש דברים בעצמו: מקומות, זמנים, אנשים וחפצים. יש חפצים שהוקדשו, ולא ניתן להמיר אותם בשווי כספי. יש מקום אחד שקדושתו אינו ניתנת להעברה. עם ישראל קובע זמנים שהופכים קדושים, ויוצק להם משמעות ייחודית. עם שיכול להחיל קדושה על דבר גשמי. זה סותר מכל וכל את הנחת השוויון.
אבל כאשר עם ישראל דבק באקראיות ("קרי") הקב"ה מעניש אותו ב"חמת קרי". עונש במציאות שמאלץ אותנו שוב ושוב לזכור שאנחנו עם שקורא תיגר על המקריות והאקראיות. עם שמציא תפיסה הוליסטית בה לכל אחד יש נשמה מיוחדת. ותפקיד מיוחד בעולם.
משך אלפי שנים טען המדע בתוקף שהעולם קדמון, כלומר היה מאז ומעולם ולא נברא. הרמבם כתב בנימה אפולוגטית כאשר הסביר שהוא טוען שהעולם נברא בניגוד לכל המדענים. באופן מדהים, גם אחרי שהוכח מדעית שהעולם נברא, חסידי דת האקראיות דברים באמונת האקראיות והשוויון. אדם מאמין צריך לקנא באמונה התמימה של דת השוויון.
חזל מסבירים במסכת בבא מציעא שאין הברכה לא בדבר השקול ולא בדבר המדוד ולא בדבר המנוי אלא בדבר הסמוי מן העין. במקרה או שלא במקרה (תרתי משמע), בנקודה זו תפיסת האקראיות מגיעה למבוי סתום. בתורת הקוונטים מתברר שההתנהגות הפיזיקלית שונה בין מצב בו צופים ומודדים, לבין מצב שלא. ("החתול של שרדינגר")
פרשת בחוקותי פותחת בברכה, וממשיכה בקללה, בה שוב ושוב מודגש כי הסיבה לקללה היא ה"קרי", המקריות. בסיום הפרשה עוסקת התורה בהקדשות שלא ניתן לפדות ולא ניתן להחליף. ביטוי לניגוד בין הקדוש
ה לתחליפיות.
Leave a Reply