הטענה שעלויות הכשרות מייקרות את המזון בישראל, ממחישה כיצד הקריטריון לקידום באקדמיה הישראלית, הוא השתייכות פוליטית.

יש בישראל לא מעט חנויות ובתי מלון שבוחרים להיות לא כשרים. רוב מוחלט של עסקי המזון בוחרים להיות כשרים, וחלקם הגדול בוחרים בהכשרים מהודרים בנוסף על הכשרות הבסיסית. כולם מוכנים לוותר על הכנסות מעבודה בשבת כדי לקבל כשרות, זו עלות כבדה, ורוב העסקים בוחרים לשלם אותה משיקולים עסקיים.
מסעדות רבות מבינות שכאשר יש קבוצה שאפילו אחד מחבריה שומר כשרות, הם ילכו רק למסעדה כשרה. רוב מוחלט של הישראלים שומרים כשרות ברמה זו או אחרת, כמעט בכל קבוצה חברתית בישראל יש שומר כשרות, ולרוב גם שומר כשרות מהדרין.
מבחינה כלכלית, הכשרות מקבילה לפרסום. יש כאלה שיסתפקו בשלט גדול, ויש כאלה שמשקיעים הרבה, ומפרסמים בטלויזיה. כך יש כאלה שמסתפקים בכשרות בסיסית, ויש כאלה שישקיעו בהכשר מהודר. כמו שלהצבת שלט יש כללים ויש אגרה, כך לכשרות בסיסית יש כללים ויש אגרה. בהכשרים מהודרים כמו בפרסום יקר, השמיים הם הגבול.
האם הפרסום גורם ליוקר המחיה? אף אחד לא טוען כך. הפרסום חיוני למכירה. אם העסק היה נדרש לשלם פרוטקשן, או מכס גבוה על חומרי הגלם, או אגרת רישוי עסקים על עצם קיומו, ניתן היה לומר שזה גורם לייקור המוצרים. על מנת לטעון שהכשרות גורמת ליוקר המחיה, על הטוען להשתייך לקבוצה חברתית שאין בה אף שומר כשרות, רק כך ניתן להסביר טענה כזו. כל מי שבמקום העבודה שלו יש שומרי כשרות, ומתלבטים לאן לצאת לאכול, יודע מה המשמעות של כשרות עבור עסק המוכר מזון. רק מי שמשתייך לקבוצה חברתית סגורה של המעטים בארץ שאינם שומרים כשרות כלל, יכול לחשוב שזו הוצאת חסרת טעם.
יתכן שיש בעיות ואף שחיתויות בעסקי הכשרות. כנראה שהרבה פחות בעיות מאשר ברישוי עסקים, אבל מהכשרות מצפים ליותר. יתכן, אבל זה לא גורם ליוקר המחיה, כלומר הגורם הוא השחיתות, לא הכשרות.
לכשרות יש יתרון מהותי על פני הפרסום. היא מביאה לקוחות חדשים שאחרת לא היו קונים את המוצר, או אוכלים במסעדה, כלומר נתח השוק גדל. השקעה בפרסום לרוב מהווה "משחק סכום אפס", כלומר הגידול במכירות מהפרסום יבוא על חשבון המתחרה. למעשה, מערך הכשרות מהווה יתרון תחרותי בר קיימא למוצרי מזון ישראלים בעולם. יהודים שומרי כשרות בכל העולם מחפשים מוצרים כשרים. יהודים מכל העולם מגיעים למלונות בישראל, כי כאן הם יכולים לסמוך על הכשרות. הכשרות מעלה את הביקוש למוצרי מזון ישראלים בחו"ל, ואת הביקוש לנופש בישראל בקרב תיירים מחו"ל.

אז כיצד כל כך הרבה אנשי אקדמיה טוענים טיעון כל כך מופרך?
במחקר האקדמי נוהגים לדבר על הטיית הבחירה. הדוגמא הקלאסית היא ניתוח הפגיעות במטוסי בעלות הברית במלחמת העולם השניה: כאשר ניתחו את המקומות שבהם נפגעו מטוסי חיל האויר של בעלות הברית, המחשבה הראשונה היתה למגן את המקומות שנפגעו. לאחר חשיבה, הבינו שדווקא את המקומות שנפגעו לא צריך למגן, כי הניתוח היה על המטוסים שחזרו ולא נפלו. אלה שקיבלו פגיעות במקומות אחרים לא חזרו. כך גם באקדמיה הישראלית. על מנת להתקדם באקדמיה יש למצוא מנחה. הוא לרוב יקח מועמדים שקרובים לדעותיו. לאחר מכן יש לכתוב מאמרים שעוברים ביקורת עמיתים. לכל אדם יש עמדות פוליטיות וערכים. מי שאינו מתאים לאותן עמדות פוליטיות, פשוט לא יצליח להכנס לעולם האקדמיה בתחומים בהם דעות פוליטיות מהוות פקטור משמעותי. זו קבוצה חברתית סגורה.

עכשיו בואו נדבר קצת על נתונים ומספרים מתוך הדוח הכספי של חברת טמפו. חברה ציבורית בתחום המזון (משקאות).
שכר כל העובדים העוסקים בייצור בכל מפעלי החברה הוא כ53 מש"ח. שכר אנשי המכירות והשיווק הוא כ179 מש"ח, ועוד כ57 מש"ח עלות פרסום. מעבר לכך יש עוד כ60 מש"ח לשכר המנהלים. הוצאות הכשרות אפילו לא מופיעות בדוח, כי עלותן זניחה. למרות שהיא כמובן בוחרת את ההכשר הכי מהודר בכל תחום.

הערה:

באופן דומה, תוכלו לשמוע מאנשים שטוענים דברים מסוג זה טענות כגון:

כדאי להחליש מלאכותית את המטבע המקומי, ובכך להוריד את רמת החיים של כולם, כדי לעודד מספר יצואנים לא רווחיים

אסור לעשות רפורמה במערכת המשפט, למרות שהיא הגרועה בעולם מבחינה כלכלית.

כדאי להגדיל את הוצאות השכר של עובדי המדינה כי זה מגדיל את התוצר.

אברכים שתורמים משלמים להם עבור לימוד תורה- אינם עובדים.

Be the first to comment

Leave a Reply

כתובת האימייל שלך לא תפורסם


*