מדע מגויס נגד (גיוס) חרדים

 המחקרים שהתגייסו נגד הציבור החרדי, חושפים בעיות עומק דווקא אצל החוקרים, אבל למרבה האירוניה משמשים כעת כטיעון לפטור מגיוס.

מבוא

חלק גדול מהקרע והפילוג בין הציבור החילוני לחרדי נובע מההנחה שהציבור החרדי "חי על חשבון הציבור". זה יוצר שנאה גלויה וסמויה נגד הציבור החרדי, והדרה במרחב הציבורי, וגורם בציבור החרדי למועקה שמגדילה את הרצון להתבדל ולהסתגר. לדעתי מי שיקרא את הדברים הבאים, ישתכנע שההנחה הזו רחוקה מהאמת. במידה רבה המציאות הפוכה, ודווקא הניתוח המעוות הוא הסכנה הגדולה. הדברים שנכתבים כאן עלולים לטלטל. הם נוגעים בהנחות יסוד ולעיתים אפילו בהגדרה ותפיסה העצמית של אנשים.

הבעיה היא שיש הרבה גורמים שיש להם אינטרס לעודד את השנאה והקיטוב. בדמוקרטיה ייצוגית לכל נציג ציבור יש אינטרס להציג בדיוני תקציב שהציבור שלו תורם יותר ומקבל פחות ולכן עליו לקבל יותר תקציבים. השגת תקציבים עשויה לשכנע בוחרים להצביע עבורו. כמובן שעליו לשכנע את בוחריו שמדובר בבעיה קריטית, ולכן הם חייבים לבחור בו על מנת שיטפל בה. זו השיטה, לנבחרי ציבור יש אינטרס לשסות קבוצות זו בזו, וללבות מחלוקות. זו אחת מחסרונות השיטה הדמוקרטית. הגורמים המקצועיים אמורים להציג עמדה מקצועית א-פוליטית. אבל מה קורה כאשר לגורמים המקצועיים יש אינטרס פוליטי משלהם?

 

לאחרונה פורסמו מחקרים "מדעיים" הטוענים שהציבור החרדי, "חי על חשבון" שאר הציבור. מטרת הדברים הנכתבים כאן, היא להראות איך הם מבוססים במקרה הטוב על דעות קדמות והבנה לקויה של הנתונים, ובמקרה הרע על מניפולציות סטטיסטיות, ועל עיוות מובנה של החשיבה הכלכלית. נראה כיצד: (1) ההגדרה "חרדים" היא פוליטית ולא כלכלית, ואינה עומדת בכללי האתיקה (2) ההגדרה שאברכים אינם "עובדים" שגויה לחלוטין (3) נראה את חשיבות ענף לימוד התורה למשק הישראלי וליצוא (4) נרד לפרטי הטענות בנושאי מיסוי, שירותים ותקציבים, ונראה בחלק גדול מהמקרים המצב דווקא הפוך מהמוצג (5) נבין את המניפולציות הסטטיסטיות: "קטיף דובדבנים", "משתנה מתווך" ועוד (6) נחקור את החוקרים ונבין שהסיכון בפוליטיזציה של המחקר הכלכלי הרבה יותר רחב מנושא החרדים.

הכי קל להפנות שנאה לחלש שאינו יכול להגן על עצמו, ואם הוא שונה ונבדל, אז הרבה יותר קל לבצע עליו "דמוניזציה" ולהסית את הציבור נגדו. חרדים אינם נוכחים כמעט בשיח האקדמי ובתקשורת, אולי בשל בחירה ואולי בשל הדרה, אך בפועל הדיונים הכלכליים לגביהם נעשים "במעמד צד אחד", וללא ה"נאשם". אני רוצה להאמין שהעיוותים נובעים מעמדת הכותבים[1] ולא מתוך רצון להסית נגד הציבור החרדי. עם זאת, מטרת המאמר אינה לגונן על הציבור החרדי, אלא ליצור תשתית לשיח ישיר וכנה ללא מניפולציות. לא אגע בטענות "מחנאיות" כמו "אבל ציבור X יותר גרוע" ("ווטאבאוטיזם") ולא בטענות כמו "תראו את התרומה של יד שרה". המסר כאן יותר מורכב.

הערה: רשימת המקורות נמצאת בסוף המאמר, במקרים בהם מקור הנתונים מופיע בצילום המסך, (כגון לוחות למס, דוחות כספיים, ונתוני רשם העמותות) לא יצוין מקור בסוף.

 

הגיוס. נושא ה"טאבו" שאף אחד לא מוכן לדבר עליהם- בשני הצדדים

אינני חרדי, אך בעיני לימוד התורה הוא ערך עליון. בהשקפת עולמי ישנן נקודות מחלוקות עמוקות ונוקבות עם ההשקפה ואורח החיים החרדי. בעיני אין הצדקה תורנית להימנעות משירות צבאי, גם הפוסקים החרדים נמנעים מלטעון כך, אלא עוסקים בנזקים רוחניים שעלולים להיגרם למתגייסים. מתברר כעת שהטיעון הכלכלי מהווה שיקול לכאורה למיסוד הפטור משירות לחרדים בהורדת גיל הפטור שיאפשר לאברכים לצאת בגיל מוקדם יותר לעולם העבודה ללא שירות צבאי. אני לא רואה הצדקה לפטור משירות למי שאינו לומד תורה. מי שיכול לעבוד יכול להתגייס. יתכן שאותם חוקרים שימשו ללא ידיעתם כ"אידיוטים שימושיים", בשירותם של אלו השואפים לפטור גורף של החרדים משירות צבאי. יתכן שזו חלק מהסיבה שדוברים רבים בציבור החרדי אינם מתאמצים לסתור את הדברים.

עם זאת, נאמר בעדינות, שיש עוד ציבור לא מבוטל, שממנו יוצאים רוב אותם חוקרים, שלא חש בנוח להעלות נגד החרדים את טענת הגיוס לצה"ל. אולי בגלל שבאותו ציבור יש לא מעט שלא מתגייסים? או שלא מתגייסים לקרבי? או שמגיעים באופן מסתורי רק למקומות היותר מבוקשים בשירות הצבאי?

 

האם יתכן שענף אקדמי שלם יתגייס לטובת עמדה פוליטית מסוימת? מסתבר לאחרונה שכן. עצומות הכלכלנים נגד הרפורמה המשפטית, חשפו אחדות דעים מפחידה באקדמיה הישראלית. בעוד רוב הציבור הישראלי תומך הרפורמה המשפטית, או לפחות במפלגות התומכות בה, כלכלני האקדמיה הציגו חזית אחידה נגדה. רק כלכלנים שאינם תלויים באקדמיה העזו להשמיע את קולם, ולהזכיר שמעבר לכך שקשה מאוד לחזות השפעה של מהלכים רגולטוריים מורכבים על מערכת כלכלית מרובת משתנים, כלל לא מדובר בנושא כלכלי[2], אלא בתחום המשפט החוקתי ומדעי המדינה.

הטענה שהציבור החרדי "חי על חשבון הציבור" מוצגת כאקסיומה, אך היא נטולת בסיס לדעתי בדומה לאקסיומה לגבי הרפורמה המשפטית. ניסיון ל"שימוש בסמכות" על מנת לטעון טיעון פוליטי.

 

אתיקה

המחקר האקדמי כפוף לכללים אתיים די ברורים. מחקרים המלבים שנאה וגזענות, או מחקרים שנערכו באופן פוגעני ולא אתי יפסלו לפרסום. זה נכון לגבי שחורים, לגבי נשים ולגבי בעלי נטיות הפוכות, אך משום מה נראה שמחקרים על חרדים אינם עוברים את אותן מסננות.

 

"שני חוקרים הולכים ביער ורואים חיה יושבת על עץ. האחד טוען שמדובר בציפור, והשני טוען שמדובר בחתול. לפתע החיה עפה מהעץ. אומר האחד: "צדקתי, זו היתה ציפור". עונה לו השני: "פעם ראשונה שאני רואה חתול מעופף"

נראה שלאחר שהגזענות הקלאסית, של אפליה לפי מוצא הולכת ונעלמת מהעולם, צומחת גזענות חדשה- ישנה של שנאת זרים הלבושים אחרת וחושבים אחרת.

האם ראיתם מחקרים הטוענים שנשים חיות על חשבון הגברים? בשנת 2019 השכר החודשי הממוצע של נשים שכירות בישראל היה 8,308 ₪, לעומת 12,193 לגברים[3]. פער של [4]32%. בנוסף לכך, לנשים יש הטבות מס נוספות, כך שהן משלמות הרבה פחות מיסים מגברים.

האם ראיתם מחקרים הטוענים שהמורים חיים על חשבון עובדי התברואה? השכר החודשי הממוצע בתחום החינוך נע סביב 6,000 ₪, לעומת כ21,000 בתחום "אספקת חשמל ומים, שירותי ביוב וטיפול בפסולת"[5].

ניתן לציין קבוצות אוכלוסייה נוספות בעלות הכנסה נמוכה כגון יוצאי אתיופיה[6], עובדים סוציאליים ועוד. המחקרים והסקירות הכלכליות בסגנון של "מי חי על חשבון מי" מתמקדים בעיקר בחרדים וגם קצת בערבים. מה מיוחד בציבורים אלו? יתכן ויש קשר לכך שאלו הציבורים שלהם יש מפלגות סקטוריאליות.

 

 

 

מחקרים פוליטיים מכפישים אפשר לעשות על כל ציבור למשל:

על אנשי הקיבוצים החלוצים והערכיים, אפשר לומר שניצלו את קופת המדינה בהסדר הקיבוצים של עשרות מליארדי שקלים, נהנים מהחלשת השקל לטובת יצוא מסורתי על חשבון רמת החיים של הציבור, וסחרים בנדל"ן שניתן להם לטובת חקלאות.

על החקלאים המסורים שדואגים לנו למזון, אפשר לומר שהמדינה מסבסדת להם מים, ומממנת אותם דרך מכסי מגן[7].

על ארגוני זכויות אדם שמייצגים ערכים חשובים ומכניסים הרבה תרומות מחו"ל, ניתן לטעון שהם פוגעים בתדמית המדינה בעולם.

על אנשי הפריפריה והמתנחלים המגינים על תושבי המרכז בגופם, ניתן לומר שעלות הבטחון ועלות פיתוח התשתיות לאדם, גבוהה ביחס לערים גדולות.

על בנקאים המפעילים את הכלכלה הישראלית, ניתן לומר שגרמו למשבר הרצת המניות בשנות ה80 שחיסלה את חסכונות הציבור ("משיח לא בא"), ואולי גם להיפר אינפלציה באותן שנים.

על אנשי חברת טבע, מצילי החיים, ניתן לומר שגרמה הפסדים לכל בעלי הפנסיות, ולא שילמה מיסים עקב הטבות מס.

על אנשי הקבע, המוסרים את נפשם לשמירה על חיינו, ניתן לומר שהם יוצאים לפנסיה בגיל 45 ומקבלים פנסיית גישור ממוצעת ע"ס 19 אש"ח לחודש.

 

הבחירה של גוף ציבורי לערוך מחקר פוליטי מכפיש נגד ציבור ספציפי, אינה לגיטימית.

מיהו חרדי?

"צ'קול קסאו, יוצא אתיופיה הורשע בעבירות רכוש, אך טוען על פי מחקרים שההרשעה נובעת מגזענות. עבור לבנים, כל השחורים נראים דומים[8]. "ממחקרים רבים עולה כי בני אדם נוטים לזהות טוב יותר פרצופים של בני אותה קבוצה אתנית שאליה הם משתייכים, מאשר את פניהם של אנשים ממוצא אתני שונה משלהם, וכי הם נוטים לטעות יותר בזיהוי בני אדם ממוצא אתני שונה משלהם. תופעה זו, המכונה במחקר "השפעה בין-גזעית", קשורה להרגשה של בני אדם רבים, שסבורים כי חברי קבוצות אתניות אחרות דומים זה לזה, ובמחקרים רבים מצהירים הנבדקים במקרים כאלה כי "הם כולם נראים לי דומים".

 

השאלה מיהו חרדי היא שאלה סוציולוגית ודתית מאוד מורכבת. המחקרים המגמתיים נאלצים לשלב בין נתונים של הגדרה עצמית בשאלוני הלמ"ס, נתוני מוסדות חינוך ונתוני הצבעה בבחירות. יתכן שהחוקרים סובלים מ"השפעה בין גזעית".

 

כדי לקבל תמונה בסיסית, נסקור בקצרה את הקבוצות העיקריות בחלוקה לפי סקאלה אידיאולוגית בשאלת היחס למדינה.

בקצה ההתנגדות למדינה נמצאות החסידויות המתנגדות לעצם קיומה של המדינה, ורואות בה "מעשה שטן"[9]. אנשי אותם חסידויות מתנגדים אינם מוכנים לקבל שום הטבה מהמדינה, ומנהלים סוג של כלכלה נפרדת. חלקם רשומים כתיירים, וחלקם מצמצמים את הקשר למדינה ומינימום האפשרי. הם כמובן אינם מצביעים בבחירות. מבחינתם, הם היו כאן לפני קום במדינה ומדינת ישראל היא התגרות מיותרת בגויים.

החסידויות המרכזיות (כגון: גור, ויזניץ, בעלז) אדישות יחסית לקיומה של המדינה, ושותפות לה באופן מוגבל. מצביעים בבחירות, ומקבלים תקציבים כל עוד נשמרת אפשרות לאוטונומיה תורנית. חסידות חב"ד שונה מאחרות בכך שאינה מסתגרת, אך יחסה למדינה דומה לחסידויות האחרות.

מבין הליטאים, הפלג הירושלמי נחשב קיצוני יותר ומתנגד להתייצבות בלשכת הגיוס לקבלת פטור, ואינו מצביע בבחירות, אך אין לו אידיאולוגיה נגד המדינה. רוב הציבור הליטאי אדיש יחסית לקיומה של המדינה כמו החסידויות הגדולות.

גם אצל הליטאים וגם אצל החסידים ישנה קבוצה הולכת וגדלה של "חרדים מודרניים" שמעוניינים להשתלב יותר, וחלק מתגייסים לצבא. קבוצה זו דומיננטית יותר בקרב החרדים מחו"ל או הקשורים לחרדים בחו"ל.

בציבור הספרדי, ההגדרות הרבה יותר "רכות", הגבול בין חרדי למסורתי מאוד מטושטש. חלק גדול מבוגרי מוסדות הלימוד של שס משרתים בצבא, וקשה מאוד להבחין מי באמת "חרדי" במגזר זה. ציבור זה שמח וגאה במדינת ישראל, וחש שותפות מלאה באחריות לקיומה.

הקצה השני של הסקאלה האידיאולוגית הוא הציבור המכונה "חרדי לאומי" או "חרד"ל"[10]. ציבור זה רואה במדינת ישראל "ראשית צמיחת גאולתנו" והאידיאולוגיה שלו היא שיש לתרום למדינה כמה שיותר. בציבור זה כולם מתגייסים לשירות כמה שיותר משמעותי, ואין הבדל בין ציבור זה לציבור הכללי בישראל, למעט הקפדה על מצוות שגורמת במידה רבה להגדרה כ"חרדים". מעבר לסיבה זו, גם רבים ממוסדות הלימוד ה"חרד"ל" רשומים כמוסדות חרדיים לטובת עצמאות חינוכית. דחיית השירות הצבאי בישיבות בזרם זה, רשומות כ"תורתם אומנותם" כמו החרדים.

 

ניתן להבין שהשאלה איך מחברים את כל הנתונים האלה יחד מאפשרת המון גמישות ומניפולציות. כמה מקבל מהמדינה משק בית השייך לנטורי קרתא שלא מוכן לקבל כלום מהמדינה? וכמה מקבל אברך "חוצניק" שרשום כתייר (כלום)? האם בוגרי מוסדות החינוך של שס הם חרדים? האם כאשר מחשבים את ממוצע ההכנסות ממיסים מחשיבים את החרד"ל? את החוצניקים? את תושבי עיירות הפיתוח שמצביעים שס?

 

השאלה הגדולה אינה איך מחשבים את הפעילות הכלכלית של הציבור החרדי, אלא למה בזה עוסק החישוב? אין למחקר שמכניס יחד קבוצה שאינה רוצה להיות שותפה במדינה, יחד עם הקבוצה התורמת ביותר שום משמעות כלכלית או אקדמית. זו האשמה פוליטית כלפי בעלי תרבות או רמה דתית שונה.

האם זה צבע הכיפה? העמדה הפוליטית? אולי העדר נציגים מהמגזר החרדי מהחלקים במגזר הציבורי שבהם לא מעיזים לגעת?

 

מה גורם לכל אותם חוקרי כלכלת ישראל להתמקד בסכומים הפעוטים האלה (מיליארד ₪ לאברכים, ואולי עוד כמה מיליארדים בתחשיבים הקיצוניים). הרי כמחצית מתקציב המדינה מוקדש למשכורות, האם שם המקום לקצץ ולהתייעל?

בתמונה: הגננת שואלת מי אכל את ממרח השוקולד, ושני ילדים לבנים עם שוקולד על השפתיים, מאשימים ילד שחור. המאמר עוסק בעובדי מדינה עם משכורות של עשרות אלפי שקלים בחודש מהקופה הציבורית שמאשימים אברכים שמקבלים מלגה של 800 שקלים בחודש בבזבוז כספי הציבור.

 

 

חלק א – מפרקים את הטענות

בעולם המחקר האקדמי, "קטיף דובדבנים" הוא כינוי לבחירת נתונים מגמתית שנועדה להוכיח טיעון מסוים.

מדו"ח בנק ישראל לשנת 2022 שהתפרסם לאחרונה[11], עולה תמונה לפיה משפחה חרדית מקבלת מהמדינה 2,800 שקלים בחודש, בעוד שמשפחה שאינה חרדית משלמת למדינה כ2,000 שקלים בחודש. כבר במבט שטחי ניתן לראות שנבחרו הנתונים המתאימים כדי לקבל את המסקנה הרצויה[12]. הדו"ח בחן רק את גילאי 25-44, הגילאים בהם המשפחה החרדית מכניסה הכי פחות, ועשה זאת בזמן תקופת הקורונה בה קיבלו משפחות באופן חד פעמי מענק כספי לפי מספר הילדים[13]. בגילאים מבוגרים יותר לא היה נמצא כזה פער. אבל העיוות הוא הרבה מעבר לזה כפי שנפרט. אילו היינו בודקים את גילאי 67 ומעלה, היינו מקבלים תוצאות הפוכות, בין השאר היינו מוצאים סכומי עתק של פנסיות תקציביות[14], שהציבור החרדי כמעט אינו נהנה מהם.

מיהו עובד?

הנתון שאותו מרבים להביא כהסבר לכך שהציבור החרדי הוא נטל על הכלכלה, הוא הנתון הסטטיסטי ש50% מהגברים החרדים אינם עובדים.

אילו זה היה המצב, היינו צריכים לראות הרבה גברים חרדים יושבים ברחובות ובפארקים ומשחקים שש-בש. כמובן שזה לא המצב. רוב אלו שמופיעים בסטטיסטיקה כ"לא עובדים", הם אברכים.

 

מה זה אברך?

אברך הוא אדם נשוי שמקדיש את כל יומו ללימוד תורה, ומקבל מלגה בתמורה לכך, מאנשים שלימוד התורה חשוב להם. שעות הלימודים הבסיסיות הן "סדר בוקר" ו"סדר צהריים", כאשר ניתן להוסיף "סדר ערב" ומבחנים שונים להשלמת הכנסה. מצד אחד ניתן להקביל את האברכים לסטודנטים, שהרי מדובר ברכישת ידע, ובדרך כלל בלימוד לזמן מוגבל. מצד שני, בלימוד התורה של האברך יש ערך עצמי. בדרך כלל, אין לאברך תועלת כלכלית עתידית מהלימוד, אלא הלימוד עצמו הוא למען הכלל. התורמים לאברכים (כמוני) אינם מעוניינים ב"השכלה תורנית", אלא בעצם לימוד התורה שהוא ערך עליון עבורם, והם משלמים מרצונם החופשי ללומדי התורה עבור עצם הלימוד.

ע"פ מחקר של מרכז המידע של הכנסת שנערך בינואר 22, תלמיד כולל חרדי (שאינו מתגייס), עוזב בממוצע לאחר כ 4 שנים. דומה למשך לימודים אקדמי. כלומר הרוב המוחלט יוצאים תוך כמה שנים לשוק העבודה במקצועות שונים, בעיקר חינוך, ומקצועות תורניים (סת"ם, שחיטה), אך גם מקצועות אחרים. עם זאת, חלק לא מבוטל מהאברכים נשאר למשך שנים ארוכות בכולל. בעיקר בציבור הליטאי. (לפי הנתונים כ10,000 מהאברכים בגילאים 51-67). אולי ניתן להקביל את הלומדים לתקופה קצרה יחסית לסטודנטים, ואת הלומדים לתקופה ארוכה יותר לחוקרים באקדמיה. האברכים הותיקים בדרך כלל משמשים כ"משיבים" עבור הצעירים, וכותבים פירושים וחידושים. בנוסף לכ100 אלף אברכים חרדים "קלאסיים", ישנם כעשרת אלפים לומדי תורה בכוללים ציוניים, ישיבות גבוהות וישיבות גבוהות ציוניות. כשישים אלף לומדי תורה לא נשואים בישיבות גבוהות, אינם רלוונטיים לחישוב שלנו כעת.

מקום הלימוד נקרא "כולל" (במלעיל). מוסד לימודים זה החל הרבה לפני תחילת הציונות בארץ ישראל. אנשי ה"יישוב הישן" עסקו בלימוד תורה והתפרנסו מתרומות שהגיעו מחו"ל. לימוד התורה הוא כנראה הענף הכלכלי הותיק והיציב ביותר עבור יהודי ארץ ישראל. העליה המכונה "העליה הראשונה" הגיעה לארץ ונקלטה בישוב  הישן[15].

 

מבחינה כלכלית, אדם "עובד" הוא מי שמבצע פעולה מסוימת ומקבל תמורתה כסף. במידה והכסף מגיע מהארץ אזי הוא עובד מקומי, ואם הכסף מגיע מחו"ל הוא יצואן. מבחינה זו, אין זה משנה האם הפעולה אותה מבצע ה"עובד" היא ייצור בתעשייה, מתן שירות או מחקר אקדמי. אם אנשים מוכנים[16] לשלם על המוצר, אז הוא בעל ערך. אף אחד אינו מגדיר את החוקרים באקדמיה כ"לא עובדים" בגלל שהם מייצרים ידע ולא דבר חומרי.

האברכים מגיעים לכולל, מחתימים שעון נוכחות, לומדים תורה, ומקבלים על כך מלגה שרובה המוחלט מגיע מתרומות של יהודים מחו"ל. מבחינה כלכלית הרי שהם "יצואנים", ולא "מובטלים". בעניין זה ישנו דמיון בין עבודתם של אברכי כולל לעבודתם של חוקרי אקדמיה במדעי הרוח והחברה. הגדרת האברכים כ"לא עובדים" וגם לא כסטודנטים, היא עמדה פוליטית השוללת את קיומו של השונה.

למעשה, הכוללים והישיבות מהווים את ענף היצוא הותיק והיציב ביותר בישראל. בקום המדינה, כולם היללו את החקלאות הישראלית, וכיום היא נתמכת ומסובסדת. בהמשך היו אופנות כלכליות כגון תעשיית הטקסטיל שהצטמצמה עם המעבר ליצור במקומות זולים, וענף היהלומים שהיה מוביל בישראל ובהדרגה עבר להודו. בעשור האחרון ענף ההייטק מוביל את היצוא הישראלי, אך גם הגאות בתחום זה עלולה לדעוך עם הירידה בהשקעות ברחבי העולם.

 

מי מממן את הכוללים?

"כל אחד מ-96 אלף האברכים זכאי לקצבה של 765 שקל בחודש, או כמעט 900 מיליון שקל בשנה[17]". ברוב הכוללים[18] ניתן להגיע למלגה של כ 2,500- 3,500 ₪. את שאר המלגה הוא מקבל מתרומות של יהודים בארץ ובחו"ל הרואים ערך ראשון במעלה בלימוד התורה, ומבקשים להיות שותפים למפעל הכוללים והישיבות. גם משכורות צוות הכולל ואחזקתו אינם ממונים בידי המדינה, אלא מתרומות ושכר לימוד. בישראל לומדים בכל רגע נתון אלפי בחורים ובחורות מרחבי העולם היהודי שמשלמים בישיבות ובסמינרים שכר לימוד מאוד גבוה ומכסים את העלויות עבור התלמידים הישראלים. שכר הלימוד הישיר למוסדות נע בין 15,000$ ל 30,000$ לשנה לתלמיד. למשל, רוב ההכנסות של ישיבת מיר, שהיא הכולל הגדול בישראל, כ10,000 תלמידים, מגיעות מתרומות, כרבע שכר לימוד, וכרבע הוא מלגות האברכים מהמדינה. ישיבת מיר היא מהגדולות ביותר, כנראה הגדולה ביותר, ומשקפת את המבנה של הענף. רוב מוחלט של ההכנסות מגיע מתרומות (רוב התרומות אינן מופיעות, כי הן בצורת העברה מבני משפחה). חלק משמעותי מההכנסות מגיע מתלמידי חו"ל שמסבסדים את שאר התלמידים, וכרבע מגיע מהמדינה. כאשר אומרים שאברכים לא עובדים זו הגדרה רישומית-חשבונאית, שנובעת מרישום ההכנסה כמלגה. מבחינה כלכלית הם עובדים לכל דבר. כאשר מדובר באנשים שרובם המוחלט בגילאים מאוד צעירים, זו הכנסה סבירה.

תקציב המדינה השוטף עומד על כ 500 מיליארד ₪. עלות המלגות של כל האברכים דומה לעלות התאגיד, או הוצאות השכר של הביטוח הלאומי, או משרד ממשלתי קטן. זניח במושגי תקציב המדינה.

 

לישראל מגיעים בכל שנה כ 4.5 מליון תיירים[19], המגיעים לישראל למספר ימים, כ23 מיליון לינות תיירים בשנה. בכל שנה לומדים בישראל בין 30,000 ל 40,000 תלמידים מחו"ל[20]. אם נכפיל ב300 ימי לינה בשנה, נגיע לכ10 מיליון לינות תיירים בישיבות ובסמינרים. מדובר בענף יצוא חשוב שמכניס לעסקים ישראלים לא מעט. תקציב משרד התיירות עלה לאחרונה ל 1.7 מיליארד ₪. עולם הישיבות מביא לארץ עשרות אלפי בחורים, בחורות ומשפחות למשך מספר שנים. מדובר בהכנסה משמעותית לעסקים בסביבה, ולכל המשק. מבחינת ימי תיירות, מדובר בסדר גודל של מחצית משאר התיירות הנכנסת לישראל- ללא תקצוב כלל.

 

למי משתלם להכפיש ציבורים אחרים?

 

ברומא היה נהוג לספק להמונים "לחם ושעשועים" כלומר אזרחי רומא קיבלו מהשלטון בחינם מזון ומופעי בידור. אך מדוע היה לשלטון אינטרס לחלק הטבות להמונים? יעל וילפנד[21] מסבירה כי אותם אזרחים היו בעלי זכות בחירה לסנאט הרומאי, ולכן השתלם לנבחרי הציבור לחלק הטבות לבוחרים על מנת שיבחרו בהם

 

יש הממשיכים וטוענים כך: אכן הכוללים ולומדיהם אינם ממומנים ישירות בידי המדינה, אך הם ממומנים על ידה בצורה עקיפה על ידי "מדינת הרווחה".

קודם שנשיב לטענה זו, יש להעיר ש"מדינת הרווחה" לא הומצאה על ידי הציבור החרדי, ומטרתה אינה לעזור לו. מבחינה היסטורית, מדיניות של מדינת רווחה נהגתה על ידי אוטו פון ביסמארק, מנהיג גרמניה בסוף המאה ה-19, כשמטרתה ממש לא הייתה עזרה לחלשים אלא קניית  שקט פוליטי. ביסמארק תכנן לשחד את הציבור (ובמיוחד את החיילים משוחררי המלחמה) על ידי קצבאות וסובסידיות אוניברסליות, לספק להם "לחם ושעשועים", ובכך לקבל את תמיכתם.

מדיניות זו יוצרת אבסורדים רבים. כך לדוגמה חולים קשים נאלצים לקושש כסף עבור ניתוחים מצילי חיים בזמן שטיפולים זולים ניתנים באופן גורף לכולם. תרופה לצינון מקבלת מימון מלא, ותרופה לסרטן לא מקבלת מימון במקרים מסוימים. מדוע זה כך? כי מי שמקבל את הכסף לא ידבר נגד מי שנותן לו, ומי שלא מקבל זה בדרך כלל מי שאין בכוחו לקום ולהוביל מחאה. לכן לפוליטיקאים משתלם לחלק כסף לכולם, וכך גם אם פה ושם יש מי שלא יקבל מה שהוא צריך – אלו יהיו בודדים שהם בדרך כלל חלשים מכדי להוות איום. המדינה לא ממנת חרדים ואברכים. פוליטיקאים מחלקים כסף ציבורי, כל אחד לבוחריו, ומשתלם להם לנסות לצייר תמונה כאילו הצד השני מקבל יותר, ולכן חשוב שייבחרו בהם.

 

מי ביקש בכלל תמיכה??

 

ב"משפט שלמה" המפורסם, הגיעו אל שלמה המלך שתי נשים עם תינוק, שכל אחת מהן טענה שהוא בנה. המלך ציווה להביא חרב ולחצות את התינוק, כדי לראות מי האימא האמיתית, מתוך הנחה שמי שמחוברת לתינוק תרצה לשמור אותו בחיים גם אם לא יהיה שלה.

בשאלה "מי חי על חשבון מי" אפשר להשתמש באותה שיטה. מי שמעוניין ב"מדינת הרווחה", הוא כנראה זה שמרוויח ממנה. מסתבר שהמציאות הפוכה מהנטען במחקרים.

בסקר מדהים שנערך ע"י המכון הישראלי לדמוקרטיה, נמצא באופן מובהק וברור, שחרדים אינם מעוניינים ב"מדינת הרווחה", מצ"ב קישור לכתבה בנושא[22]. הסיבות שהציעו לכך החוקרים הן מאוד מאולצות. אף אחד לא העלה על דעתו שהאמת הכלכלית הפוכה ממה שמציגים אותה.

למה השמאל העשיר מעוניין במדינת הרווחה והחרדים לא? האינטואיציה של הציבור לא משקרת.

אולי הגיע הזמן שהציבור החרדי יאמר בגלוי לנציגיו: אל תעשו לנו טובות, ואל תשיגו לנו "הישגים". תורידו קצבאות ותמיכות, ובתמורה תורידו תמיכה בדברים שאנחנו ממש לא רוצים להיות שותפים בהם.

נראה שמשתמשים בדאגה לחלשים כתירוץ לעושק מיותר שמעטים מרוויחים ממנו. אולי הגיע הזמן להפסיק להניח בדיונים חברתיים שמעורבות המדינה מקטינה פערים, ועוזרת לחלשים כאשר היא פועלת להפך? האחריות על עזרה לחלשים היא על הציבור והקהילה, לא על הממשלה.

 

למי יש אומץ לדבר נגד ה"יד שמאכילה אותו"? האם ראשי ישיבות מתוקצבות מכל המגזרים יעיזו לדבר? האם חוקרים מתוקצבים באקדמיה יעיזו לדבר?

משתנה מתווך

 

נשווה בנפשנו מחקר שינסה לבדוק קשר בין הישגים במתמטיקה לבין מידת נעליים. כנראה שהמחקר יגלה שככל שמידת הנעליים יורדת – כך יורדים גם ההישגים במתמטיקה.  ברור לכל בר דעת שלא מידת הנעליים היא הגורם הרלוונטי. מטבע הדברים לילדים קטנים מידת נעליים קטנה משל מבוגרים, והגיל הוא הגורם האמיתי לפער בהישגים במתמטיקה ולא מידת הנעליים.

 

 

עכשיו אפשר להתחיל לרדת לפרטי הניתוחים המחקריים. איך יוצא שמשפחה חרדית משלמת הרבה פחות מיסים, ומקבלת הרבה יותר מכולם?

כאן נצטרך "לפרק" את הטענות המרכזיות לצד ההוצאות וצד ההכנסות, אבל כדי להבין את הטעות שבבסיס הניתוח צריך להכיר מאפיינים נוספים של הציבור החרדי, ואת השפעתם על הניתוח הסטטיסטי.

 

"זה לא הגיל, זה התרגיל": הגיל הממוצע בציבור החרדי הרבה יותר נמוך משאר האוכלוסיה. כאשר אומרים שההכנסה של חרדים נמוכה מהציבור הכללי, זה לא בגלל היותו "חרדי", אלא בגלל הגיל הממוצע. להמחשת ההבדל, ניקח גילאים מייצגים של 25 ו 45. בכל העולם בני 25 מרוויחים פחות מבני 45 עם הותק צוברים נסיון, ומגיעים לדרגות גבוהות יותר. בכל העולם יש הרבה יותר אנשים שאינם עובדים בגיל 25 (סטודנטים, מטיילים) מאשר בגיל 45 (בעלי משפחחות והורים). בהמשך נדון במהות הכלכלית של הגיל הממוצע על המשק.

"הוראה זו שליחות":  לפי סקירת המכון החרדי למחקרי מדיניות (2016) הוראה היא תחום העיסוק הנפוץ המגזר החרדי. ההכנסה בתחום ההוראה היא מהנמוכות במשק, זו סיבה נוספת לכך שלמשקי בית חרדיים יש הכנסה נמוכה. אז למה שלא יעסקו בתחום אחר? כי אין תחליף למורים. אם מורה יעבור להייטק, יצטרכו מורה אחר במקומו. המשק לא "מרוויח" מזה שיהיו פחות מורים. אולי אם פחות אנשים יהיו מוכנים לעבוד בהוראה, השכר בתחום יעלה, אבל זה לא יקדם את המשק. אגב, העיסוק בהוראה מסביר במידה רבה גם את הפער בשכר בין גברים לנשים. נשים מעדיפות לעסוק בחינוך ומקצועות טיפוליים, ובתחומים אלו השכר נמוך יותר.

במדינת ישראל נוהג שוק חופשי בו אנשים יכולים לבחור באיזה מקצוע לעבוד וכמה להרוויח. יש הבוחרים לעבוד במקצועות תובעניים מאוד ולהשקיע פחות בטיפוח משפחה, יש הבוחרים בגיל צעיר לעבוד מעט כדי לשלב לימודים, יש המעדיפים עבודות מזדמנות כדי לטוס בכל שנתיים לחופשה ארוכה, ויש הבוחרים להשתכר מעט כדי להתמסר ללימוד תורה.

עצם מציאות של מקצועות ותחומי עיסוק המביאים הכנסה נמוכה אינה בעיה כלכלית. האם גננות וסייעות הן נטל על הכלכלה, ועובדי תברואה (המרוויחים משכורות כמו בהייטק) הם נכס לכלכלה? משק בריא חייב מורים בדיוק כשם שהוא חייב אנשי הייטק, ממש כמו שחיל האוויר חייב מכונאים לא פחות מאשר הוא חייב טייסים.

"ילדים זה שמחה, שווה להשקיע בהם זמן":  גידול ילדים דורש זמן. זו השקעה חיונית, והיא באה על חשבון היקף השעות שניתן להקדיש לעבודה וקריירה. זו הקרבה למען הדורות הבאים. ישנם תפיסות עולם הרואות בהגשמה עצמית וקריירה – ערך מוביל. במשפחה חרדית, מטרת העבודה היא פרנסת המשפחה. אם יש הטבות מס לנשים, משתלם יותר שהבעל יטפל בילדים והאישה תעבוד יותר. מערכת התמריצים שנבנתה לעידוד נשים להשתלב בשוק העבודה, פועלת בצורה אחרת בחברה עם סדר עדיפויות שונה.

"ילדים זו ברכה": אם מחשבים "מי חי על חשבון מי", צריך לבחון את כל אורך חיי הפרט. אי אפשר להחשיב את הוצאות המדינה על ילדים כהטבה להורים. כאשר הילדים יגדלו, הם לא ישלמו מיסים להורים, אלא למדינה. כאשר הם יעבדו, הם יועילו לכלל המשק. גם אם יהיו מורים, וגם אם יהיו בהייטק. אם מחשיבים את התמיכה בילדים על ההורים, צריך להחשיב את התמיכה בזקנים על הילדים. זה הופך לחלוטין את החישוב. קצבאות זקנה ושארים גבוהות פי 3 מקצבאות ילדים, הפנסיות התקציביות הן ההתחייבות הגדולה ביותר של המדינה וגדלות בקצב יותר מהיר מהגידול במגזר החרדי.

 

"תואר הוא איתות למעסיק, אבל יש איתותים משפיעים יותר": נשים משכילות יותר מגברים, אך הכנסתן נמוכה יותר באופן משמעותית. הן בשכר הכולל והן בשכר השעתי. רכישת השכלה אינה ערובה להגדלת הכנסה. בהמשך נרחיב גם בעניין זה

"זה בגלל שאני שחור?": ההצדקה לקיומה של "מדינת הרווחה" היא טיפול בפערים חברתיים ו"אי שוויון". כל תמיכה בחלשים אמורה לקחת מהעשירונים העליונים ולהעביר לחלשים יותר. אחרת אין הצדקה למשאבים המושקעים במדינת הרווחה. אותם חוקרים אינם מעיזים לצאת ישירות נגד מדינת הרווחה, ולכן יוצאים נגד המגזרים שקל ופופולארי לצאת נגדם. בראשם הציבור החרדי שאינו נוכח בשיח. במקום להגיד "עניים" אומרים "חרדים", ואז מותר לומר הכל. אם ניקח את אותם ניתוחים במחקרים על חרדים, ונבחן אותם לגבי יוצאי אתיופיה נגלה כנראה תופעות מאוד דומות. הכנסתם נמוכה יותר, ותמיכות המדינה בהם גבוהות יותר. אף מחקר לא עוסק בכמה תשלומים עוברים מגברים לנשים, או כמה תמיכה מקבלים יוצאי אתיופיה לעומת המיסים שהם משלמים. בכל המחקרים על חרדים, נושא המחקר הוא האשמה בטפילות. מידי פעם עולות דרישות לייצוג מגדרי הולם בדירקטוריונים והנהלות של חברות גדולות. משום מה לא נדרש באותם מקומות ייצוג מגזרי. כלומר נקודת המוצא היא תפיסת עולם, ולא מחקר "טהור".

"משק בית": במחקרים מקפידים להשתמש במונח "משק בית" על מנת לגלם את התמיכות בילדים על חשבון ההורים. אילו מטרת המחקר היתה הקטנת פערים, היה צריך לבחון את הכנסת הפרט.

 

יורדים לפרטים

 

נתחיל בהכנסות המדינה ממיסים:

1. משפחות חרדיות הן על פי רוב בעלות הכנסה נמוכה, ולכן משלמות פחות מס הכנסה.

 

נתון נכון- שימוש מניפולטיבי. הפטור ממס דווקא נמוך יותר למשפחות גדולות המאפיינות את הציבור החרדי.

נכון שההכנסה לפרט נמוכה יחסית. זה נובע מהעיסוק בחינוך, מהגיל הממוצע (והחציוני) הצעיר, וממגדר המפרנס העיקרי. אולי גם מהדרה.

עם זאת, הפטור לציבור הכללי הרבה יותר גבוה. להמחשה[23]: משק בית של אדם אחד, נהנה ממס מופחת עד כ 7,000 ₪. מפרנס עם 5 ילדים פטור ממס באותו סכום (בהתעלם מנקודות זיכוי ממס). בחישוב יחסי, מפרנס עם 5 ילדים היה אמור להיות זכאי לפטור ממס על הכנסות עד 35,000 ₪. כלומר משפחה עם 7 ילדים והורה שמכניס 22,000 משלמת 31% מס הכנסה, בעוד יחיד עם הכנסה של 6,000 ₪ משלם 10% מס הכנסה.

 

עיקר הטיעון כמותי של כל המחקרים נובע מהפער הזה בגביית מס הכנסה מיחידים. אך צריך לזכור שהכנסות המדינה ממס הכנסה מהוות בין רבע לשליש מהכנסות המדינה. רוב המיסים נגבים מהעשירון או המאיון העליון, כלומר ההיגד הנכון הוא: "יש ציבור קטן מאוד שמממן את כולם, שיעור החרדים בו נמוך". המחקרים המגמתיים אומרים "החילונים מממנים את החרדים". זו הטעיה מגמתית לא אתית.

כפי שנראה בהמשך בשכר המורים בטבלת הלמ"ס, חרדים עובדים באותה עבודה בשכר נמוך יותר. אותה תוצאה במחיר זול יותר, הרבה יותר משתלם לפחות במגזר הציבורי. עובדים שעולים למדינה יותר- משלמים יותר מס הכנסה, אבל זו לא הכנסה- זו הוצאה! כלומר הטענה שחרדים משלמים פחות מס הכנסה נכונה, אבל המשמעות במקרים רבים הפוכה. עובדים בשכר נמוך במגזר הציבורי הם יתרון ולא חיסרון.

מס חברות קשה לשייך למגזר מסוים כי מבנה הבעלות מורכב, וגם כי ניתן לראות בו במידה מסוימת מס על הלקוחות ולא על הבעלים, אך עם זאת ניתן להניח שהעשירונים העליונים משלמים יותר מס חברות.

2. משפחות חרדיות צורכות פחות ולכן משלמות פחות מע"מ

 

לא משמעותי. מע"מ הוא מס רגרסיבי המהווה כמעט מחצית מהכנסות המדינה. בעלי הכנסות נמוכות משלמים יותר מבעלי הכנסות גבוהות ביחס להכנסתם. בעשירון התחתון משק בית צורך כמעט פי 2 מהכנסות, בעוד בעליון, כמחצית מהכנסתו. כלומר העליון מרוויח פי 8 ומשלם פי 2. בעשירונים הבאים הפער מצטמצם מאוד, כך בין עשירון 2 ל9 ההפרש הוא כ 5,000 ₪ בחודש. אם לוקחים בחשבון את הפטורים שיש לעשירונים הגבוהים ממע"מ, כגון פטור ממע"מ באילת והדיוטי פרי, והעובדה שהעשירונים העליונים מוציאים חלק נכבד מהכנסתם בנופש בחו"ל ולא בארץ, הפער אינו משמעותי. שימו לב, שבמס הכנסה, החישוב הוא לפי מפרנס. במע"מ אם נחשב לפי מפרנס, כמו בשאר החישובים, נמצא שהתוצאה מתהפכת: בעשירון התחתון כל מפרנס משלם כמו בעשירון העליון.

3. משפחה חרדית משלמת פחות ביטוח לאומי

 

"אמר להן רבן יוחנן בן זכאי לתלמידיו בני מהו שאמר הכתוב (משלי יד, לד) צדקה תרומם גוי וחסד לאומים חטאת נענה רבי אליעזר ואמר צדקה תרומם גוי אלו ישראל דכתיב (שמואל ב ז, כג) ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ וחסד לאומים חטאת כל צדקה וחסד שאומות עובדי כוכבים עושין חטא הוא להן שאינם עושין אלא להתגדל בו" (בבא בתרא י:)

 

לשם הפרופורציה, יש לציין שעלות השכר וההטבות לעובדים של עובדי הביטוח הלאומי נכון ל2021 עמדה על כמיליארד ₪ ועוד הוצאות הנהלה וכלליות של כ 620 מיליון ₪. יותר מכל מלגות האברכים יחד.

הביטוח הלאומי מתנהל כגוף נפרד עם מערך גביה נפרד, ולכן מבט מבעד לתקציב המדינה עשוי להיות מטעה מאוד. בנוסף, קיים ערבוב בין הפן ה"ביטוחי" לבין הפן ה"סוציאלי". בנוסף מעורבים בתקציב גם העברות כגון תשלומי מילואים וקצבאות נכות, ולבסוף, גם דמי ביטוח הבריאות נגבים יחד עם דמי הביטוח הלאומי. ננסה לפשט ולעסוק בדברים המוחלטים והברורים.

 

כמובן שגם בביטוח הלאומי אין הטבה ייחודית לחרדי באשר הוא חרדי. יש הטבות שסטטיסטית, חרדים נהנים מהם יותר (ילדים, הבטחת הכנסה), ויש כאלה שפחות רלוונטיים לחרדים (אבטלה, שארים, חד הוריים, זקנה).

 

מי שנהנים כנראה הכי הרבה מהביטוח הלאומי הם בעלי ההון.

• א. בעלי ההון אינם משלמים דמי ביטוח לאומי. הכנסות מהון, כגון רווחים בבורסה, הכנסות מהשכרת דירות והכנסות מדיבידנד אינן חייבות בדמי ביטוח לאומי. למשל, בעל חברה המושך רווחים של מליון ₪ בשנה, ומשכיר 5 דירות, ותיק המניות שלו הרוויח השנה מליון ₪, ישלם 0 ₪ דמי ביטוח לאומי.
• ב. הביטוח הלאומי "הולך לקראת" בעלי ההכנסות הגבוהות, מתוך ההנחה שבעלי הכנסות גבוהות יכולים לפתוח חברה בע"מ, שלעיתים מכונה "חברת ארנק" וכך לא לשלם דמי ביטוח לאומי, ולכן גם הכנסות מעל כ 47 א' ₪ פטורות לגמרי מביטוח לאומי. יועצי המס ממליצים מגובה הכנסות מסוים לעבור להתנהלות כחברה בע"מ, כלומר בהגדרה, אלו שמרוויחים יותר, משלמים פחות דמי ביטוח לאומי. בהמשך נבין מי הנהנים מהפטור הזה. (רמז: הם לא יכולים לפתוח "חברת ארנק", כי השכר שלהם אינו תלוי בערך שהם מייצרים)

 

מי שנפגעים הכי הרבה מהביטוח הלאומי הם העצמאים:

• א. מערך הגביה של הביטוח הלאומי נפרד מרשות המיסים, וכך כל עסק קטן צריך להתנהל מול עוד רשות גביה עם כללים שונים. עבור חברות גדולות הטרחה אינה משמעותית. עבור עסקים קטנים, מדובר במשאבי זמן וכסף קריטיים.
• ב. שכירים זכאים לדמי אבטלה, עצמאים אינם מקבלים דמי אבטלה,
• ג. צורת הגביה נגדם דומה לזו של רשות המיסים ולא של חברת ביטוח. בביטוח, מי שלא משלם לא מבוטח. במס, מי שלא משלם מקבל עיקולים והליכי גביה. עיקולים מסוג זה עלולים להפיל עסקים.
• ד. בפגיעה בעצמאים בעלי ההכנסות הנמוכות, מקשה הביטוח הלאומי על האוכלוסיות המודרות מהחברות הגדולות ומהמגזר הציבורי לפתוח עסקים קטנים.

 

בין השכירים, בהחלט יש יתרונות לשכירים בעלי הכנסה נמוכה, מאחר והסכום המבוטח הולך ופוחת ככל שהשכר גבוה יותר. ואילו דמי הביטוח גבוהים יותר באופן יחסי. לאור העובדה שהכנסות הציבור החרדי נמוכות יותר, אזי סטטיסטית, ברוב התרחישים חרדים ישלמו פחות (שוב, לא בגלל "חרדיותם").

עם זאת, בגביית ביטוח לאומי אין בכלל נקודות זכות לילדים, כך שמדובר במס רגרסיבי יחסית.

 

ולאן הולך הכסף?

 

לאחר שהסברנו את העיוותים בגביה, עיקר הפער הוא בחלוקה. הגיל החציוני בציבור החרדי נמוך משמעותית משאר הציבור, אבל קצבאות הזקנה והשארים המופנות לאוכלוסיה הבוגרת יותר, גדולות פי כמה מקצבאות הילדים. אמנם בחלק מהמקרים יש מבחן הכנסה, אך עדיין האוכלוסיה הבוגרת נמצאת בעשירונים הגבוהים יותר. כלומר נטל גביית הביטוח הלאומי מוטה לציבורים החלשים יותר (עסקים זעירים), והנהנים מתמיכות הם בעיקר האוכלוסיה הבוגרת שבאופן אינהרנטי עשירה יותר.

 

 

4. חרדים עובדים ב"שחור"

ברשות המיסים יושבים אנשים חכמים שיש להם יעדי גביה. אילו היה ניתן לגבות, היו עושים זאת. עובדים בשחור לא בהכרח מעלימים מס. במיסים התלויים בהכנסה יש רף תחתון. מאנשים בעלי הכנסה נמוכה, אין הרבה מה לגבות, ולכן גם אם יש הכנסות בשחור, כנראה לא שווה לאף אחד לאכוף את זה. מצד המדינה, לאכיפה ולקבלת הדיווחים יש עלות. מצד המדווחים, לדיווח עצמו יש עלות עצומה במונחי משאבים וזמן. לא בכדי רשות המיסים נמנעת מדרישת דיווח על סכומים קטנים והכנסות נמוכות במגוון נושאים, כגון רכישת מוצרים באינטרנט. בסכומים זניחים, זה לא שווה לאף צד את המאמץ.

 

שיעור מס הכנסה עד כ6,700 ש"ח עומד על 10%. בפועל, גברים פטורים ממס עד הכנסה של 5,300 ונשים עד 6,460. בעל הכנסה של 3,500 ש"ח בחודש, זכאי למס הכנסה שלילי ע"ס 290 ש"ח. עסק עם הכנסות שנתיות עד 9,000 ש"ח בחודש נקרא עוסק פטור, ואינו חייב בתשלום מע"מ. דמי ביטוח לאומי ובריאות עד כ7,000 ש"ח הם בשיעור 6-7% (כולל מעסיק). כ200 ש"ח . סטודנטים ותלמידי ישיבות משלמים כ140 ש"ח. כלומר, אם אברכים ירשמו את המלגה כשכר, ירוויחו עוד 230 ש"ח ממס הכנסה שלילי, (290 בניכוי תוספת 60 שקלים לממס בריאות) וגם לא יטענו שאינם עובדים.

 

נעבור להוצאות המדינה:

 

5. משפחה חרדית נהנית מתקציבי חינוך גדולים

 

גילום עלות החינוך על הילד היא מניפולציה סטטיסטית. כל ילד מתחנך משך שנות ילדותו, ובגיל מסוים מחזיר תועלת לחברה. המצב ההגיוני היה שכל ילד מקבל תקציב שווה. בפועל, במוסדות החינוך החרדיים המלמדים חלק מלימודי הליבה, מקבלים במקור הרבה פחות[24], שליש מהחינוך הכללי, ולאחר העברות מקבלים סכום דומה לכולם. כאן רואים באופן מוחשי את מנגנון ההתערבות של נבחרי הציבור החרדים שכל פעם "מצילים את המצב", ודואגים לתקציב כמו כולם. במוסדות ה"פטור" שאינם מוכנים לקבל שום פיקוח חיצוני, מקבלים כרבע מהרשמי. הנתון המקומם הוא שבחינוך החרד"לי, האולטרא-ציוני מקבלים הרבה פחות, שליש מכל האחרים. מוסדות המוכש"ר נפרדים מהממ"ד במידה רבה כדי לא לקבל את התכנים האידיאולוגיים של משרד החינוך. נזכיר כי מדובר בזרם המעודד שירות משמעותי ותרומה למדינה. (

(בתמונות, נתוני מרכז המחקר של הכנסת ונתוני משרד החינוך, ללא עיבודים ומניפולציות כמו במחקרים ובכתבות נגד החרדים)

 

6. משפחה חרדית צורכת יותר שירותי בריאות

 

שוב, אותה מניפולציה סטטיסטית של גילום השירותים השוויוניים של המדינה על הילדים, אך במקרה הזה, גם הנתונים האובייקטיביים הפוכים. ההוצאה על שירותי בריאות עולה עם הגיל ולא להפך[25].

 

7. משפחות חרדיות מקבלות הנחה בארנונה

בסיס ביסלמ"ח 17 נמצא צמוד לעיירה ירוחם, אך כל השנים, נהנתה מההכנסות ממנו המועצה האזורית רמת נגב הסמוכה לירוחם. ירוחם נזקקה ל"מענקי איזון" מהממשלה, ואילו המועצה השכנה עם תושבים מעטים נהנתה מעודף תקציבי. בכל שנה הגיעו נציגי הממשלה לקבל את התודות על הסיוע לנזקקים בירוחם. אף אחד לא חשב להזיז את קו הגבול כך שכולם יהנו מההכנסות ובכך לאזן את הפער. 

שוב, גילום מגמתי של הטבות רוחביות על הציבור החרדי לצרכים פוליטיים. אין שום הנחה מיוחדת לאברכים, אלא יש הרבה אברכים שזכאים להנחה לפי מבחני הכנסה אובייקטיביים לנפש. בניגוד לאברכים שכפופים למבחני הכנסה כמו כולם, יש ציבורים אחרים שכן זכאים להנחה באופן אוטומטי ללא מבחן הכנסה: אזרחים ותיקים, חד הוריים ועוד. ושוב דווקא האוכלוסיות שפחות מצויות בציבור בחרדי הן הזכאיות, ועדיין נשמעות אותן טענות.

יש לדעת שמבחני ההכנסה להנחה בארנונה מושפעים בעיקר ממספר הילדים במשפחה. לכן, אם מגדירים ילדים כנטל כלכלי, אכן הציבור החרדי מהווה נטל. אך כאמור, הילדים הם נכס, העתודה הכלכלית של המשק, והם ישלמו את הפנסיות של העובדים היום.

זה המקום להתייחס גם לטענה נוספת והיא שהחרדים חיים על חשבון המדינה באמצעות "מענקי איזון"[26] שניתנים לרשויות מקומיות חרדיות. ריכוז תושבים בעלי הכנסות נמוכות ופטור מארנונה הוא לא בהכרח הסיבה העיקרית לבעיות תקציביות של רשות מקומית. למעשה הוא זניח. עיירות פיתוח בנגב נזקקו למענקי איזון עד שהעבירו אליהן את אזורי התעשייה שהיו שייכים לקיבוצים שכנים. ומעתה ראו זה פלא, ופתאום  לא נדרש סיוע.

הסבסוד העיקרי בנושא הארנונה הוא לעיריית תל אביב, העשירה בישראל. וזה במידה רבה בגלל שרבים ממשרדי הממשלה ובסיסי צה"ל נמצאים בה, ומשלמים ארנונה עסקית. ובנוסף, נמצאים בה צמתי התחבורה הציבורית הארצית  של האוטובוסים והרכבות, ולכן משתכנות בה גם חברות עסקיות רבות. זו לא "השקעה של העיריה", ולא "התנהלות נכונה". אלה השקעות של הממשלה ותשלומים ישירים מהממשלה, שמי שנהנה ממנה נקבע ע"י קו גבול שרירותי בין הרשויות. קו שנקבע בדרך כלל בתקופת מפא"י. עסקים הם רווחיים עבור רשות מקומית ומגורים הם הפסד לרשות המקומית. עיריית תל אביב לוקחת את כל הרווחים של אזור המרכז, אך אינה שותפה בעלויות. ההנחות בארנונה הן זניחות, והממשלה מפצה עליהן.

בתרשימים הבאים רואים כיצד התעריפים בירושלים ובני ברק העניות, הם הגבוהים בארץ. ורואים שההכנסות של עירית תל אביב בכלל לא נובעות מתושביה אלא מהעסקים, הבסיסים ומשרדי הממשלה שבה. כמו כן רואים שבנושא זה, גבעתיים נמצאת באותה אפליה מול תל אביב.

 

8. אברכים זכאים להנחה במעונות וצהרונים

ההנחה במעונות ניתנה לאברכים בדיוק כמו לסטודנטים. בתקופת ליברמן רצו לעצור את ההנחות מתוך טענה שאינם "יצרניים". טענה פוליטית ושגויה כלכלית, כפי שהוסבר.

 

צהרונים

בשונה מהנחה במעונות בה הבחינה פרטנית, ההנחה בצהרונים נקבעת לפי אשכול סוציואקונומי של הישוב בו מתגוררים. באשכול 1, הנמוך ביותר, המדינה משתתפת ב600 וההורים ב50, ובאשכול 10, המדינה 150 וההורים 500. בפועל, ביישובים מבוססים, לעיתים העלות גבוהה יותר כתוצאה מהביקוש והסטנדרטים הגבוהים, ומהשכר המקובל באותם אזורים. ההכנסה בתחום החינוך נמוכה, צריך אנשים שיהיו מוכנים לעבוד בשכר נמוך כדי שהורים יוכלו לצאת לעבוד. אותם אנשי חינוך בשכר נמוך, כנראה ישלמו פחות מיסים, וכנראה יהיו זכאים לקצבאות ותמיכות. בזה עוסק המאמר. אם לא יהיה מי שמוכן לעסוק בחינוך בשכר נמוך, החינוך יהיה יקר, או שלא יהיה חינוך. (היה אפשר להפנות לתחילת המאמר לראות מי הציבור שעוסק בחינוך בשכר נמוך, אבל זו הפניה מעגלית. עזבו, בדיחה של אנשי תוכנה).

הטענה היא שישובים "חרדיים" עניים יותר וכך מקבלים יותר סבסוד בצהרונים. טכנית זה נכון מבחינה סטטיסטית, אך זניח מבחינה כספית, ומוכיח אחת הטענות העיקריות: אנשי חינוך חיוניים לחברה או בשפת אנשי תוכנה: "זה לא באג, זה פיצ'ר".

 

9. ללא לימודי "ליבה", ילדים חרדיים יגדלו לעוני

כאשר הממשל הסיני ראה את פריחת הכלכלה היפנית שהגיעה עם הקיטון בילודה, הוחלט על "מדיניות הילד האחד". המדיניות שנאכפה באופן מזוויע, הביאה לכך שהורים העדיפו שיוולד להם בן שיכול יותר לסייע בפרנסה. התוצאות היו הרות אסון. בסין כיום חסרות נשים באוכלוסיה, וזה גורם לאי יציבות חברתית וכלכלית.

• לא שמענו טענה שעדיף לעודד ילודת גברים על פני נשים, למרות שגברים מכניסים הרבה יותר.
• כאמור, המשק צריך אנשי חינוך. אם הילדים יהיו אנשי חינוך זו ברכה למשק, לא בעיה.
• ניתן להשלים השכלה אקדמית בקלות יחסית, בישראל יש עודף עצום באקדמאים. דווקא במקצועות הפיזיים יש מחסור קריטי. זו "הסללה" מיותרת.
• העלות השולית של המדינה ל"ייצור ילד" חרדי, הרבה יותר נמוכה מילד במגזר אחר.
• אם הכוללים יעברו לתלוש שכר במקום מלגה, והשתתפות המדינה תוחלף בהגדלת מס הכנסה שלילי, "הכל יבוא על מקומו בשלום", ללא שום שינוי במצב הקיים. (זו כמובן הלצה, זה שינוי סעיף חסר משמעות)
• אם באמת דואגים לשילוב גברים חרדים בעולם העבודה, אפשר להכיר בלימודים תורניים כמקבילים לתואר במדעי החברה והרוח. אם המורים במגזר החרדי (מלכ"ר בטבלה שלהלן) המשתכרים 6,700, יקבלו כמו המורים במגזר הממשלתי 9,500 , "הכל יבוא על מקומו בשלום" (זו כמובן הלצה, הגדלת הוצאות המדינה על המגזר הציבורי אינה טובה למשק).

10. חרדים משתמשים פחות בשאר הוצאות המדינה

נושא זה מובא אחרון, כי מאוד קשה לכמת אותו. והא בעיקר פוליטי ולא כלכלי.

ניתן רק כמה דוגמאות:

חרדים נמנעים בכל דרך מהמשפט האזרחי מסיבות דתיות. עלויות מערכת המשפט הישראלית גבוהה באופן מאוד חריג ביחס למדינות המפותחות.

שיעור הפשיעה בחברה החרדית אפסי, וגם הוא מטופל לרוב בתוך הקהילה

 

ובכל זאת, איך זה עובד?

אם לא ה"עבודה בשחור" אינה משמעותית, ולא זורמים אליהם תקציבים, איך יכול להיות שמצליחים להתקיים?

חלק מהתשובה היא מערך גמ"חים נרחב בכל תחומי החיים. החל מעריסה לתינוק, וכלה בציוד רפואי יקר ערך. מדובר בחיסכון עצום בעלויות בכל תחומי החיים. גם הציבור הכללי נהנה מחסד זה כמו בארגון "יד שרה". (זה כאמור דבר חיובי, אבל לא טיעון שהיה מצדיק התנהגות פסולה, אילו היתה כזו)

בציבור הכללי קונים מותגים שמשקיעים סכומי עתק ומיתוג ופרסום. בציבור החרדי קונים מה שזול בכמויות גדולות, ולעיתים מבוצעת רכישה ישירה בקניה מרוכזת.

בציבור הכללי כאחוז מההוצאה הציבורית מופנה להוצאות משפטיות. בציבור החרדי דנים בדיני תורה. בציבור הכללי יש פשיעה ובתי כלא, בציבור החרדי יש מערכת אכיפה פנימית, ושיעור פשיעה אפסי.

בציבור הכללי יש מתווכים פיננסיים, הוצאות מימון ופשיטות רגל, בציבור החרדי פועל מערך הלוואות ללא ריבית (גמ"ח). זו מערכת מעודדת יזמות, תומכת במצבי קושי ומונעת פשיטות רגל. היא מאפשרת לפתוח עסקים ולקנות דירות.

 

 

חלק ב – לחקור את החוקרים

"פתח ר' יהודה ואמר כמה נאים מעשיהן של אומה זו תקנו שווקים תקנו גשרים תקנו מרחצאות ר' יוסי שתק נענה רשב"י ואמר כל מה שתקנו לא תקנו אלא לצורך עצמן תקנו שווקין להושיב בהן זונות מרחצאות לעדן בהן עצמן גשרים ליטול מהן מכס הלך יהודה בן גרים וסיפר דבריהם ונשמעו למלכות אמרו יהודה שעילה יתעלה יוסי ששתק יגלה לציפורי שמעון שגינה יהרג" (שבת לג:)

 

אנו רגילים לחשוב על המחקר הכלכלי כמדע אובייקטיבי, אך בדיון בנושא הרפורמה המשפטית נחשפה "משטרת המחשבות" באקדמיה. 100% מהכלכלנים באקדמיה "יישרו קו" לעמדת השמאל, כאשר רוב הציבור בארץ חושב אחרת. ולא, המחקר הכלכלי בכלל לא יכול לענות על השאלה מהסוג הזה. בסיס השאלה אינו כלכלי, וגם אם היה כזה, יש כל כך הרבה משתנים הקשורים, בזמן ובמקום וברוח התקופה, שאי אפשר באמת לחזות מה יקרה, גם אם תוצאות המחקר היו ברורות, והן לא. במחקרים שהראו קשר, שאלת הבסיס היא פוליטית לחלוטין: האם הרפורמה תחליש או תחזק את הפרדת הרשויות וזכות הקנין[27] אסף מלאך מביא עדויות קשות על הפחד של אנשי אקדמיה להציג עמדה שונה. רק מחוץ לאקדמיה העיזו כלכלנים להביע עמדות אחרות. בינהם ד"ר אמציה סמקאי בעל חברת ייעוץ, פרופסור ירון זליכה החשב הכללי לשעבר, ופרופסור אמריטוס ישראל אומן, חתן פרס נובל לכלכלה.

במיוחד לאור חשיפת "משטרת המחשבות" והדרת הדעות השונות באקדמיה, לדעתי ההשוואה הנכונה היא לביטול האפרטהייד בדרום אפריקה. כאשר בעלי דעות אחרות יורשו להכנס לאקדמיה, צפויה צמיחה כלכלית דומה לזו שהיתה בדרום אפריקה לאחר ששחורים הורשו להגיע לדרגים גבוהים.

 

ה"מחקרים" נגד החרדים, חושפים קונספציות לא פחות מסוכנות ששולטות בשיח האקדמי בתחום הכלכלה:

 

ילדים זה שמחה, ילדים זה ברכה

 

יום אחד הגיע לחברת השכרת רכב שנקרא לה "יפן" חשב חדש.  הוא גילה שקניית רכבים חדשים עולה הרבה כסף, ולכן הנחה לקנות פחות רכבים חדשים. "לא יכול להיות שהרכבים החדשים יחיו על חשבון הרכבים הישנים שעבדו קשה. ובאמת, פתאום רווחי החברה עלו בחדות. חברות אחרות שראו את התוצאות למדו את השיטה, והחלו לחקות אותה. בחברה אחרת, שנקרא לה "סין", כל כך התלהבו מהשיטה, עד שקבעו את שיטת הרכב האחד. לכל אזור מותר לקנות רק רכב אחד.

רק בחברה אחת שנקרא לה ישראל, החליטו לקנות דווקא יותר רכבים. היו שם רכבים ישנים שטענו שכל הכסף הולך לרכבים החדשים, אבל לא הקשיבו להם. ולמרות ואולי בגלל שהיו לה רכבים חדשים, הגיעו אליה לקוחות מיוחדים שנקראו "סטארטאפים", ומאוד אוהבים רכבים צעירים, כי הרכבים הישנים מקובעים.

ויום אחד גילו בחברת "יפן" שעלויות האחזקה של הרכבים הישנים יצרו חובות כבדים ואין מי שישלם אותם. רכבים המשיכו לעבוד הרבה אחרי הפנסיה, כי לא היתה ברירה. ובחברת "צרפת" היו מהומות כאשר רצו לתת לרכבים ישנים לעשות עבודה של רכבים צעירים.

באופן מוזר, באותו זמן, היו בחברת "ישראל" כאלה שמחו נגד המשך ההשקעה ברכבים חדשים…

 

בשנות השמונים יפן נחשבה ל"נס כלכלי", היא כונתה "הנמר האסיאתי" וכולם ציפו שתעבור את כלכלת ארה"ב. בסוף המאה הקודמת היא נכנסה למיתון עמוק שנמשך עד היום. החוב הלאומי שלה כיום הוא הגבוה במערב[28] והיא סובלת מהזדקנות האוכלוסיה באופן קיצוני. סין אימצה בהתלהבות את ה"תגלית המדעית" לפיה קיים מתאם בין ילודה נמוכה לעליה בתוצר לנפש, ואף נקטה ב"מדיניות הילד האחד[29]" להקטנת הילודה בהכוונה ממשלתית. גם סין מציגה בעשורים האחרונים צמיחה גבוהה ביותר, אך מתברר שהיא פשוט נמצאת כמה עשורים אחרי יפן באותו תהליך. כיום בסין וגם ביפן הבינו את הטעות ומעודדים ילודה. זה לא קל לשנות הרגלים שנבנו בשנות דור. לא קל לשכנע צעירים להשקיע את המאמץ הכרוך בגידול ילדים. תהליכים מקבילים מתרחשים באירופה. בצרפת מבינים שחייבים להעלות את גיל הפרישה ויש על כך מהומות. בריטניה עומדת בפני משבר כלכלי שנובע במידה רבה מהפנסיות שהמדינה צריכה כעת לסבסד.

 

"יחס התלות" הוא מונח המתייחס ליחס בין הילדים והקשישים באוכלוסייה (אוכלוסייה תלויה) לבין מספר התושבים בגיל העבודה (אוכלוסייה יצרנית). כאשר הילודה יורדת, נוצר בטווח הקצר מצג שווא של גידול בתוצר שנובע מכך שיש יותר אנשים בגיל העבודה, ונדרשת פחות השקעה בדור העתיד. מצג זה מכונה "הדיבידנד הדמוגרפי" הבעיה היא שלאחר כמה עשורים הגלגל מתהפך, ונהיים יותר זקנים התלויים בצעירים. השקעה בצעירים יוצרת נכס, השקעה בזקנים היא נטל (מבורך וחשוב כמובן, אבל לא כלכלי).

 

לגיל יש משמעות פיננסית. כפי שמוסדות פיננסיים נמנעים מלתת אשראי לזקנים, הם חוששים לתת אשראי גם למדינות זקנות. מצב זה מאלץ את הממשלות להתערב, ושוחק את ערך המטבע. אדם בן 25 שמרוויח כמו אדם בן 45, הוא כנראה בעל יכולת השתכרות הרבה יותר גבוהה. כך כאשר התוצר לנפש בישראל עובר את האירופי, הפער באמת גדול יותר, המצב בישראל הרבה יותר טוב.

 

כל הבנקים בישראל מעניקים לצעירים, חיילים וסטודנטים, חשבון ללא עמלות. ולמרות זאת, הם משקיעים בפרסום ומתנות כדי לגייס לקוחות צעירים שאינם משלמים עמלות ולרוב פעילותם מינימלית. הם יודעים מה הם עושים. לקוח צעיר הוא השקעה, הוא נכס. גם אם כרגע לא מרוויחים ממנו, הוא עתודת הצמיחה.

אכן יש מתאם בין ילודה נמוכה לבין התוצר לנפש.  בחשבון פשוט- בחישוב התוצר לנפש יש מונה (התוצר) ומכנה (מספר הנפשות). כאשר אותו עושר מתחלק לפחות אנשים העושר של כל פרט עולה. חשבון פשוט. האם זה מעיד על שיפור כלכלי? ממש לא. מתאם אינו בהכרח מעיד על סיבתיות.

מדובר במצג שווא חשבונאי – כמו בסיפור של חברות הרכב. בהטיה מתמטית של הירידה במכנה – קיטון בהשקעה בילדים, ובהטיה סטטיסטית של תזוזת החציון לכיוון הגילאים היצרניים. ה"דיבידנד הדמוגרפי".

 

המתאם בצמיחה לנפש הוא הרלוונטי. שיעור הגידול בתוצר הרבה יותר גבוה במדינות "צעירות". גם הצמיחה לנפש, למרות שהעושר מתחלק בין יותר אנשים ולמרות שנדרשים להשקיע יותר בילדים, הן בתקציבים והן בזמן שנעדרים מהעבודה.

מדוע זה הנתון הרלוונטי? כי זה מציג את המגמה ואילו ההשוואה בין גודל המשפחה לבין התוצר מציגה צילום מצב נתון. כאשר רוצים לדעת מה ההשפעה- נכון יותר לבדוק את המגמה ולא מצב נתון. להמחשה: אם נבדוק את המתאם בין ביצוע דיאטה לבין השמנה בוודאי נמצא מתאם. רוב מי שעושה דיאטה הוא שמן. אבל המגמה היא שמי שמבצע דיאטה דווקא מרזה ולא משמין. במדינות שבהן המצב הנתון הוא שהן עניות וצעירות יש צמיחה גבוהה יותר. אנחנו לא דנים במצב הנתון אלא בדרכים לשפר אותו, הילודה גבוהה וגיל צעיר מביאים לשיפור במצב הכלכלי.

במפה עולמית זו, רואים שרוב המדינות עם הצמיחה הגבוהה לנפש, בירוק כהה, נמצאות באזורים העניים בעולם, אפריקה דרום אמריקה ואסיה

 

הוצאות המדינה הן תרומה למערכת הכלכלית?

באחד מפרקי סדרת הטלוויזיה "שנות ה80" מוצג כיצד 'מנדל', השומר של בית הספר, מפוטר מעבודתו בדיוק לפני חתונתה המתוכננת של ביתו. הסיבה לפיטורין היא שהפסיקו מקרי הוונדליזם בבית הספר ואין יותר צורך בשומר. כאשר שומע על כך 'חלבי', העבריין השכונתי, הוא מחליט להציל את המצב. הוא שולח את בנו לנפץ את השמשות בבית הספר, וכך מוחזר השומר למשרתו והכל בא על מקומו בשלום.

אם נתבונן בסצנה הזו מזווית ראייה כלכלית נוכל לומר שהעבריין 'חלבי' תורם לכלכלת המדינה, ומגדיל את התוצר הלאומי. תרומתו אינה מסתכמת רק בהחזרתו של מנדל לעבודתו – הוא גם מספק פרנסה לזגג שיחליף את החלון, לשוטרים שיחפשו את העבריין, ואם בנו יגיע לכלא הוא יתרום אף יותר בספקו עבודה לסוהרים ועובדי הכלא. אמנם במודלים כלכליים נהוג להפחית את מחיר הפחת (שבירת החלון) מחישוב התוצר, אך עדיין בסך הכולל יוצא לפי חישוב התוצר המקובל שפשיעה מועילה לכלכלה בכך שהיא מגדילה את התוצר.

ברור לכל בר דעת שפשע הוא תופעה שלילית, הן מבחינה מוסרית והן מבחינה כלכלית. גם התעסוקה שנוצרת מכורח הצורך להיאבק בפשע הן שליליות, והמצב האידיאלי מבחינה כלכלית הוא שאין צורך במשטרה וצבא. אילו לא היו עבריינים, היו יכולים השוטרים והסוהרים להקים עסקים חדשים ולייצר מוצרים אמיתיים, והזגג היה עסוק בלבנות בתים במקום בלתקן חלונות שנופצו.

אם המודל הקלאסי של מדידת תוצר רואה בפשיעה תופעה חיובית מבחינה כלכלית – כנראה שיש בעיה במודל.

הבעיה היא שהמודל מחשב את הוצאות הממשלה על ביטחון ומגזר ציבורי כתוצר, ולא כהוצאה. הוצאות הממשלה העיקריות קשורות בדרך כלל לשמירה על הסדר והביטחון ולהצלת חיים. אלו כמובן הוצאות הן חיוניות, אך השאיפה היא שהן יקטנו ככל הניתן.

תיאוריה כלכלית נגועה באינטרס אישי?

כמובן שיש הגיון בכך שאם סך הפעילות במשק עולה, אז יש יותר פעילות ויותר הכנסות ממיסים, וזה החישוב המקובל בכל העולם למדידת כלכלת מדינה. עם זאת, כאשר נכנסים לשאלה מי תורם לקופה, ומי לוקח ממנה, החישוב המתאים אינו חישוב התוצר (המקביל למאזן בדוחות הכספיים) אלא הוצאות והכנסות המדינה (המקבילות לדוח רווח והפסד בדוחות הכספיים). על מנת להגדיל רווחים, בדרך כלל הרבה יותר פשוט להקטין הוצאות, מאשר להגדיל הכנסות. מחקרים מראים שהורדת מיסוי מביאה הרבה יותר צמיחה מאשר שירותים שהמדינה מספקת. (לדוגמא: עקומת לאפר, מחקרים אודות עלות גביית המיסים שמגיעה לגובה המיסים עצמם כלומר כל שקל שנגבה עולה עוד שקל למשק)

אחד התחומים המובילים במחקר הכלכלי הוא חקר התמריצים, כלומר עיסוק בשאלה מה מניע אנשים לפעול. אך מסתבר, ובאופן לא מפתיע, שלחוקרים יש נטייה שלא לחקור את עצמם (כלומר את התמריצים שלהם עצמם להציג תוצאות מחקר מסוימות) ובמיוחד כאשר פרנסתם תלויה בכך.

רוב החוקרים בתחומי כלכלת המאקרו נהנים בצורה זו או אחרת מהקופה הציבורית. הם למדו באוניברסיטאות הממומנות מהקופה הציבורית או עבדו ככלכלנים במגזר הציבורי. קביעת מדיניות ציבורית היא תחום בו יש חשיבות גדולה למדידת התוצר. נמצא כי חוקר במגזר הציבורי שיאמר שאין צורך בהתערבות הממשלה בכלכלה, דומה לרופא שיגיד שאין צורך ותועלת בבתי חולים.

הדרך הנכונה למדוד גידול בתוצר היא למדוד את גידול הערך הקיים במשק. כך לדוגמה, כאשר נבנה בית חדש – הערך במשק גדל, וכאשר מנפצים את החלונות של בית הספר ונדרש שומר – הערך במשק קטן.

מי טוען ולמה טוען

לרוב, מי שטוען שהחרדים הם נטל כלכלי על המשק הישראלי אלו מחקרים הממומנים מכספי משלמי המיסים ומבוצעים על ידי "חוקרים" שאינם חרדים. חוקרים כאלו, ירצו או שלא, כותבים מעמדה מסוימת (פוזיציה). רבים מהם הם עובדי מדינה, למשל באוניברסיטאות ובבנק ישראל, עם משכורות עתק ופנסיה תקציבית, וכן חוקרים שהם חברי הסתדרות שמשכורתם עולה לפי יכולתם להזיק בשביתות ולא לפי התועלת שהם מביאים (ואגב, כמה חרדים חברים בהסתדרות?[30]).

עלות השכר של "חוקר" כזה מגיעה לעשרות אלפי שקלים בחודש (עלות שמקבילה למלגה של כמה עשרות אברכים). אבל עלות השכר היא חלק קטן מהמימון לאותם "חוקרים". העובדה שהמשרות במגזר הציבורי ובמקומות עבודה הכפופים לחוקי עבודה הסתדרותיים והסכמים קיבוציים, מותנות בתואר אקדמי, מאלצות צעירים ללמוד תואר אקדמי כדי למצוא עבודה. סבסוד כפול: גם הגדלה מלאכותית של כמות הסטודנטים על ידי יצירת התניה, וגם שכר גבוה בפועל.

הצבת תואר אקדמי כתנאי קבלה לעבודה במגזר הציבורי היא סבסוד מיותר של האקדמיה בהיקפי ענק. צוותי ההוראה והמבנים הם הוצאות משמעותיות, אבל ההוצאה הכבדה היא שנות הלימודים של הסטודנטים. באותו זמן יכלו לעבוד ולצבור ניסיון. הכוונה לתארים בסוציולוגיה ודומיהם שבהם לומדים בעיקר את תפיסת העולם האקדמיות ולא לימודי הנדסה לסוגיהם. אלו התארים הקלים שהולכים ללמוד כדי "שיהיה תואר".

בדרך כלל, המסקנות של אותם "מחקרים" הן שצריך להשקיע עוד ב"הוצאת חרדים לעבודה" ולכן יש להשקיע בהשכלה לחרדים. לא מדובר על קורסים בהייטק שבעזרתם ניתן להגיע למשכורות יפות תוך זמן קצר, אלא על תארים אקדמיים מסובסדים וארוכים. אין במחקרים הללו מסקנות כמו להכיר בלימודים תורניים לעניין קבלה לעבודה כמו לימודים אקדמיים, או לאפשר לימודים מופרדים לגברים ונשים באקדמיה. לפי אותם "מחקרים", יש לנסות "לשלב" את החרדים במערכת – במילים אחרות, לכפות עליהם את תפיסת העולם הנאורה של ה"חוקרים".

 

הטענה שהשכלה מביאה בהכרח לגידול בהכנסה מוצגת כאקסיומה. זה לא נכון. למשל נשים משכילות יותר מגברים, אך מרוויחות פחות. עולם העבודה מתעדכן ומתקדם, הקורסים המקצועיים מכשירים במהירות לתחומים מכניסים. בחלק גדול מהתחומים ההשכלה באקדמיה מאבדת רלוונטיות, מבחנים ועבודות ואפילו כתיבת מאמרים הופכים פחות רלוונטיים עם כניסת הבינה המלאכותית. הפתרון אינו אילוץ יותר צעירים לרכוש תואר אקדמי, אלא עדכון והתאמה למציאות. ההשכלה האקדמית היא דבר חשוב מצוין ומבורך, אך במקרים רבים, הצבת ההשכלה כהתניה להטבה אחרת, כגון קבלה לעבודה במגזר הציבורי, או העלאת שכר, אינה עניינית. האקדמיה ועולם הישיבות יאלצו למצוא דרכים לשיתוף פעולה.

מדעי הרוח והחברה לא יוכלו להמשיך להתלות בתועלת האמיתית והחשובה של המדעים המדויקים למשק. הם יצטרכו ליצור עולם אקדמי שמכיל גם עמדות אחרות.

 

 

הטענה שהוצאות המדינה מקדמות את הכלכלה ומגדילות את התוצר (שמקורה בגישה הקיינסיאנית). וכן הדיון איזה ציבור מכניס יותר לקופה, מסתיר את הדיון האמיתי בנושא, כיצד מקטינים את ההוצאות. המדינה לוקחת כספי מיסים ממי שיוצר ערך ומרוויח טוב, ומעבירה אותו למקורבים פוליטיים. הכי משתלם פוליטית לממן חוקרים שיתאימו לקמפיין הפוליטי. זה משתלם לשני הצדדים.  לכן השמאל מעוניין במדינת הרווחה. ואז הכי נח להפנות את השאיפה להתייעלות כלפי החרדים.

על מנת לקדם את הכלכלה הרבה יותר חשוב להקטין הוצאות מאשר להגדיל הכנסות. קיצוץ בהוצאות יאפשר הורדת מיסים שמעודדת צמיחה. אם הוצאות השכר של 1,000 עובדי בנק ישראל דומות להוצאה על כל האברכים יחד, כ- 100,000 אנשים, כנראה ששם צריך לחסוך.

 

אז איפה ה"שומן" שבו אפשר לקצץ?

ההסתדרות הכללית שולטת על מרבית ועדי העובדים במשק. בפועל מיוצגים בה בדרך כלל העובדים הותיקים יותר. עוצמתה של ההסתדרות נובעת במידה רבה מיכולתה להשבית את המשק, ובכך לגרום למדינה להיענות לתביעותיה. הועדים הקריטיים ביותר הם חברת החשמל, נמלי הים והאוויר, עובדי התברואה ומקורות המכונים "ועדי השאלטר" כיוון שהם יכולים לעצור את המדינה. בתי הדין לעבודה משתפים פעולה עם התנהלות זו של ההסתדרות.  

תחום העיסוק עם ההכנסה הגבוהה בישראל (כ26 אש"ח) הוא "מידע ותקשורת" – הייטק. הגיוני. זה תחום מאוד מבוקש, ישראל הפכה למוקד משיכה של מרכזי פיתוח של חברות עולמיות, ובנוסף פיתחה תעשיית סטארט-אפ מדהימה.

אבל שימו לב למקום השני (כ22 אש"ח). "אספקת חשמל ומים, שירותי ביוב וטיפול בפסולת" איזה תואר כדי להיות עובד בזבל? איך מגיעים לשכר כל כך גבוה? המשותף לתחומים אלו הוא היותם "ועדי שאלטר". הם יכולים להזיק מאוד אם ישבתו, ולכן הממשלה נאלצת להכנע לדרישותיהם.

דיברנו קודם על השכר בחינוך, אך מסתבר שיש חלוקה בתוך תחום החינוך. במגזר הממשלתי השכר כ 9.5 אש"ח ואילו במלכ"רים כ 6,700. הפרש של  כ42%. סביר להניח שגם הפרש זה נובע מהחברות בהסתדרות המורים. בארגונים המאוגדים בהסתדרות, השכר נקבע במידה רבה לפי היכולת להזיק ולא לפי הערך הכלכלי שהם מביאים. אי אפשר לטעון שבעלי שכר גבוה החברים בהסתדרות "תורמים למשק" כפי שאי אפשר לומר שיש ערך כלכלי לעבריין הגובה פרוטשן. מוסדות הלימוד החרדיים אינם שובתים בגלל הקדושה שהם מייחסים ללימוד התורה, והם משלמים על כך מחיר. זו חלק מהסיבה שתלמודי תורה ציוניים אינם מוכנים להיות חלק ממשרד החינוך. למורים שם חשובים הערכים יותר מהשכר.

לו יצויר שהאברכים היו מאוגדים באיגוד מקצועי יחד עם עובדי ההסתדרות, וההסתדרות הייתה מאיימת להשבית את המשק עם שכר האברכים לא יעלה דרמטית – האברכים היו מקבלים יותר וגם משלמים מיסים, אך וודאי שזה לא היה מביא תועלת כלכלית למשק.

 הסבר התרשים: 

בציר האנכי רואים את הסכום שהמדינה מקבלת או משלמת מעובד מסוים. למשל, חיילי צהל חיוניים למדינה. חייל בסדיר עולה למדינה מעט כסף, חייל בקבע עולה למדינה יותר, ונותן תפוקה דומה. באופן דומה מורים הם חיוניים, אך מורים חרדיים מרוויחים פחות ולכן עולים למדינה פחות. כמובן שהמיסים שמשלמים אותם עובדי מדינה מקוזזים מההוצאות והן לא הכנסות למדינה. מהצד השני, המגזר הפרטי מכניס כסף למדינה. בצורת מיסים. ככל השכר יותר גבוה המיסים יותר גבוהים. עם זאת, יתכן מאוד שיש חברה במגזר הפרטי שמשלמת מיסים, אך תרומתה למדינה שלילית כגון חברות שמירה של גובי פרוטקשן. הן משלמות מיסים, אך גורמות נזק למשק.

בציר האופקי רואים את התרומה למשק. חיילי צהל מוסרים את נפשם למען המדינה. מסכנים את חייהם, ועובדים יומם ולילה, אבל עולים כסף למדינה. רופאים במגזר הפרטי, מצילים חיים ומשפרים את חייהם ומכניסים למדינה סכומי מיסים גבוהים. עובד הייטק מחזק את הכלכלה הישראלית, וגם מכניס הרבה מיסים. עצמאי במגזר הפרטי יוצר למדינה יותר צמיחה מאשר שכיר, ומקבל קצת פחות הגנה.

יש עובדי מדינה שגורמים יותר נזק מתועלת. למשל רגולטור במכון התקנים שדורש תקינה ישראלית כאשר יש תקינה מקבילה בחו"ל. בנק ישראל צבר הפסדים של מעל 100 מיליארד שקלים, ובנוסף החליש את השקל ובכך פגע בכלכלה. את ההפסדים והנזקים יש לזקוף על אותם עובדים.

חלק מהותי מנושא הדיון הוא האברכים לעומת הסטודנטים. כפי שהוסבר בהתחלה, ניתן להסתכל על אברך מצד אחד כעובד (מקבל מלגה מתורמים עבור תפוקה נוכחית, ולא עתידית) ומצד שני כסטודנט (נמצא בלימודים, צעיר). עלות אברך למדינה זניחה יחסית (800 ש"ח לחודש). עלות סטודנט גבוהה פי כמה, אבל הוא לומד פחות שנים, וחלק מהסטודנטים גם יגדילו את הכנסתם העתידית בעקבות הלימודים. מצד שני, התרומה למשק של אברך גבוהה יותר, מאחר ורוב הכנסתו היא מהמגזר הפרטי, ומאחר והוא גורם ישירות לתיירות מכניסה שהמדינה מוכנה לשלם הרבה כסף עבורה. עם זאת, הוא לא מגיע לרף המס, ולכן מבחינת המדינה הוא עדיין הוצאה.

האם יש אמת כלכלית מוחלטת?

בשנות ה60 של המאה הקודמת הגה שליט סין מאו צה טונג תוכנית כלכלית שנקראה "הקפיצה הגדולה קדימה". לפי התוכנית כל משאבי המדינה הופנו לייצור פלדה שנחשבה לתחום התעשייתי המוביל באותם שנים. חקלאים אולצו לעבור למשקים משותפים וכילו את כל המשאבים להצלחת המשימה תחת משטר אימים קומוניסטי. עשרות מליוני סינים מתו ברעב נוראי, אך הפקידים הציגו למאו שתוכניתו מוצלחת, מחשש לחייהם. נציגים מברית המועצות שמעו על ה"הצלחה הכבירה" עליה דיווח מאו, והגיעו להתרשם. הם ידעו על תוצאות הקולחוזים בברה"מ כמה עשורים לפני כן. בשם העיקרון של יתרון לגודל, קובצו בכפיה המשקים החקלאים ל"קולחוזים" שהיו אמורים להיות יעילים ומתועשים. הטכנולוגיה והתעשייה התבררה במשנית לתמריץ לעבודה ולחיי המשפחה. מליוני אנשים שמתו ברעב ברחבי ברה"מ, ובעיקר באוקראינה ב"הולודומור". ואכן הם הבינו שהתוצאות דומות. עד התוכנית של מאו, הקולחוזים כנראה היו האסון הרצחני ביותר שהביאה האנושות. למרבה הצער, מאו לקח את הבכורה. המשטרים הקומוניסטיים במאה הקודמת האדירו את המדע, ופעלו לאור היעילות הכלכלית כערך נעלה. זו היתה טעות איומה.

האם מומחי כלכלה יודעים לנהל את המדינה נכון? זו הנחה מאוד מסוכנת. היסטורית, ככל שיותר "מומחים" טענו שהם יודעים מה הם עושים- הם עשו יותר נזק. ברמת המאקרו ניתן לראות זאת אצל סין ורוסיה באמצע המאה הקודמת, שהקשיבו ל"מומחים" להתייעלות כלכלית והביאו לאסונות הגדולים בהסטוריה האנושית ("הקפיצה הגדולה קדימה", ה"הולודומור" וה"קולחוזים"). ברמת המיקרו, ניתן לראות שפרופסורים לכלכלה בודקים מבחנים של סטודנטים זבי חוטם. אם היתה אמת מוחלטת בכלכלה, פרופסורים לכלכלה היו משקיעים בבורסה או מקימים חברות ונהיים עשירים כקורח. זה לא כך. ההשכלה והמחקר הכלכלי נותנים כלים להבנת השפעות של צעדים שונים על המשק, וגם זה רק אם מבינים נכון את הכללים, ואת היישום המתאים למצב המקומי הנתון.

צריך לזכור שגם המחקר עצמו וגם ההשלכה היישומית המוצעת, הן קביעות כלכליות שמשקפות במידה רבה עמדה פוליטית. בכל מקרה לא מדובר באמת מוחלטת, אלא ב"כלי עבודה" שימושיים.

 

 

 

ולסיום, בתור עורך אתר "מסתברא כלכלה עברית" חשוב לי להסביר שהמחקר הכלכלי נותן כלים למימוש מדיניות, ואינו מציע עמדה עצמאית. אני כופר בטענה שהתורה צריכה להתאים את עצמה ל"כלכלה המודרנית". אין שיטה כזו. המחקר הכלכלי מספק כלים שניתן להשתמש בהם גם ליישום המדיניות הכלכלית של התורה. אם מתעמקים בתורה, אפשר לדעתי להוציא עקרונות שכן יוצרים שיטה מקיפה ואחדותית, אבל כדי להקשיב בכלל, צריך לכפור באקסיומה שיש חלופה אחרת.

 

 

 

 

 

חלק ג – סיכום

1. "חרדים" זו לא הגדרה כלכלית אלא הגדרה פוליטית. עצם הטענות הן שימוש רדוד בפחד מהשונה למטרות פוליטיות, ונוגד את האתיקה המחקרית.
2. ההגדרות הבסיסיות של מיהו עובד ומהי תרומה למשק, נובעות מנקודת המבט צרה וחוסר היכרות. הנחות היסוד נובעות מאינטרס כלכלי של החוקרים
3. הממצאים אינם נובעים מה"חרדיות" אלא בעיקר ממשתנים מתווכים: גיל ממוצע צעיר, ועיסוק בחינוך.
4. אין הטבות מיוחדות לחרדים (למעט מלגות האברכים בסכום זניח), לעומת זאת במקרים רבים קיימת אפליה לכיוון ההפוך
5. האינטואיציה הבריאה של הציבור נכונה. הציבור החרדי אינו מעוניין במדינת הרווחה. הציבור החילוני העשיר (המכונה אחוס"ל) מעוניין במדינת הרווחה.

 

המלצות

1. מומלץ לכוללים לבחון לעבור למודל של שכר ואברכים יקבלו מס הכנסה שלילי במקום קצבה.
2. לא מומלץ להוריד את גיל הפטור משירות לחרדים, מי שיכול להמשיך שימשיך, מי שלא- שיתגייס
3. מומלץ להחזיר את "שלב ב", גיוס מבוגרים למספר חודשים להכשרה לחירום. זו הבעת שותפות סימלית, וזה מספיק. רוב המתגייסים אינם לוחמים, לגיטימי שיהיו כאלה שיתרמו באפיקים אחרים. לחלופין, ניתן להקים "חיל תורה" שיביע שותפות ויתן מענה לצרכים דתיים. זו תהיה המקבילה הדתית של הלהקות הצבאיות. לא קרבי, אבל שותפות בנטל.
4. מומלץ לסגור או להקטין דרמטית את ההשקעה במחקר בשירות הציבורי. הם מוטים כמו מכוני המחקר הפרטיים, אין הצדקה למימון הציבורי.
5. מומלץ להטיל מס על הפנסיוןת התקציביות.
6. מומלץ להכריז על ההסתדרות הכללית כמונופול, לפרק אותה ולפרסם את הדוחות הכספיים החסויים של האגודה העותמאנית.
7. מומלץ להעלות את המיסוי על הכנסות גבוהות ברף העליון גם מעל 50%. בעלי קביעות ופנסיה תקציבית לא יוכלו להתחמק
8. לעודד ילודה, ולא לעודד השכלה מיותרת
9. לפעול ליצירת שילובים מהותיים בין האקדמיה לעולם התורה. לפעול ליישום המדיניות הכלכלית של התורה בכלים המוכרים לנו מהמחקר הכלכלי
10. להקטין את מעורבות הממשלה ולהוריד מיסים. אם החילונים טוענים ש "חיים על חשבונם" והחרדים בכלל אינם רוצים בכך, מסתבר שרוב הציבור אינו מעוניין ב"מדינת הרווחה". האתגר הוא לשכנע פוליטיקאים לוותר על הכח שבידיהם.

 

 

מחלוקות ערכיות הן דבר חשוב, אך יש לנהל אותן בצורה עניינית ומכובדת. דיון שכזה יתמקד במחלוקת הערכית עצמה, ולא ינסה להביא לחמו ממרחק עם טיעונים פסבדו- מדעיים שאינם ממין העניין. כמו כן, על כל דיון, ערכי ומקצועי כאחד, להיות ממוקד בגופו של עניין, ולא בגופו של אדם או של ציבור.

הדרך לגשר על פערים וליישב מחלוקות בצורה אמיתית היא להתייחס לדברים באופן ישיר וכנה, כך ניתן לגעת בליבת המחלוקת, ולפתח כיווני חשיבה לקראת פתרון. כאשר הדיון מוסת אל מחוזות אחרים, לא זו בלבד שהוא אינו מקדם את הפתרון, אלא אף מרחיק ממנו.

יש לקוות שהדיון ישוב לפסים ענייניים ומכובדים, מתוך בקשת האמת והטוב עבור כולם.

 

הערות ומקורות

 

[1] במחקר האיכותני נהוג לכנות את התופעה אפיסטימיולוגיה אונטולוגית, כלומר בחינת הגישה והתפיסה של החוקרים מול הנחקרים, אך המחקרים שעליהם מדובר מציגים עצמם במחקרים כמותיים.

[2] ד"ר אמציה סמקאי, בעל חברת ייעוץ כלכלי, דן על כך באריכות בפייסבוק עם ד"ר ינאי שפיצר מרצה בעברית.

[3] זאת למרות שרמת ההשכלה בקרב הנשים גבוהה יותר.

[4]https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A9%D7%9B%D7%A8_%D7%A0%D7%A9%D7%99%D7%9D_%D7%91%D7%99%D7%A9%D7%A8%D7%90%D7%9C

[5] לוח 41 https://www.cbs.gov.il/he/publications/Pages/2022/%D7%A9%D7%95%D7%A7-%D7%94%D7%A2%D7%91%D7%95%D7%93%D7%94-%D7%A9%D7%A0%D7%AA%D7%95%D7%9F-%D7%A1%D7%98%D7%98%D7%99%D7%A1%D7%98%D7%99-%D7%9C%D7%99%D7%A9%D7%A8%D7%90%D7%9C-2022-%D7%9E%D7%A1%D7%A4%D7%A8-73-.aspx

[6] https://www.israelhayom.co.il/article/634385

[7] אגב, כפי שנראה בהמשך, בקום המדינה טענו שרק החקלאים פרודוקטיביים, ואנשי הישוב הישן שלמדו בכוללים-  מסובסדים. היום החקלאים הרבה יותר מסובסדים.

[8] https://news.walla.co.il/item/2989304

[9] נטורי קרתא, סאטמר, תולדות אהרון, העדה החרדית

[10] הישיבות הבולטות בציבור זה: "מרכז הרב", "הר המור", מכינות "בני דוד- עלי", "עצמונה"

[11] https://www.boi.org.il/media/dyrpfb3l/chap-7-n.pdf

[12] לצערי, עלה בידי לערוך בחינה מדוקדקת, שכן הלמ"ס מסרב לספק נתונים רלוונטיים, למרות בקשות חוזרות ונשנות.

[13] בדו"ח ישנם עיוותים נוספים, והם יפורטו בעז"ה במקום אחר. נראה אפוא שהדרך של בנק ישראל לכסות על עשרות המילארדים שהפסיד בשנה החולפת היא להפנות את האש כלפי מישהו אחר.

[14] עד סוף המאה הקודמת היתה נהוגה במגזר הציבורי "פנסיה תקציבית", בה המדינה מתחייבת לשלם לגמלאים פנסיה מתקציב המדינה, בשיעור של כ70% מהשכר בסיום עבודתו. בתחילת המאה הנוכחית, הופסקה ההטבה, וכולם עברו ל"פנסיה צוברת", בה העובד והמעביד מפרישים סכום לחיסכון, וממנו חי העובד לאחר פרישתו. הבעיה היא שמדובר בסכומי עתק. הוצאות המדינה על פנסיות תקציביות מידי שנה הם מעל 20 מליארד ש"ח, וההתחייבות נאמדת ב- טריליון שקל. כל הסכומים האלה מתקציב המדינה, מגיעים לאנשים שאינם עובדים.

[15] אגב, זו דוגמא  מצוינת ל"אחדות דעים" בפרשנות המחקר ההיסטורי, העליה המכונה "הראשונה", הגיעה לארץ שכבר היתה בה התיישבות יהודית.

[16] כאשר תורמים משלמים לאברכים מרצונם- בודאי שהלימוד בעל ערך, כאשר נאלצים לשלם עבור דברים אחרים, יתכן שהדבר אינו בעל ערך אלא נובע מאיום באלימות

[17] https://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1001359224

[18]https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9B%D7%95%D7%9C%D7%9C_%D7%90%D7%91%D7%A8%D7%9B%D7%99%D7%9D

[19]https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%AA%D7%99%D7%99%D7%A8%D7%95%D7%AA_%D7%91%D7%99%D7%A9%D7%A8%D7%90%D7%9C

[20] https://www.makorrishon.co.il/culture/367799/

[21] "על המחיה ועל הכלכלה" עמוד 293

[22] https://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1001314327

[23] הנתון המדויק הוא: עד 6,970 שיעור המס הוא 10%, המספרים להמחשה.

[24] https://meyda.education.gov.il/files/MinhalCalcala/shkifut66.pdf?fbclid=IwAR3mF6VEL32SlBr1H8z6PbFHMohD0DZkWqRgs5SK6W-POiz9fw4BPefZeQA

[25] https://www.health.gov.il/services/committee/german/doclib/01082013_e.pdf

[26] מענק האיזון הוא ההפרש שבי ההוצאה הנדרשת לרשות המקומית כדי לספק לתושביה רמת שירותי מינימלית (ההוצאה הנורמטיבית) ובי ההכנסה הפוטנציאלית שלה; ההוצאה וההכנסה הללו מחושבות לכל רשות מקומית לפי נוסחה מסוימת. ההגדרה מתוך דו"ח מבקר המדינה בעניין: https://www.mevaker.gov.il/sites/DigitalLibrary/Documents/1950-2008/2008-58b/2008-58b-235-Pnim.pdf

[27]https://mida.org.il/2023/03/22/%D7%9E%D7%92%D7%93%D7%9C-%D7%94%D7%A7%D7%9C%D7%A4%D7%99%D7%9D-%D7%A9%D7%9C-%D7%94%D7%9B%D7%9C%D7%9B%D7%9C%D7%A0%D7%99%D7%AA-%D7%94%D7%A8%D7%90%D7%A9%D7%99%D7%AA/

[28] 240% מהתוצר! לשם השוואה בארה"ב 134% ישראל 70%

[29] ראו בתרשים את עודף הגברים במדינה שנוצר מהעדפת ההורים לילדים זכרים שיסייעו בעבודה. מצב המביא לאסון חברתי.

[30] בהסתדרות יש מעט מאוד עובדים חרדים. הסיבה לכך היא היותם מודרים ממקומות העבודה הציבוריים בהם תואר אקדמי כל שהוא הוא תנאי קבלה בסיסי. חרדי בעל השכלה תורנית רצינית הרבה יותר לא יוכל לעבוד במקומות אלו, זאת למרות שברוב העבודות התואר האקדמי משמש רק כ"איתות" שמדובר באדם רציני. גם ידע תורני יכול להוות "איתות" באותה מידה, אם רק מוכנים לקבל את השונה.