קדושה ותחליפיות. הניגוד בין האידיאולוגיה הנאצית ליהודים

על קדושה ותחליפיות (טרזטיביות וטרנסצנדנטליות)
בתרבות האירופאית העתיקה היו הרבה יצורים דמיוניים. פיות טובות מחד, ודרקונים מרושעים מאידך. כך הרבה יותר פשוט לדעת מי ה"טובים" ומי ה"רעים". אין צורך להכנס למורכבויות וסתירות פנימיות, הכל ברור.
אין לסיפורים האלה השלכות על התנהגותו של האדם, והם אינם מחייבים אותו לחשבון נפש. המאבק בין הטוב לרע מתרחש בין דמויות דימיוניות. מהגיבור נדרש בעיקר כח, אומץ ותחכום להתגבר על האויב.
באגדות האחים גרים, שנכתבו בגרמניה וקיבצו אגדות עם אירופאיות שונות, כל הדמויות אכזריות מטבען. למשל, החלילן מהמלין, חוטף את כל ילדי העיירה שלא שילמו לו על כך שגירש את העכברים מהעיירה. כך בכל הסיפורים חוזר מוטיב של צד אחד המתעלל באחר, ובבוא היום, הנפגע מתעלל במתעלל באופן מזעזע יותר. אגב, ברבים מהסיפורים ההתעללות היא ביהודי (היהודי בקוצים, הסחבה הטובה) אלה הסיפורים שגדלו עליהם דורות של גרמנים.
כנראה שלא במקרה גורמים שונים חוזרים שוב ושוב על האמירה שאת השואה ביצעו "נאצים", כאילו שבתקופת השואה העם הגרמני הפך לנאצי למספר שנים ואז חזר להיות העם הגרמני, או גרמניה האחרת. נח להרחיק את הדברים כאילו שאין להם קשר למציאות הנוכחית. וכנראה שלא במקרה אותם גרמנים מתעקשים להאשים את ישראל בביצוע מדיניות לא מוסרית. בתפיסתם ההיסטורית זה מצדיק את התנהגותם בשואה.

ככלל, בתרבות המערבית, הרוע מוצדק- כי גם האחר רע. יש שאיפה לטוב, אבל הכל יחסי, אין צדק מוחלט, וגם אין שאיפה לטוב מוחלט. כולם אינטרסנטים.
גם המדע המערבי מניח שכולם אינטרסנטים והכל יחסי. כך הדבר היחיד שניתן למדוד הוא ממוצעים ועקרונות כלליים שנכונים לכל מצב. אין אדם או חפץ "מיוחד", הכל יחסי ונמדד בשווי כספי. בלימודי כלכלה מכנים הנחת יסוד זו "טרנזיטיביות" – הכל מדיד ויחסי.

ספר ויקרא עוסק באדם שמרצונו החופשי מעוניין לחזור בתשובה ולשפר את דרכיו. איזה אינטרס יש לאדם להקריב קרבן? מה האינטרס שלו בכך?בפרשת בחוקותי המסיימת את הספר, מרוכזות הקללות שיבואו על עם ישראל אם לא ישמור את המצוות. הצרות של אדם ושל עם אינן נגרמות בגלל אדם אחר, או בגלל עם אחר, אלא מהתנהגותו של האדם ושל העם עצמו. המענה אינו גרימת רע לאחר אלא חזרה בתשובה ושיפור המעשים. בשפה הטיפולית מכנים זאת "מיקוד פנימי", אל תאשים אחרים בצרות שלך.
ע"פ אגדות חז"ל, מקום המקדש נקבע לפי סיפור של שני אחים שכל אחד דאג לשני יותר ממה שדאג לעצמו. המסר שלו מנוגד למסרים באגדות האירופאיות: האדם טוב מטבעו, והשאיפה שלו היא לשפר את עצמו ולהוסיף טוב.
בסיום הספר שעוסק בקדושה, מופיעה פרשת ערכין והקדשות, ובה נחשפת לוגיקה אחרת: אדם שנודר קרבן לא יכול להחליף אותו.
לא בר תחליף, השווי הכספי אינו הכל. יש עולם עליון יותר, יש משמעות גבוהה יותר, לא הכל טרנזיטיבי.
לא במקרה זו אחת מנקודות ההבדל העיקריות בין הנצרות ליהדות, הנצרות טוענת שעם ישראל הוחלף. שהכל לפי המקרה, שהכל במקרה. לאורך כל הקללות חוזרת הסיבה שהן מגיעות כי עם ישראל הלך עם ב"קרי", התנהג כאילו שקורות עם ישראל מובלות על ידי המקרה, כמו אצל הגויים שלא מחוייבים בתורה ומצוות. כאילו שאין לבחירה שלנו השפעה. בסיום הקללות נאמר "ואף גם זאת בהיותם בארץ איביהם לא מאסתים ול געלתים… וזכרתי להם ברית ראשונים"
ספר ויקרא מסתיים בצווי של מעשר בהמה שנראה על פניו תמוהה ביותר: מכניסים את הצאן לדיר בתחילת אלול וסופרים כל כבש עשירי לה'. את אותו כבש שנבחר באקראי לכאורה, אסור להמיר ולהחליף. לקודש יש חוקים אחרים. בקודש לא כל דבר הוא טרנזיטיבי. "קודש ישראל לה' ראשית תבואתו, כל אוכליו יאשמו" (ירמיה ב ג)