מה חושב הלל גרשוני על קצבאות הנכות (ציטוט מדף הפייסבוק)

בואו נדבר על קצבת נכות.
נעזוב את כל הדמגוגיה של גילאון, ונדבר על הקצבה עצמה. לכאורה, נכים הם בדיוק אלה שצריך לתת להם קצבה מן המדינה, וכמה שיותר – טוב יותר.
זה גם הקונצנזוס. או שלא? נראה לי שתקציב המדינה מעיד יותר מכול על כך שזה לא הקונצנזוס. בתקציב המדינה מוקצים רק 100 מיליארד ש"ח לנכים (לא רק לקצבאות נכות). אילו זה היה חשוב יותר מכול, לא היו משקיעים מיליארד ש"ח על ישיבות, 10 מיליארד ש"ח על השכלה גבוהה, מיליארד ש"ח על התאגיד/רשות השידור, מיליארד ש"ח על המשרד להגנת הסביבה, מיליארד ש"ח על משרד התרבות והספורט, וכן הלאה וכן הלאה.
כלומר, גם לפי הכוחות הפוליטיים הנוכחיים, שכולם נורא רוצים ברווחת הנכים, לא נכון לומר ש"כמה שיותר – טוב יותר".
עכשיו נדבר על שיעור הקצבה ועל מספר מקבלי הקצבה. סכום הקצבאות זינק בעשורים האחרונים, וגם מספר מקבלי הקצבאות גדל פלאים (הוא גדל פי עשרים מ-1975 ל-1995, ובתחילת שנות האלפיים שיעור מקבלי הקצבאות גדל בכל שנה פי שניים מגידול האוכלוסייה). דבר דומה קרה גם בארה"ב, שבה גדל שיעור מקבלי קצבת הנכות מכ-2% ב-1984 לכ-5% היום. לפי פרסומים בארה"ב, קצבת הנכות היא פעמים רבות דרך לבעלי הכנסות נמוכות לקבל עוד כמה דולרים. יש לשים לב שגם בארץ, אחוז גבוה מאוד ממקבלי קצבת הנכות הם בעלי בעיות נפשיות – דבר שבהחלט יכול לאפשר לאנשים שאינם באמת זקוקים לקצבה לקחת כסף מאלה שבאמת זקוקים לה.
אז מצד אחד אנשים שאינם בהכרח זקוקים לקצבה יכולים לנצל פרצות ולקבל בכל זאת קצבאות. ומן הצד השני, בגלל העומס הכלכלי הגדול על מערכת הקצבאות, הליכי הסינון והבירוקרטיה של המוסד לביטוח לאומי גורמים לכך שאנשים שבהחלט זקוקים לקצבה לא מצליחים לקבל אותה, או שהם מקבלים אותה אחרי סחבת ארוכה ומייגעת.
כולנו יודעים שהביטוח הלאומי הוא דרך מאוד גרועה ורעה לקבלת קצבאות. כל מי שהתנהל מול המוסד המסואב הזה יודע זאת – והנכים יודעים זאת יותר מכול.
אז למה, אם כן, אנחנו דוחפים להגדיל את כוחו של המוסד הזה דווקא?
קצבאות הנכות, כאמור, גדלו פלאים בעשורים האחרונים. האם גם מצבם של הנכים השתפר באותה מידה, בהתחשב בשיפור הכלכלי של כלל האוכלוסייה? אין לי נתונים (חיפשתי רבות ולא מצאתי) אבל אני בכלל לא בטוח. משום שככל שמישהו מקבל כסף מיד אחת, זה מפחית את הכסף שהוא מקבל מידיים אחרות: בין אם ממשפחה או מעבודה, או מארגוני סיוע וולונטריים. כך שבסופו של דבר המערכת הבירוקרטית נראית כדרך גרועה במיוחד לטפל בבעיות של הנכים, שהן בלי ספק אמיתיות וכואבות מאוד.
ויש עוד עניין: ככל שמבטיחים לך יותר קצבת נכות, כך מקטינים את התמריץ שלך להצטרף לביטוח סיעודי או ביטוח תאונות למקרה של נכות. אם המדינה ממילא תדאג לך, למה לשלם כל כך הרבה כסף כאשר אינך נכה? נכון, זה לא הרבה כסף ודמי הביטוח יעזרו בהחלט, אבל הכול עניין של עלות/תועלת: התועלת שלך מביטוח סיעודי שמעלה אותך מאפס ל-3,000 או ל-5,000 שונה מאוד מהתועלת שלך מביטוח סיעודי שמעלה אותך מ-3,000 ל-5,000. אתה יכול להסתכל על המחיר של הביטוח ולהגיד שזה לא משתלם לך. וכך עושים אנשים רבים. במילים אחרות, ככל שאנחנו מעלים את הקצבאות כך אנחנו מכניסים יותר אנשים למעגל הקצבאות, אפילו בנכות, שהיא לכאורה דבר "קשיח".
כך שנראה שהדרך הטובה יותר לדאוג לנכים היא הדרך המסורתית: תמיכה של משפחה, עבודה של הנכה אם הוא יכול (כפי שהצביעו נכים רבים, הקצבאות המעודדות אותם לא לעבוד פוגעות גם בכבוד העצמי שלהם), ביטוח, וארגוני סיוע וולונטריים. העלאת קצבת הנכות פי שניים, מעבר לכך שהיא בלתי אפשרית בלי קיצוץ עמוק בתקציבים אחרים, לא תשפר את מצב הנכים פי שניים.