תפיסות העולם שונות בין המזרח למערב מבחינה צבאית, מדינית, כלכלית משפטית ותיאולוגית. הניסיון לנתח את הצד השני בראי הצד המתבונן, יוצר טעויות גורליות. הבנת ההבדלים יכולה לסייע לנו להבין מה אנחנו רוצים.
מבחינה צבאית: בטווח של שנים, המערב ניצח כמעט בכל קרב צבאי: הדוגמאות הבולטות הן וויאטנם ואפגניסטן, בהן ארצות הברית ניצחה בכל הקרבות, אך בטווח של עשרות שנים הפסידה במלחמה. הגוש המזרחי (קומוניסטי ומוסלמי) ניצח את המערב בטווח של עשורים.
המצביאים הבולטים במערב, ניצחו קרבות וכבשו ארצות, אך לא בהכרח יצרו שינוי בר קיימא. נפוליון כבש בסערה חלק גדול מרוסיה, אך הפסיד ל"גנרל חורף" והישגיו נמוגו. חניבעל ניצח את הרומאים, אך חזר לקרתגו כלעומת שבא. באסלאם, שטח שנכבש הופך ל"דאר אל אסלאם" ואין לוותר עליו.
אצל הערבים ידועה אסטרטגית ה"סאבר" (סבלנות ארוכת טווח עד להזדמנות הצבאית המתאימה) אצל הבדואים ידועה האימרה כי בדואי שנקם אחרי 40 שנה אומר "נחפזתי".
מאז שצמרת צהל החלה להישלט על ידי האמריקאים, גם בצהל המצב דומה: צהל מנצח בכל קרב בלבנון, ביו"ש ובעזה, אך מפסיד במלחמה. כך הכוחות הערבים כבשו מידי צה"ל את דרום לבנון, עזה, וחלק גדול מיו"ש.
בחשיבה המערבית לא רואים בהפסדים ארוכי הטווח בעיה: יש סרטים הירואיים על הנצחונות בקרבות בוויאטנם, באפגניסטן ובעיראק, וסיפור הנסיגה מודחק מהתודעה. אנו רואים זאת גם בישראל: הנסיגות מלבנון ומעזה מוצגות כהצלחה ואף כמהלך מבריק.
בחשיבה המזרחית לא רואים בהפסדים קצרי הטווח בעיה. להפך. קרבות הדגל של הסובייטים היו ההפסדים של הצבא האדום לגרמנים ולנפוליון, בהם שחקו את האויב תוך כדי הפסדים ואבדות. ליבת השיטה של המאבק הצבאי האיסלאמי היא פעולות התאבדות ויציאה לקרבות חסרי סיכוי. במצרים וסוריה חגגו את מלחמת יום כיפור שהסתיימה בניצחון ישראלי חד משמעי, תוך השמדת צבאותיהן- כניצחון על ישראל.
במחקר הכלכלי המערבי, המחקרים עוסקים בהשפעה של פעולות בטווח המיידי של חודשים או שנים בודדות. זה טווח הזמן הרלוונטי למקבלי ההחלטות במשטרים דמוקרטיים המתחלפים כל מספר שנים. משטרים קומוניסטיים כידוע לא מתחלפים מעצמם, למרות אידיאולוגיית השוויון שלהם, אין להם שיקולי בחירות. הדוגמא הבולטת היא מדיניות הילד האחד בסין שהונהגה על ידי המשטר הקומוניסטי לאחר שראה שהצמיחה ביפן נמצאת במתאם עם ירידה בילודה. הדוגמא הרלוונטית ביותר לימינו היא מדיניות החלשת המטבע של סין, שהורידה את רמת החיים של אזרחיה, אך יצרה לסין יכולת ייצור אדירה, שמהווה גורם מכריע בעיתות מלחמה. כך גם רוסיה סיפקה גז זול לאירופה שפיתחה בה תלות אסטרטגית, ויצרה לעצמה עוצמה מדינית קריטית לעת מלחמה.
גם במשטרים אסלאמיים מעדיפים לוותר על רמת החיים ולשמור על המשפחתיות השבטית הערבית. גם מדינות שהגיעו לרמת חיים וסגנון מערבי כמו איראן וטורקיה, חוזרות בשלבים לאסלאם.
משפט עם חשיבה קדימה:
המשפט המערבי נוטה לפסוק בעד החלש. התוצאה הישירה מכך היא הימנעות מעשיית חסד. המשפט המוסלמי מגבה בדרך כלל את השליט והחזק, ה"דאוולה". בטווח של עשורים זה מעודד דאגה לחלש, בטווח ארוך יוצר נוצרים פערים גדולים ושחיתות קיצונית.
ניתן להמחיש זאת דרך סוגיית איסור ריבית. במדינות בארה"ב בהן הוגבל שיעור הריבית בהלוואות לעניים, נוצר מצב בו לא היו לעניים דרכי מימון. במקומות בהם בתי משפט אסרו על בנקים לחלט בתים של נכים שלא עמדו בתשלומי המשכנתא, הפסיקו לתת לנכים משכנתאות.
במדינות אסלאמיות נהוגה בנקאות אסלאמית. הבנק מצופה לנהוג לפי כללי האסלאם ולהלוות ללא ריבית. בפועל, קשה מאוד ליצור מערכת עם ממשל תאגידי מוכוון רווח שאמור לעסוק בחסד, וכך העיסוק בבנקאות זה מתמקד במעקפים טכניים שיאפשרו לו לפעול בדומה לבנק רגיל.
בעם ישראל יש כיום בפועל מערכת עצומה של גמ"חים הפועלים במקביל למערכת הבנקאית ומונעים משאיפת חסד. כללי הפסיקה בהלוואות חסד שונות מהלוואות מסחריות. הכללים נוטים לטובת המלווה כדי "שלא תנעול דלת בפני לווים"
חבר טוב שלי שלמד מדעי המדינה בחיפה בין תפקידים ביחידה מיוחדת, סיפר לי שהמרצה הסביר שבמדעי המדינה אי אפשר לתכנן יותר משני עשורים קדימה. הוא ניגש אליו בסוף השיעור והזכיר לו שעם ישראל תכנן 2000 שנים קדימה את תקומתו בארצו. במקום גישת תכנון מדיני-אסטרטגי, שאינה יודעת מה טומן בחובו העתיד ומתבססת על תקדימי עבר, העם היהודי אשר יודע בוודאות מהי האחרית – מתכנן עצמו ומתנהל לאור כך.
המקור בתיאולוגיה
בנצרות, המשיח כבר הגיע. יש להפריד בין הדת למדינה. הדת היא פילוסופיה תיאורטית, ואמורה לגרום לאנשים להרגיש יותר טוב עם עצמם. אולי להפוך טובים יותר ברמה הפרטית, לא ברמה הציבורית. לשרת את עולם החול. לכן הלוח נקבע לפי השמש, זה הסידור הנח ביותר לעולם החול. מה שמעניין זה מה שהאדם צריך כאן ועכשיו.
באסלאם, העיקר הוא להשליט את האל בעולם הזה. השלטון צריך להיות מוסלמי. המשפחה והשבט הם מסגרת הבסיס, ולא הפרט. לכן גם יש הצדקה לפעולות התאבדות לטובת הכלל. גם החזון נמצא במסגרת העולם הזה. גן העדן המוסלמי מורכב ממימוש תאוות מין (שבעים בתולות) ואוכל (נהרות דבש). הלוח המוסלמי נקבע לפי הירח, כך שצום הרמדאן יכול לצאת בקיץ או בחורף לפי מה שמגיע "משמיים", ללא תלות בבני אדם.
ביהדות יש מטרה לחבר את הקודש והחול. יש חיבור בין הפרט לכלל. החשיבה אינה לשימור הקיים אלא לאור החזון. חזון רוחני ולא גשמי, לא מימוש אינטרסים של קבוצה זו על פני אחרת. לוח השנה מורכב משילוב השמש והירח, חיבור הגשמיות והרוחניות, החזון והמציאות.
Leave a Reply