חברות הנדלן הגדולות בסין בצרות גדולות. הגדולה שבהן evergrande, כבר בהליכי חדלות פרעון, ובחברות האחרות רואי החשבון מתפטרים. אנשים מציעים את הדירות שקנו בחינם, לאחר שמבינים ששווי הדירה נמוך מיתרת ההלוואה שעליהם לשלם. לא מדובר בקריסה של חברות מסחריות אלא בצניחה בערכן של דירות להשקעה שמחזיקים המוני סינים שהאמינו ש"מחירי הדירות לא ירדו".
הביטוי הבולט לבועה היה תופעת "ערי הרפאים" בסין. הרשויות הסיניות (לא הממשלה) בנו ערים עם מליוני דירות ריקות, אבל כל הדירות מכורות. מדיניות הילד האחד גרמה גם לכך שיש יותר גברים מנשים, ולגבר שאין לו דירה יש פחות סיכוי להתחתן. רוב הדירות בסין נקנות על ידי משקיעים. מספר המשכורות הנדרשות שם לרכישת דירה גבוה מאשר בישראל, אבל שם הדירות אינן מושכרות.
אז מי בונה את הדירות? לפי הסרטון הדרך היחידה של הרשויות המקומיות בסין לגייס הון היא ע"י שיווק קרקעות. כך למעשה הרשויות המקומיות בסין מגייסות הלוואות כדי לתת שירותים לתושבים אך הן אינן רשומות בחשבונאות הלאומית. אם הפיסקה הקודמת הזכירה לכם את בועת הסאבפריים, הבועה הזו צריכה להזכיר את אנרון, החברה שהיתה מהגדולות בעולם וקרסה עם משבר ה"דוט-קום". גם שם הוסתרו חובות בחברות בנות, שלא הוצגו בדיווחים החשבונאיים.
ההבדל העיקרי בין פיצוץ בועת הנדלן בארהב 2008 (sub-prime) לבין פיצוץ בועת הנדלן בסין שמתרחש בימים אלו הוא האחריות האישית.
בארה"ב ההלוואות היו מסוג "נון ריקורס", כלומר אם הבנק מוכר את הנכס המשועבד (הבית) על מנת לפרוע את החוב, הוא לא יכול לדרוש מהלווה להשלים את ההפרש. הלווים פשוט השאירו לבנק את הנכס ועזבו. בנקים וחברות ביטוח קרסו, משקיעים נפגעו, אבל רוכשי הדירות פחות נפגעו. לא נעים לאבד את הבית, אבל לפחות לא נותרו ללווים חובות לאחר המימוש.
בסין, הבנק כן יכול לדרוש מהלווה להשלים את ההפרש. הלווים שלא משלמים למרות ששווי דירתם צנח למתחת לסך ההלוואה שנותרה להם, חשופים לסנקציות כבדות, לרבות הגבלת תנועה.
המשמעות היא לכאורה שבעוד בארה"ב המשבר פגע במוסדות הפיננסיים, בסין יפגעו האזרחים הפשוטים.
למה לכאורה? כי כאשר הרבה אנשים לא יוכלו להחזיר- הבעיה תחזור למוסדות הפיננסיים (במקרה של סין השלטונות המחוזיים מעורבים מאוד). כבר כיום כספי השקעה סיניים ברחבי העולם נעצרו.
הפגיעה במוסדות ולא באנשים הפרטיים עדיפה בתרתי: היא גם מוסרית יותר, וגם יעילה יותר כלכלית. ואלו הסיבות: בניגוד למוסדות, אנשים שפשטו את הרגל לא יכולים לשקם את עצמם. אנשים שיאבדו את כל הונם בנפילות פיננסיות ימצאו את עצמם ברחוב, וזאת בניגוד למוסדות. ועוד, כאשר מוסד פיננסי נקלע לקשיים, יש גופים כמו הבנק הפדרלי שיכולים לצריכים לחלץ אותו, את האזרח הפשוט – איש לא יחלץ. זה נוגע גם בשאלה מי אשם בקריסה – משבר הסאב פריים נבע בין היתר מתאוות בצע של מנהלים פיננסיים שמינפו ואגח"ו את עצמם לדעת בסכומי עתק בסיכונים גבוהים – ואם מישהו צריך לשאת באחריות להתרסקות, אלו אותם המנהלים.
זו היא גישת ההלכה היהודית האוסרת ריבית מסוג 'אגר נטר' שפירושה – רווח בלא שותפות בסיכון (על כך בהרחבה בפוסטים אחרים).
דוגמא לכך היא שהרב משה פיינשטיין, מגדולי פוסקי ארה"ב בדור הקודם, התיר לקחת משכנתא בארה"ב ללא היתר עסקא בדיוק מהסיבה הזו. העדר אחריות אישית, שהיא שותפות אמת בסיכונים. באותה תשובה (סג) הוא כתב שאינו מבין איך מסתמכים על היתר עסקה בבנקים ישראליים. (מסיבות אחרות, אבל גם מסיבה זו)
לצערם של בעלי המשכנתאות בישראל, המצב בישראל הוא כמו בסין ולא כמו בארה"ב. יש ללווים אחריות אישית על החוב. אם המשבר יזלוג לישראל, זו לא תהיה הפעם הראשונה שהפעילות הפיננסית בניגוד להיתר העסקא נגמרת בכי רע. גם במשבר הבנקים בשנות ה 80 ("משיח לא בא"…) האחריות האישית היא זו שגרמה לכך שהבעיה רבצה על כתפי הלקוחות ולא על כתפי הבנקים.
Leave a Reply