כמה קווים לתפישתה הכלכלית-חברתית של פרשת ראה (הרב חיים נבון)

בעולם אוטופי לא יהיו עניים, אך לשם כך צריך סיוע מיוחד וחריג משמים: "אֶפֶס כִּי לֹא יִהְיֶה בְּךָ אֶבְיוֹן, כִּי בָרֵךְ יְבָרֶכְךָ ה' ". בעולם הריאלי, כפי שממהרת התורה להבהיר, אין שום מדיניות כלכלית שתצליח לפתור כליל את בעיית העוני: "כִּי לֹא יֶחְדַּל אֶבְיוֹן מִקֶּרֶב הָאָרֶץ".

 

איך צריך להתמודד עם העוני? "פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לוֹ וְהַעֲבֵט תַּעֲבִיטֶנּוּ דֵּי מַחְסֹרוֹ אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ". רבים מעוותים את הפסוקים הללו, כאילו הם מצווים על מתן צדקה. למעשה, באופן שמדהים עד כמה הוא מודחק, התורה שבכתב בשום מקום אינה מורה על מתן ממון כצדקה. הסיוע לעני כאן הוא על ידי הלוואה, שתסייע לו לעמוד על רגליו תוך אחריות כלכלית אישית, ולא על ידי מענק. המענקים היחידים לעניים שמזכירה התורה שבכתב הם מוצרי מזון: מעשר עני ומתנות עניים (שבשביל להשיגם צריך העני לטרוח בשדה ולהרוויח כך את לחמו, כפי שאנו רואים במגילת רות).

 

הסיוע לעניים אינו מוסדי-אנונימי, אלא כרוך באחריות אישית של הנותן לקרובים אליו: "פָּתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לְאָחִיךָ לַעֲנִיֶּךָ וּלְאֶבְיֹנְךָ בְּאַרְצֶךָ". לא בכדי קבעו חכמינו: "עניי עירך קודמים": לא בזכויות מופשטות ובמילואן מדובר כאן, אלא בחמלה ובאחריות, המופנות קודם כל כלפי בני המשפחה והקהילה. בחברה הזו של בני חורין, שיש בה מעגלי אחריות הולכים ומתרחבים, אין מקום לעבדות ולשעבוד: "בַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת תְּשַׁלְּחֶנּוּ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ".

 

התורה מתארת באופן ריאליסטי חברה שיש בה מצוקות, חברה שהיחידים בה רואים עצמם אחראים לקרוביהם ולחבריהם הסובלים ממצוקה. המענה של התורה אינו זכויות וקצבאות, אלא חמלה ואחריות; לא מענקים בלתי-אישיים אלא סיוע ממוקד; לא פשיטת יד למתנת ממון, אלא הושטת יד לחילוץ מן המצר.